שאריות דתיות | בכל סרלואי

ביקורת שירה – גיליון 1018

2תלתלי הא-להים

שמואל קליין

"חוט הכסף", סדרה לשירה של "משיב הרוח", 85 עמ'

שמואל קליין הוא אחד משלושת מייסדי כתב העת "משיב הרוח", שבכוח הרצון והאמונה שלו חולל יחד עם חבריו מהפכה בנוף השירה העברית, וכמהפכנים אחרים, בהיותו שקוע בנטיעה לא עצר כדי ליהנות מפירותיה. עכשיו, למעלה מעשרים שנה אחרי שפילס דרך למשוררים דתיים אחרים, הוא מתפנה סוף סוף להוציא את שיריו שלו. זו הסיבה ש"תלתלי הא-להים" אינו סובל ממחלות הילדות של ספרי ביכורים אחרים. זהו ספר שירה ראשון, אך לא ניתן לכנות ספר שעבר תהליך הבשלה עמוק ואיטי כל כך ככזה; היפוכו של דבר – יש בו משהו שמאפשר, בשונה מספריהם הראשונים של משוררים צעירים מאוד, פרישה של מפה פואטית סדורה הקשורה בטבור חייו של המשורר. הטבור הזה נעוץ בשפה הייחודית של קליין, שהנשגב בה נדרש – ופורץ במפתיע –  מעמקי היומיום.

אֶת תַּלְתַּלֵּי הָאֱ-לֹהִים עָרַמְנוּ / בְּשַׁקִּית אַשְׁפָּה / אֶשׁכָּר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי / לְאֶלְעָזָר בְּנוֹ חָרוּבִים בַּמְּעָרָה. // וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הָאֵשׁ / בַּנּוֹתָר נָגַעְנוּ / בּצָּמוּק, בַּכָּלֶה, / בְּגַל הָעֲצָמוֹת // הוֹ בָּרְכוּנִי / תַּתְרָנֵי עוֹלָם / שֶׁרוּחַ אַפֵּינוּ / תַּפּוּחַ הַשֵּׁם // וּכְשֶׁנִּצַּחְנוּ / נָשָׂאנוּ לוּלָבִים אֶל הַמְּדוּרָה / אִישׁ עָיֵף וְאִשָּׁה / לוֹטְפִים לִפְנֵי הַצֹּאן

כך הוא כותב בשיר שהעניק לספר את שמו, ומחבר בין ה"שאריות הדתיות" של המצוות כשׂער בנֵי השלוש הנזרק לאשפה והלולבים הנשרפים לקראת הפסח, ובין החיפוש המר אחר הארה מתוך המציאות העייפה.

החיפוש אחר דמויות הנושאות בקרבן את הסוד כיוסף הצדיק, רשב"י, דוד המלך והמשיח חוזר לאורך הספר; הוא מופיע בשירי המילואים שבו, בשירים העדינים והיפים על הקשר שלו עם אשתו ואפילו בנסיעה שגרתית בכביש המנהרות. כולם נדרשים ונמצאים מתוך המולת היומיום המתיש; כולם פורצים מתוכו ולמעלה ממנו. הפרק החותם את הספר הוא האחרון ברצף הכתיבה ונוצר בעקבות מות אמו של המשורר. זהו פרק עמוק ונוגע ללב, העוסק בפער שבין ההיעדר הנורא וההכלה שלו בדיני האבלות, דרך המחויבות ההלכתית לאמירת קדיש.

אֲנִי מְבַכֵּר אֶת הַחַיִּים שֶׁבַּקַּדִישׁ / עַל הַקַּדִּישׁ שֶׁבַּחַיִּים / בַּחַיִּים שֶׁבַּקַּדִישׁ אִמַּא / לַקַּדִּישׁ שֶׁבַּחַיִּים אֵין אִמָּא // אָמֵן לְבַעַל עֲגָלָה / שֶׂמְטַלְטֵל לִי אֶת הַזְּמַן / בֵּין הַקַּדִּישׁ שֶׁלִּי הַמְנַסֶּה לִגַּע בְּנִשְׁמָתֵךְ / לְחַיֵּיכוֹן וְיוֹמֵיכוֹן // שְׁמֵהּ רַבָּא מְחַכֶּה בְּיָפוֹ / בְּפִנַּת מוּסָךְ מֻרְשֶׁה עִם פַּת מִנְחָה / לְאֵ-ל חַי

הקדיש הזה, המנסה לפרוץ מכאב הזמן ולגעת בנשמת האם הנעדרת ויוצרה, נאמר מעמקי היומיום ותלאותיו כבשאר הספר, ומגיע עד לב הקורא ולמעלה ממנו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד שבט תשע"ז, 10.2.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-10 בפברואר 2017,ב-גיליון בשלח תשע"ז - 1018, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: