מן הנס אל ההתנסות | ידידיה צ' שטרן

הניסיון במרה מנחית את עם ישראל מהגבהים של שירת הים אל השגרה היבשה, שבה החוק והמשפט הם ששולטים. בכך מתחיל תהליך הגמילה של העם מניסים

פרשת בשלח היא קרקע פורייה להרהור במעורבות הא–ל במהלך החיים האנושיים ובהשלכות החינוכיות שלה.

קריעת ים סוף, הנס הארכיטיפי בתולדותינו, היא הצגת יחיד של הא–ל. לבני האדם שמור תפקיד פאסיבי לחלוטין של צופים שותקים ("התיצבו וראו את ישועת ה'… ה' ילחם לכם ואתם תחרשון"; י, יג–יד). הגרנדיוזיות של האירוע והפער העצום בינו ובין הטבע המוכר לאנושות מוליכים את כל העולם כולו למסקנה שזוהי התרחשות ניסית: כך מעידים המצרים ("ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים"; יד, כה), כך מפרשים בני ישראל ("ימינך ה' נאדרי בכח, ימינך ה' תרעץ אויב"; טו, ו) וכך מתקבעת התודעה העולמית (כפי שמשתקף ביתרו – "וישמע יתרו… את כל אשר עשה א–להים למשה ולישראל עמו"; יח, א). המקרא משקף גרסה אחידה לפרשנות המציאות, המכירה בעובדת התרחשותו של הנס ומצביעה על זהותו של הא–ל כמבצעו.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מחרבה ליובש המדבר

הנס מספק חוויה חד–פעמית, מטלטלת, שמשמשת כוח מניע לתהליך גדול: "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (יד, לא). הנה המתכון: הראייה של הנס מביאה ליראה, היראה מוליכה לאמונה, והאמונה באה לידי ביטוי בהתפעמות עצומה, שתולדתה שירה נצחית: "מי כמכה באלים ה'… נורא תהלת עשה פלא" (טו, יא). מעורבותו של הא–ל בהיסטוריה, שברגיל נחבאת בין כללי הטבע, נחשפה לרגע, באור היקרות של הנס, במלוא הודה לפני האנושות כולה, שאיננה יכולה להכחישה.

אבל לנס גם מגבלות: חוויה על–טבעית, מרשימה וגדולה ככל שתהיה, איננה יכולה להוות תחליף למציאות יומיומית. כפי שכולנו יודעים מההתנסות האישית, גם לאחר רגעים מפעימים במיוחד מגיע יום קטנות, שהוא החיים השגרתיים. לפעמים דווקא אוויר הפסגות של ההתרחשות המרגשת גובה מאיתנו מחיר, כיוון שעלול להתעורר קושי של התאקלמות באפרוריות של הקיום הסטנדרטי.

על רקע זה ניתן להבין את שרשרת האירועים שמתרחשים מיד לאחר קריעת ים סוף. מאיגרא רמה של "סוס ורכבו רמה בים" בני ישראל מושלכים אל המציאות של "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (טו, כב). רק לפני שלושה ימים החרבה – ביבשה בתוך הים – הייתה ההצלה מפני השמדת העם, ואילו עכשיו החרבה, בדמות היובש המדברי, היא האסון, מקור המצוקה.

רק לפני שלושה ימים משה צעק לה' והים נבקע ("מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו"; יד, טו), מותיר את כל העולם המום, והנה חוזר הייאוש, במלוא עוצמתו, סביב הצורך הפשוט ביותר, ההיזקקות של גרון צמא לנוזל. משה שוב נאלץ לצעוק ("ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ"; טו, כה), אך הפעם המטרה איננה גרנדיוזית, אלא טריוויאלית מכול: נגישות אל המוצר הבסיסי ביותר שנדרש לכל יצור כל יום, כל חייו – מים. יש כאן מסר ברור שהנס, גדול ככל שיהיה, הוא קצר–מועד בסיפוק הצרכים האנושיים.

חוויה של התנסות

בני ישראל, שהתרגלו למופע המרהיב של מכות מצרים בליווי צמוד של "נורא תהלות עשה פלא", זקוקים לגמילה הדרגתית מניסים. השיבה הלא–פשוטה מהמרחב המיתי אל המרחב ההיסטורי, ה"רגיל", מסומנת היטב באירוע שהתרחש במרה. אמנם המתקת המים נעשית גם היא באמצעות נס, אבל כבר באותו פסוק עצמו מתחיל תהליך הגמילה: "שׁם שֹם לו חק ומשפט ושם נסהו" (טו, כה), שכל מילה בה היא חץ שלוח:

מהגבהים של שירת הים והרגש המתפרץ התורה מנחיתה אותנו בחבטה עזה אל המישורים היבשושיים של החוק והמשפט, שהם מטבעם מגבילים ומרסנים. עם התמוגגות ההדים של שירת הגברים ושל שירת הנשים, מוטלות על העם נורמות, שמהותן היא כבילה של החופש האנושי. האוזן הרגישה קשובה לבחירה הלשונית, שבוודאי איננה מקרית: אותו הפועל, "שׂם", מתאר את פעולת הקב"ה הן כפורע של הטבע ושל הסדר הרגיל ("וישם את הים לחרבה", יד, כא) והן כמי שממשטר ומתחם אותו ("שׁם שׂם לו חוק"). גם התיאור "ושׁם נסהו" מחדד ומהדהד את המעבר מנס, שבו האדם פאסיבי, אל הניסיון, שבו האדם אקטיבי ונדרש למעשה או למחדל שהם פרי בחירה אישית.

ובפסוקים העוקבים מוחלף הצ'ק הפתוח של התערבות הא–ל לטובת עם ישראל ללא תנאי בדרישה ברורה: "אם שמוע תשמע לקול ה' א–לוהיך והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך" (טו, כו). עידן הניסים רחוק עדיין מלהסתיים, אך כבר מוצב המבחן ההתנהגותי שמכאן ואילך יעצב את מערכות היחסים בין העם לבין א–לוהיו.

פרשת "בשלח" היא חוליה אחת במסכת החינוכית שהתנ"ך פורש לנו לגבי היחסים שבין נס א–לוהי לבין התנסות אנושית. ככל שהסיפור התנ"כי מתקדם, כך גם התכיפות של הניסים החורגים מכללי הטבע הולכת ופוחתת והאמירות המיוחסות ישירות לא–ל הופכות לנדירות. תחת זאת מסריו לאנושות מועברים באמצעות תיבת התהודה של נביא אנושי והפעלתו את המאורעות מוסווית מאחורי אדרת של התרחשויות שניתנות להסבר של סיבה ותוצאה. בשלב מסוים הא–ל משתתק כליל ועצם קיומו מותנה בתיווך פרשני של בשר ודם. כך, במגילת אסתר, שמתוארת בה סיטואציה דומה לפרשתנו, של כוונה להשמדה המונית של יהודים – הא–ל כלל לא מוזכר והפתרונות מזדמנים על ידי בני אדם. רק בכוח האמונה אנו אמורים להכריע שיד ה' בדבר.

כיום אנו יכולים לפרנס את אמונתנו אך ורק משני מקורות: הזיכרונות ההיסטוריים בדבר הניסים הגלויים שנעשו לאבותינו והפרשנות הסובייקטיבית של ההתנסויות האנושיות המתנהלות לפי חוק ומשפט – אנושיים ומדעיים. חיינו מתנהלים בין זיכרון הנס לבין חווית ההתנסות.

ידידיה צ' שטרן הוא ראש המרכז ללאום, דת ומדינה וסגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה; פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד שבט תשע"ז, 10.2.2017

Advertisements

פורסמה ב-10 בפברואר 2017, ב-גיליון בשלח תשע"ז - 1018 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: