אירוע טראגי מתרחש בחווה כשאם מתפרצת על בנה. הפסיכואנליטיקאי הנודע תומס אוגדן כתב רומן ביכורים והתוצאה היא סיפור עלילה מהודק המהדהד שאלות שספק אם יש להן תשובה

הפרטים שהושמטו

תומס ה' אוגדן

מאנגלית: יואב כ"ץ

עם עובד, 2016, 216 עמ'

ספר הביכורים של תומס אוגדן מסקרן מעצם הופעתו. הישג לא מבוטל בימים אלו, שבהם כדי לנווט ביער הספרים תשומת הלב נודדת באופן טבעי אל סופרים מוכרים ומוכחים. אוגדן אמנם חדש במדפי הפרוזה, אבל שמו הולך לפניו כאחד הפסיכואנליטיקאים הבולטים בעשורים האחרונים. הוא מעוטר בפרסים, בין היתר פרס הסקל נורמן על הישג יוצא דופן בפסיכואנליזה (2010). באופן טבעי, אוגדן מעניין יותר מסופר ביכורים אנונימי, בעיקר בגלל תחום עיסוקו הספציפי. כי מהי הספרות אם לא מבט מנתח ודיוק תופעות אנושיות. אוגדן כתב את ספרו אחרי שנים של התבוננות מקצועית על המין האנושי, ידיעה שיוצרת ציפייה מענגת לסיפור מזוקק.

באותה נשימה מתעורר גם חשש זהיר, שמא יתפתה הפסיכואנליטיקאי לגדוש את ספרו בתובנות חוץ-סיפוריות. גם סופרים שאינם עוסקים בניתוח למחייתם לא עומדים לפעמים בדחף הזה, המהנה לכותבים, אבל לא פעם מתיש את הקוראים. החשש מתפוגג מאוד מהר. אוגדן מפתיע. הוא מספר הדוק, מחויב לעלילה, נמנע מלהידחף אל הסיפור, והוא ישבור לכם את הלב כבר בעמודים הראשונים.

תיאור‭ ‬נאמן‭ ‬של‭ ‬חיי‭ ‬הכפר‭, ‬אך‭ ‬זו‭ ‬לא‭ ‬הנקודה‭ ‬המרכזית
צילום‭: ‬שאטרסטוק

וולקנו מאיים

הסיפור הוא סיפורה של משפחת ברומפמן, משפחת מגדלי תבואה מקנזס. שלל ספרים כבר נכתבו על בנים ממשיכים במשפחות המתפרנסות מעבודת כפיים, על שאיפתם להיחלץ, ועל החיים השואבים אותם לפעמים חזרה בניגוד לתוכניות. אבל בכל הנוגע לחיי החווה, חובבי בית קטן בערבה עשויים להתאכזב. לורה אינגלס לא גרה כאן.

אוגדן אמנם מתחיל לתאר נאמנה את חיי ילדי הכפר, אבל לא מעמיק אל תיאורי שדות ובעלי חיים באהבה של חובב כפר אמיתי. זאת לא הנקודה המרכזית שמעניינת אותו. הוא לא פותח או מתמקד בטרגדיית השורשים הגיאוגרפיים. ספרו מתחיל בדרמת שורשים אחרת: היחסים בין מרתה ברומפמן לבנה הצעיר, וורן.

 וורן בן האחת עשרה עדיין מוצץ אצבע. אמו, מרתה, וולקנו מאיים להתפרץ שמקורותיו יתבררו בהמשך, הופכת את גמילתו מהמנהג למטרה. מאבק הכוחות ביניהם מסלים, ושיאו הוא האירוע המניע את הספר. לאחר השתלשלות אירועים טראגית מרתה מנסה לפגוע בוורן, ואביו, ארל, נחלץ לראשונה להגן עליו. תוצאות האירוע משנות את חיי המשפחה באופן בלתי הפיך. זה האירוע שיש לחקור את שורשיו ולבדוק האם ניתן להשתקם ממנו.

ככל שהקריאה מתקדמת, המידע המוקדם על אוגדן הופך מטריד. האם – כפי שוודאי נשאל בכל ריאיון שנקלע אליו בעקבות הספר – וורן ומרתה מבוססים על אנשים וסיפורים אמיתיים שפגש? הלב רוצה להאמין שזו המצאה. אין אימהות כאלה. אין ילדים שנתקלים במצבים כאלה. אבל תיאורם המדויק גורם להאמין שגם אם מרתה וורן רק משל היו, התנודות הנפשיות שלהם שרירות וקיימות. חדי עין יבחינו בהקדשה מסתורית, צנועה ומסקרנת בפתח הספר "מוקדש לוורן פולנד", שאולי מרמזת לוורן בעולם המציאות.

בית אכזרי

מה דחק את מרתה להתפרצות הסופית? ומה גרם לארל להגיב כפי שהגיב? כמו בכל טיפול פסיכולוגי, אוגדן לוקח אותנו חזרה אל ההורים. סיפורה של מרתה, ושל אחותה הצעירה אן, נפרש בהדרגה. הבית שהשתיים גדלו בו היה מקום אוצר סודות ואכזרי. מרתה יצאה מבית הוריה לעולם כשהיא פגועה, חסרת כלים. כשהיא נתקלת במהמורות שהחיים מזמנים, ההתמודדות שלה איתן, הנשענת על יסודות רעועים, מושכת אותה לכיוון אחד: למטה.

בעלה ארל, לעומתה, יציב בנפשו, בעל חלומות אבל עם יכולת להסתגל לשינויים. בעוד הסיפור של מרתה ואן זוהר במחרידותו, ולכאורה נמצא במוקד תשומת הלב והספר, ארל הוא האדם הנורמטיבי, בעל העבר הבריא, שעושה את הדבר הנכון. האם זה באמת הסיפור של ארל? השאלה הזו היא המעטפת הסמי-בלשית המניעה את הסיפור. מה גרם לארל להגיב כפי שהגיב בסופו של דבר? האם מניעיו היו אינסטינקט טבעי וראוי, או שגם הם, כמו מניעיה של מרתה, היו וולקנו-עבר שבסופו של דבר פקע?

אוגדן מוליך את השאלה דרך החוקר רנדי, ובמקביל פורש לעיני הקורא גם פרטים שרנדי לא יגלה לעולם. בסופו של דבר הוא בוחר בכנות, לפחות בקול המספר, בתשובה האמיתית: אין תשובה. לא למשטרה ולא לספרות ולא לפסיכואנליזה. ברגע נתון ארל הגיב כפי שהגיב, ואף אחד, כולל ארל עצמו, לעולם לא ידע למה.

אלו המקומות שבהם הסקרנות על כניסתו של אוגדן לעולם הספרות מצדיקה את עצמה. בחירת השם היפה לספר, "הפרטים שהושמטו", היא גדושת רבדים, ולפחות אחד מהם אומר בבירור: בסופו של דבר, הכול סיפור. והאופן שבו מספרים אותו הוא התשובה. ולפעמים, כשמגלים רבדים נוספים בסיפור, מה שהיה ברור הופך פחות מוחלט.

פתח לתקנה

יש לומר בכנות: לפחות בקווי העלילה הבסיסיים, מתישהו לקראת אמצע הספר ותיאור משפחתה הקיצונית של מרתה מתגנבת תחושת הטלנובלה. ובכל זאת, שני דברים מרכזיים מפרידים את הספר היפה הזה מסאגה רגשנית פשוטה. הראשון הוא אזהרת מסע: הפסיעה במחוזות נרטיביים מוכרים (סיפור שנפתח בטרגדיה, רומן לא ממומש ורצף של טעויות) יוצרת ציפייה לפתרון. אבל הסיפור של אוגדן, שאמנם מתחיל בטרגדיה, לא מסתיים בקתרזיס, אלא בשברון לב נוסף. עם פתח זעיר-זהיר לתיקון וגאולה, שלעולם לא תהיה שלמה.

השני הוא העובדה שהספר נשאר במחשבות הרבה מעבר לגודלו הצנום. השאלות שהוא משאיר מהדהדות. גם השאלות שהמחבר עצמו שואל. למשל, האם יש תקנה לילד שגדל בלי בסיס הורי חיובי? העובדה שאוגדן, שהקדיש עשורים מחייו לחקר נפש האדם, הגיע למסקנה שהגיע אליה, מצמררת כמו נבואת זעם. ונשארות גם השאלות שאוגדן לא שואל. הפרטים שהושמטו בפרטים שהושמטו. כמות הרוע שהדמויות פוגשות בסיפור הטראגי הזה עולה על כמות החמלה. האם שינוי המאזן הזה יכול לבטל את הדטרמניזם? או שמשוואת ילד פגוע-מבוגר פוגע סגורה הרמטית?

בני משפחת ברומפמן מסוגרים מכדי לבדוק. והנזקים שנגרמו להם, כך נדמה, גדולים מדי. ובכל זאת הושמט מהספר, כמו מכל ספר, גורם הזמן, שעל צירו המתמשך מעבר לנקודת הסיום יכולות לצמוח שלל חוויות אחרות. אוגדן מותיר מספר רמזים עמומים שמזמינים בכל זאת לא להאמין לאמת שהוא עצמו מציב. אחרי שהוא מסיים להשלים את פרטי העבר, הוא פותח פתח כחודה של מחט, בשני כובעיו, כמספר וכמנתח. גם בעתיד יהיו פרטים שחסרים בעלילה כרגע. וגם הם יכולים לשנות את כל הסיפור.

ספרה החדש של גילית חומסקי "על אהבה אני רוצה להגיד" רואה אור בהוצאת ידיעות ספרים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד שבט תשע"ז, 10.2.2017