אברהם יהושע השל זיהה את התפילה בבתי הכנסת של סביבתו בארה"ב כחברתית ופוליטית והציע מעין מדריך רוחני למתפלל. תובנותיו עשויות לפתוח שבילים חדשים בתפילה גם היום

התפילה

תשוקת האדם לא–לוהים

אברהם יהושע השל

מאנגלית ומבוא: דרור בונדי

פתח דבר מאת סוזנה השל

ידיעות ספרים, 2016, 246 עמ'

לדידו של פרנץ קפקא, ערכו של ספר נמדד ביכולתו לשמש "גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו". אפשר לשער כי בשנת 1954 בקרב יהודי ארה"ב, היו שחשו בסדקים הנבקעים בתוכם בעת שקראו את הספר הזה, פרי עטו של הרב פרופ' אברהם יהושע השל.

מהספר עולות תובנות עומק בדבר התפילה כפעילות קיומית וחיונית בחיי האדם. אולם לבאי בתי הכנסת – מכל הזרמים – הדברים נראים זרים, מוזרים ומאתגרים את המוכר להם. אכן, לא מעט מהתובנות מהוות עיבוד ופיתוח של מסורות חסידיות רחוקות (ריחוק גיאוגרפי ותרבותי כאחד) והן מציבות גישה נגדית לדפוסי יסוד של התרבות הליברלית, האינדיבידואליסטית, הצרכנית ואף הדתית הניכרים גם במרחבי בתי התפילה.

ואכן, לסגנונו ולתוכנו של הספר שתי מטרות עיקריות: לבקע הנחות סמויות, אמונות מפורשות ודפוסי התנהלות המאפיינים את תרבות התפילה בחוגים השונים של יהדות ארה"ב בשנים אלה. לשם כך משלב המחבר דימויים חדים שנועדים לשקף לקורא המיועד את תפיסותיו, את גישתו ואף את הסמנטיקה שלו על אודות התפילה.

עיקר מאמצו של השל נועד לעורר ולזמן את אותו קורא אל עבר אמנות "ההתפללות" (פעילות התפילה) העשויה להוות התרחשות בין ישותו של המתפלל ובין א–לוהים. לשם כך מוליך השל את הקורא להצצה מבעד נבכי תודעתו של המתפלל: במה הוא עסוק, מה הוא נקרא לעשות ועל ידי מי, במה כרוכה עבודת הלב עם מילות הסידור, מה מאפיין את פנייתו ל"אתה" שאליו הוא פונה, מהי הזיקה בין ה"עבודה שבלב" לבין עבודת ה' של האדם ביחסיו אל הבריות ואל הבריאה.

התפילה‭ ‬כפעילות‭ ‬קיומית‭ ‬וחיונית‭ ‬בחיי‭ ‬האדם‭. ‬חוף‭ ‬תל‭ ‬אביב‭, ‬2016
צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר

נביעות חדשות

הקוראים שלהם עניין בהגות היהודית של העת החדשה בכלל וביצירתו של א"י השל בפרט חבים תודה מיוחדת לדרור בונדי על כי גם בנבכי מלאכת התרגום, הוא השכיל למצוא את הנימה הראויה הנותנת ביטוי לסגנון הכתיבה של השל, סגנון השראתי ונוקב כאחד. בונדי אף השביח את הגרסה המקורית של הספר בתוספת משפטים שהופיעו בכתב היד של ההרצאות של השל, שהפכו לימים לפרקים בספר שלפנינו.

יש להעיר כי יש בוודאי היגיון ברצון לשמר את המסגרת המקורית של הספר. אולם דומה כי בצדה של החלטה זו גם מידה קטנה של החמצה: במקורו לא נכתב ספר זה כמקשה אחת, ועל כן לרגל תרגומו לעברית ניתן היה לצרף אליו מאמרים עשירים ונוקבים נוספים שכתב השל בנושא התפילה באחדים מספריו האחרים. נותר לנו לקוות כי גם אלה יזכו לתרגום בעתיד הלא רחוק.

המתרגם הוסיף מבוא שנועד לפתוח את שערי פרקי הספר בפני הקורא. אך המבוא גם חושף שהסיבה העיקרית לתרגום היא אמונתו של דרור בונדי כי הספר עשוי לפעול גם עתה על קוראים כבעת יציאתו לאור. הן במראה הביקורתית שהוא מציב בפני הקורא, והן בנתיבים שאליו הוא מזמן את מי שמבקש להנכיח ו/או להשיב את התפילה כמעיין נובע של חייו. ואכן, בחברה הישראלית קיימים חוגים שונים שבהם נעשים ניסיונות מעין אלה על ידי נשים וגברים כאחד.

ואולם נשאלת השאלה: האמנם יש בכוח ספרו של השל "לפעול" בשנית גם אחרי יותר משישים שנה, ובהקשר תרבותי שונה כל כך? האם גם עתה עשוי הספר להמיס מקצת מהתבניות הקפואות של השיח הרווח ולזמן את הקורא לנביעות חדשות של תפילה? כאמור, בונדי סבור שכן ובמבוא ימצא הקורא דיון במספר נושאים מרכזיים המדגימים את העניין.

מסתורין ואינטימיות

גם אני סבור כבונדי, אבל ברי לי שהקורא הוא הריבון והוא הקובע את אופי הקריאה. על כן, אם הקורא ייקח את הזמן להתייחס לספר כאל שותף שנועד להעירו ולעוררו, ולא ימהר להשוות, לנתח, להמשיג ולבקר את הדברים, אזי עשויים להיפתח משעולים חדשים שבהם יתחיל לצעוד. להלן שלוש דוגמאות.

"ההנחה כי הבעה–עצמית כשלעצמה היא מטרתה העליונה של התפילה אינה אלא קצרות–רואי או שחצנות. מטרתה העליונה של התפילה היא להביע את א–לוהים, לגלות את העצמי כנתון ביחס עם א–לוהים" (עמ' 90). במה וכיצד מאתגרת עמידה בתפילה מעין זו את האדם שאימץ ללא משים מאפיינים נרקיסיסטיים של תרבות זמננו? פרנץ קפקא הקדים ללמד כי התרבות הכלכלית הינה לא רק שיטה אלא גם מצב של נפש האדם. ואכן, גם "תפילה ורוחניות" הופכים לעתים ל"רוחניות מטריאליסטית" שנועדה לספק את הצרכן ותו לא, כדברי המורה הטיבטי צ'ונגיאם טרונגפה.

והנה עוד דוגמה: "אווירה של תפילה אינה נוצרת באמצעות טקסים, גימיקים או נאומים אלא באמצעות דוגמה של תפילה, באמצעות אדם שמתפלל. אינך יוצר את האווירה הזו מסביבך אלא בתוכך (…) מהות התפילה אינה סגנון אלא אירוע בחייהם הפנימיים של האנשים" (עמ' 153).

אילו ציפיות משתמעות מהדברים האלה ממי שמבקשים להיות חלק ממנהיגוּת בתפילה? כיצד נלמד לדבר שפה העשויה להצמיח קהילות מתפללות מבלי שנאמץ דפוסים של "רציונליות טכנית", כדברי הרברט מרקוזה, השולטת במרחבים רבים של תרבותנו ("רכישת כלים ליישום"; "איך מבצעים זאת בצורה 'נכונה'"; "התפילה יפה אבל ארוכה מדי")? כיצד נטפח את הממד האינטימי ונשמר את המסתורין של התפילה בקהילה המתפללת?

"תפילה אינה יכולה לחיות בריק תיאולוגי, היא עולה מתוך תובנה, מתוך ראייה פנימית (…) אל לנו להתייחס לתפילה כאילו הייתה תוצאה של ליקוי ראייה אינטלקטואלי (…) אדם זקוק להבנה, לחכמתה העמוקה של הרוח, כדי שיידע מהי משמעותה של עבודת ה', של עמידה בפני א–לוהים" (עמ' 123). אילו שאלות מעוררים דברים מעין אלה עבור מי שמעורבים בפיתוח בתי מדרש וסדנאות העוסקים בתפילה? כיצד עשויים להיראות השפה, העיון והדיבור שיזינו את הממד האינטלקטואלי בעולמו של האדם המתפלל?

אסיים בנימה אישית ובעצה לקורא הנכון לצלול לתוך הספר בגישה דיאלוגית מעין זו. קצב הקריאה הרגיל שלך עלול לעמוד לך לרועץ, במיוחד בפרקים א'–ד'. דברי השל גדושים בהרבה ממה שהעין פוגשת במבט ראשון. עצתי היא להוסיף הפסקות מכוונות במהלך הקריאה. מעין יצירת חלל פנוי שנועד לאפשר התבוננות פנימית. כעצתו של הספרא (ויקרא, דיבורא דנדבה פרשה א') או כמו בספרי טאו המעוצבים בפסקאות בודדות שלאחריהן דף ריק; או אז, עשוי ספר זה להוות נדבך מרכזי בדרכך ליצירתה של פילוסופיית תפילה ופרקטיקת תפילה פוסט–ביקורתית הנדרשת כל כך בימינו. או אז, הקריאה בדברים שכתב השל על התפילה עשויה להיות אף היא סוג של תפילה.

פרופ' אלי הולצר מלמד בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר–אילן ומייסד "שמע קולנו – בית המדרש לתפילה ולקהילה"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד שבט תשע"ז, 10.2.2017