פנים בפנים | שלום רוזנברג

המוסר היהודי מציב משוואה הקושרת בין האדם לא–לוהים באופן דו כיווני. על הליכה בדרכיו ועל חילול שם שמים

את רשימתי זאת מבקש אני לחזור ולפתוח עם דבריו המופלאים של ר' משה בן יעקב מִקוּצִי ((Coucy בחיבורו "ספר מצוות גדול" (סמ"ג, מצוה עשה עד):

כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גליות אדום [הנצרות]… כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי יש לישראל… [לאחוז] בחותמו של הקב"ה שהוא אמת ושלא לשקר לא לישראל ולא לגויים ולא להטעותם בשום עניין ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר (צפניה ג, יג) "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית".

והוא מוסיף: "ואני דרשתי לגליות ישראל כי המשקרים לגויים וגונבים להם הם בכלל מחללי השם שגורמים שיאמרו הגויים 'אין תורה לישראל' ואומר 'שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה'".

עקרון המוסר השלישי

דברים אלה מתקשרים עם מה שאני מכנה: עקרון–העל השלישי של המוסר היהודי. שני העיקרים הראשונים ידועים מאוד: "ואהבת לרעך כמוך", וזכויות האדם שנברא בצלם א–לוהים. מעבר להם יש עיקרון שלישי ידוע פחות: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט). מעניין שרק מעטים מודעים לכך שלפי הרמב"ם מדובר באחת מתרי"ג המצוות. בספר המצוות מזכיר הרמב"ם את הפירוש שנתנו חכמים למצווה זאת: "מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה חנון, מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום". אכן, התורה מקשרת בין ישראל לבין הקב"ה על ידי "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו… וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ", וכפי שאומר דניאל בתפילתו (ט,יט): "כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ".

בביטוי "שִׁמְךָ נִקְרָא עַל" מבטאת הלשון המקראית את האצלת שמו של הקב"ה לאחר תוך יצירת ברית, כמו בנישואים למשל. קשר זה יוצר אחריות. ואכן לפעמים שמו של אדם מוכתם לא בגללו, אלא בגלל בני ביתו החוטאים, חבריו המפוקפקים או שותפיו הפליליים. הקב"ה שיתף עצמו איתנו, קרא את שמו על ישראל (שמות ה, א): "כֹּה אָמַר ה' אֱ–לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי". הוא "אֱ–לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ועם ישראל הוא "עַמִּי". המסקנה האיומה היא שמעשיו של עם ישראל משפיעים על שמו.

זהו הבסיס לעימות שבין קידוש השם וחילול השם שבחיים. אכן, עלינו להבין שלפנינו מעין משוואה המחברת את המאמין אל הקב"ה, משוואה שניתנת להיקרא משני כיוונים. מימין לשמאל היא מלמדת אותי שהמאמין חייב ללכת בדרכי הקב"ה. משמאל לימין היא מלמדת אותי שבמעשיי אני עושה את הקב"ה, כביכול, דומה לי בעיניו של הצופה. הגויים שופטים את א–לוהי ישראל על פי התנהגותו של עם ישראל, העם שהקב"ה קרא את שמו עליו.

דילמה בפנינה וסוחר

כעת, מבקש אני שנקרא ביחד קטע מהירושלמי (בבא מציעא פרק שני, ח, א), שאותו אתרגם לעברית:

שמעון בן שטח היה מתפרנס בכותנה. אמרו לו תלמידיו: רבי! עזוב סחורה זו ואנחנו נקנה לך חמור לבל תצטרך להטריח עצמך כל כך הרבה. הלכו וקנו חמור אחד מישמעאלי [ומצאו] שהייתה תלויה בו אבן טובה אחת. באו התלמידים לרבם ואמרו [בשמחה]: מעתה לא תצטרך להטריח עצמך עודקנינו חמור אחד והייתה בו תלויה אבן טובה. אמר להם: וידע בה [באבן] בעל החמור? אמרו לו: לא! אמר להם: לכו והחזירו לו את הפנינה. וכי אתם סבורים ששמעון בן שטח ברברי הוא? רצה שמעון בן שטח לשמוע "ברוך אלוהי היהודים" יותר מאשר כל השכר של העולם הזה.

מעניין! אנו עוסקים היום בשאלות מוסר, והנה מאחורי המקרה מסתתרת שאלה הלכתית–משפטית לא פשוטה. אם נרצה להפוך את השאלה לאקטואלית יותר, נעזוב את החמור ונתאר לעצמנו סוחר (ישר) הקונה ומוכר מכוניות משומשות. הפעם הוא סחר במכונית שבה השתמשה חברת השכרה. הסוחר בדק את המכונית שהוא עומד למכור בצורה שטחית מאוד, ולא מצא כלום. לא כך הקונה, שגילה בה פנינה בעלת ערך רב. ברור שהפנינה הגיעה למכונית באחת מנסיעותיה ואין לנו מושג מי איבד אותה. ניתן לשער שבעליה כבר התייאש מאבדתו. ועתה התעוררה השאלה בכל עוצמתה: כיצד על הקונה לפעול כאדם מוסרי, כיהודי השומר מצוות והמוכן להחזיר אבדה לבעליה?

לפני שמעון בן שטח ותלמידיו עומדת דילמה קשה. האם הם חייבים להחזיר את הפנינה לסוחר? הסוחר היה בעל הפנינה לפני הקונים, אבל האמנם הוא היה "בעל" הפנינה? הלא הוא כלל לא ידע על קיומה? אולי הבעלות אם כן מותנית בכך שלמחזיק תהיה מודעות להחזקת הפנינה, כדי שתיחשב כרכושו? ואולי לא?

כמו פעמים רבות, מרגיש אני את עצמי חסר אונים לענות לשאלה זאת אילו התבקשתי לפסוק על פי השכל הישר. כיצד פסקו גיבורי השאלה שלפנינו? נראה לי שהתלמידים פסקו כפי שלדעתי החכם היה פוסק: לא! אין משמעות משפטית להחזקת דבר מבלי תודעה של החזקה זו. אין משמעות להחזרת הפנינה לסוחר. הוא אדם זר. ואם תתעקשו תוכלו לומר שבפועל הוא מכר את הפנינה יחד עם המכונית. אך לדעתי, שמעון בן שטח חשב שהדילמה לא נפתרה. הוא מלמדנו שאי–ההחזרה פירושה גנבה, כלומר חילול השם, ולפיכך דרש "להחזיר" או אולי אפילו "לתת" את החמור לסוחר. ואכן, שמעון בן שטח מייצג אולי את גישת ה"תם" שבסיפור רבי נחמן ("החכם והתם"), וכדברי ר' משה מקוצי היה מאלו שביקשו "לקדש עצמם אף במותר להם", שהרי "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה". האם צדק? תענו אתם.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו  שבט תשע"ז, 4.2.2017

Advertisements

פורסם ב-5 בפברואר 2017,ב-גיליון בא תשע"ז - 1017, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ארנון רוזנבלום

    שלום לכבודו.הבנתי את דוגמאות מאמרך הנכבד.לא הבנתי למי הוא מכוון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: