בספרות התורנית רווחות "הסכמות" רבנים, כמעין המלצה על הספר או על המחבר. הראי"ה קוק, שהיה שיאן של הסכמות, הקפיד להוסיף הערות הלכתיות, הגותיות או מדעיות לתוכן הדברים

הסכמות הראיה (שנות תרנ"ז–תרפ"ח)

עורכים: ארי יצחק שבט וצוריאל חלמיש

בית הרב, תשע"ז, 435 עמ'

הראי"ה נמנה ללא ספק על גדולי "המסכימים" בדורו, אולי הגדול מכולם, וראה בכך חשיבות רבה, שכן "כך היא המדה, שבכל מקצוע צריכים להסכמת האדונים המיוחדים לדבר זה", כלשונו בספר שלפנינו. כרך אסופת ההסכמות מכיל למעלה ממאתיים "הסכמות", וזה אינו אלא רק הכרך הראשון, שמסתיים בשנת תרפ"ח (1928).

נכון הוא שבספר שלפנינו העורכים הרחיבו מאוד את המושג "הסכמה". עלעול בספר מעלה שלא כל הכלול באסופה זו הוא "הסכמה", פשוטו כמשמעו. לא פעם אין מדובר אלא בהערות ענייניות, למדניות–הלכתיות, שנשלחות – כדרכם של רבנים – איש לרעהו. למשל, האיגרת לרב חיים עוזר גרודזינסקי, שאין בינה ובין הסכמה ולא כלום – וכי הרב היה מעלה בדעתו "להסכים" לספרו של הרב חיים עוזר?! מדובר בהערות ענייניות לגופו של ספר שכבר ראה אור ונשלח לרב, ועוד כהנה.

בין כך ובין כך מדובר במספר הסכמות והתכתבויות חריג ביותר בכל קנה מידה. ושמא תאמר שמדובר בהישג שהוא רק כמותי, הרי שאחד הדברים המעניינים בהסכמות הראי"ה הוא שכמעט בכל אחת מההסכמות יש "אמירה". תהא זו הערה הלכתית או הארה הגותית, הפניה למדנית או אפילו רמז לשוני שרק נראה סגנוני אך המעיין כדבעי ימצא בו עומק. בהחלט לא רק דברים בשבחו של המחבר ושל החיבור כמקובל ברוב–ככל ה'"הסכמות" הרווחות. מבחינה זו, חשיבות האסופה שלפנינו איננה רק בשיקוף מרכזיותו של הרב בעיני העולם היהודי, אלא אף בתכנים כשלעצמם.

עמוד השחר באנגלית

הנה למשל, דוגמיות: יחס נכון וראוי לסאטירה [!] שנעשית בקדושה; היחס לסגפנות ופרישות בזמן הזה; לימוד "נסתר" וקבלה; חידושים רבים בהלכות זרעים; גדרי קבלת טומאה והלכות מקוואות; גדר חיוב תוכחה – שעיקרה לא לפני החטא אלא דווקא אחרי החטא, ושהיא מוטלת על כל אדם ולא רק על גדולים ורבנים (זאת דווקא מקולמוסו של הרב זצ"ל, אוהבם של ישראל); הערכה מיוחדת לעם היפני "המשכיל" ו"המתעורר", לעומת עמי אירופה ועוד ועוד.

ועוד פנינים. למשל, דיוקו של הרב בתרגום מדויק לאנגלית. ר' ש"צ גליק החל לתרגם את הספר עין יעקב לאנגלית, ומטבע הדברים פתח במסכת ברכות. הרב שיבח את היוזמה אך העיר שהוא שגה בתרגום המונח "עמוד השחר". הרב גליק תירגם את המונח: THE MORNING STAR, ש"הוא בעברית כוכב השחר", בעוד שהרב מעיר כי "עמוד הרי הוא PILLAR". שמא תאמר מה בכך, סך הכול מדובר בתרגום של ספר שעניינו העיקרי אסופת דברי אגדה. ובכן, הרב סבור ש"הוא נפ"מ לדינא, כי אין זמן כוכב השחר מתאים לזמן עמוד השחר כלל", לכן "חושב אני שראוי לתקן זאת בתוצאות הבאות בעה"י".

והנה נגיעה בחוש המחקרי–מדעי של הרב. ר' זאב מרקון פרסם מחקרים שנוגעים למשפט העברי. באחד מהם – "מספרותנו העתיקה" – הוזכר "חוסר נימוס ודרך ארץ" שבו ניחנו הצדוקים. הרב ביקש להגדיר היטב את המונח "דרך ארץ", וזאת – בין השאר – בהסתמך על הספר תנא דבי אליהו. ואיך תוכח קדמותו של הספר תנא דבי אליהו? משיב הרב: "אחד המקומות המוכיחים את זקנת הספר היא משנה ראשונה, שסנהדרי קטנה בשלשים, שלא נזכרה במקומות אחרים". לא זו בלבד, אלא שבהקשר זה, הרב – שלא כדרכו – מבהיר שכנראה ההיסטוריון גרץ הסתמך על משנה ראשונה זו, "ובחינם השיג עליו הרב בעל 'דורות ראשונים'". צא ולמד: עם כל הבעייתיות שמתלווית לגרץ ולגישתו ההיסטורית מזה, ועם כל החיבה הגדולה שהרב רכש לרי"א הלוי בעל ה"דורות ראשונים" מזה, בכל זאת – זו האמת, והאמת צריכה להיאמר.

אגב, מבחינה זו בהחלט יש להצטער על כך שעורכי הספר שלפנינו החליטו להשמיט הרבה מההערות, כאשר אלה כבר נדפסו בספרי הרב, אם באגרות ואם בשו"תים. מן הסתם העורכים הפעילו שיקול כמותי – היקפו של הספר, ובכל זאת לטעמי טוב ונכון היה להשאיר את ההסכמות במלואן. לקורא בוודאי לא נוח לגשת שוב ושוב לארון הספרים, ועתה, בשל כך, הוא מחמיץ את הרב במלואו.

לא פחות מההיבט התוכני, מעניין לפגוש את המכותבים, מקבלי ההסכמות והמכתבים. הנה למשל הרב אהרן נויבירט – אביו של הרב י"י נויבירט, מחבר "שמירת שבת כהלכתה" – אשר שלח לרב את פרי עבודת הדוקטור שלו: "היחס בין צומות היהודים לאלו של הפגאניים העתיקים"; המשורר אברהם שלונסקי והסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ – אז"ר; הרב שלמה אלישיב – בעל ה"לשם"; הרב הלל צייטלין; החוקר הרב שלמה בובר; הרב זעליג ראובן בענגיס, מי שלימים יהיה ראב"ד העדה החרדית, וכמובן הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב ברוך עפשטיין – בעל ה"תורה תמימה" (שמעיד כי הרב עבר על ספרו – בן 2,000 העמודים – "לארכו ולרחבו", ולמעשה זו ה"הסכמה" היחידה שהוא מדפיס על חיבורו "מקור ברוך"), הרב יצחק הוטנר, הרב מנחם מנדל כשר ועוד ועוד אישים מגוונים מן הארץ ומהתפוצות.

השמטה מחמת אידיאולוגיה

ראויים העורכים הנכבדים, כמו גם היוזמים, "בית הרב", לכל מילות שבח. מדובר ביוזמה ברוכה ומאוד חשובה. לנגד עיני המערכת עמד מפעלם החלוצי והמשובח של שני צעירים מוכשרים שהסתלקו לבית עולמם בדמי ימיהם, ר' יוחנן מנחם ישמח ז"ל והרב בנימין זאב כהנא הי"ד, אשר כבר בשנת תשמ"ח הוציאו לאור את אסופת "הסכמות הראי"ה". הייתה זו העמדה ראשונה וחשובה של הרב כ"מסכים", כדמות מפתח שרבים מאוד ראו בו מעריך משמעותי. הרב ארי שבט ואיתו צוריאל חלמיש הילכו עתה בעקבותיהם, בהוספה ובהרחבה מעמיקה וניכרת. באסופה זו גם הובאה גאולה לעולם, בהשבת "הסכמות" שהשמיטו צאצאי מחברים מספרי זקניהם, כמו גם מו"לים – אוי לאותה בושה.

עורכי הקובץ שלפנינו עסקו לא רק באיסוף וסידור אלא גם הרחיבו בהבהרת עניינו של כל כותב וכל מכתב, כל חיבור וכל מחבר. לא פעם הם גם העמידו לנגד עיני המעיין את תמונת ההקשר הרחב. לטעמי, הם הפריזו על המידה הסבירה. אמת, לא מעט עורכים "חוטאים" בהעמסת הערות רבות וארוכות בשולי עמודים (ואף כותב שורות אלה מודה שלעתים הוא נמנה על "חוטאים" אלה). ועדיין, על נקלה אפשר היה לוותר על חלק ניכר מאותן הערות מופלגות באורכן.

עם זאת, מלאכה מאוד חשובה שכן נעשתה היא פענוח ראשי תיבות. למשל, מה פשר ראשי התיבות שלהלן: "כמ"ח הגז"ל ע"ד שוכ"ע בב"כ"? וכן "א"ש כהן א"ה ל"י את כפיו"? ובכן, בהתאמה: "כבוד מורי וחמי הגאון ז"ל על דבר שומע כעונה בברכת כהנים"; "אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו". כנראה שאותה שעה באמת היה קיצוב משמעותי של נייר ודיו.

כבוד תלמידי חכמים

לבסוף, אינני יכול שלא להתייחס לשגגה מצערת שנפלה מלפני העורכים. בהקדמתם לספר מספרים העורכים כי "לאחר התייעצות עם תלמידי חכמים מובהקים מבית מדרשו של מרן הראי"ה, הוחלט לשמור את התואר 'הרב' לגדולי התורה המובהקים ביותר בישראל ולרבנים הראשיים לארץ ישראל. כל שאר תלמידי החכמים המחברים כונו בהערות השוליים בשם ר' בלבד".

החלטה זו – שכל בר דעת היה אמור להבין שחזקה עליה שהיא תוביל לתקלות מרובות – הביאה לתוצאות עגמות. רק לדוגמה: הרב שלמה זלמן אוירבך כנראה שאינו מספיק גדול מובהק בתורה, אחרת קשה להבין מדוע הוא רק ר'. והוא הדין הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שמואל הלוי וואזנר ואפילו האור שמח, וכך גם החפץ חיים, הרב איסר זלמן מלצר, וכהנה וכהנה על זו הדרך, שאינם אלא ר'. מדוע "הרב [!] חיים עוזר גרודזינסקי" ולעומתו "ר' [!] יעקב משה חרל"פ"?!

הדבר בעייתי שבעתיים כאשר מדובר בספרו של מרן הראי"ה זצ"ל. הרב היה מגדולי המקפידים על כבודם של רבנים ואף יצא לא פעם במחאות נוקבות על ביזויים, אפילו חשש–ביזויים. דומה כי הסטירה שהרב הנחית על לחיו של עשיר שנראה היה לרב כי ביזה את הרב בנגיס מהדהדת עד היום (ראו טל הראי"ה, ומפורסם – בהקשר זה – תיעוד הרצי"ה את אמירת הראי"ה: "בפניי לא מבזים תלמיד חכם"!). אין בלבי ספק שאם הרב היה רואה לנגד עיניו ביזוי זה של תלמידי חכמים, היה דורש לעכב את הפצת הספר ועומד על כך שיתוקן.

ואחר הכול ולמרות הכול – "עלינו לשבח". אחר ששוחחתי בנדון עם העורכים, שהסכימו איתי, הרי שחזקה עליהם שהכרך השני יהיה מתוקן ומהודר, מלגאו ומלבר. מספרים על אחד ממקבלי "הסכמה" מהראי"ה, שמטבע הדברים, אחר שהספר ראה אור, העניק לרב עותק של הספר. כעבור כמה ימים הזדמן תלמיד חכם מסוים לביתו של הרב וראה את הספר מונח על השולחן. כירכם הלה פניו באופן בולט, כרוצה לומר: ספר זה "לא משהו…". הרב הציע לו לעיין יחד באחד מהסימנים. אחר שלמדוהו, שאלו הרב: נו, מה אתה אומר על סימן זה? והלה השיב: אמנם סימן זה כשלעצמו מצוין, אך כל היתר… או–אז אמר לו הרב: וכי מה אכפת לך שהכריכה עבה…

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו  שבט תשע"ז, 4.2.2017