מני ואמחיה אבן ישראל, שני בניו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, ממשיכים במלאכת ההוצאה לאור של עשרות כרכי פירושיו לספרי היסוד ביהדות. בריאיון ראשון הם מספרים על מצבו הרפואי העכשווי, על הטלפונים מלאי הנאצה בתקופת ילדותם ועל החיים כבניו של הרב שידע פולמוסים רבים

באחת הסמטאות על התפר בין נחלאות לשערי חסד נמצא הבניין המרשים של "מרכז שטיינזלץ". מעבר לשיעורים שנערכים פה, בעבר אפשר היה לבוא ולראות כיצד נעשית עבודת הנמלים על שלל הספרים, אלא שכיום בעידן האינטרנט רוב העבודה נעשית מרחוק, כל אחד בביתו, והבניין ריק למדי, לפחות בשעות הבוקר. בקומת הכניסה, ממש מול עמדת הקבלה, נמצא המשרד של מני, בנו הגדול (42) של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, שמנהל את המקום.

בין מכונת האספרסו מצד אחד לחרבות הנינג'ה שקיבל במתנה כבעל חגורה שחורה בקראטה, ועם הרבה–הרבה מהספרים שיוצאים במכון שטיינזלץ, אני יושב לשיחה איתו ועם אחיו הצעיר (35) אַמְחָיֶה (ראשי תיבות של אברהם–משה–חיים–הלל. בפועל נהגה כמו המילה "א–מחיה" ביידיש). בעוד מני, כאמור, עוסק בכספים ובניהול השוטף של המכון, אמחיה עוסק בענייני תוכן ואחראי על פרויקט הוצאת המשנה, ועל עוד פרויקט שיֵצא לאור בקרוב.

עבודה שלא נגמרת

באמצע כסלו, אביהם של השניים, הרב שטיינזלץ, חתן פרס ישראל והאיש שהוציא עשרות ספרים כולל סדרת הגמרות המפורסמת, עבר שבץ מוחי. בקשות להתפלל לרפואתו נפוצו ברשתות החברתיות. כעת לדברי הרופאים הוא יצא מכלל סכנה. "אנחנו רוצים להודות מקרב לב לכל מי שהתפלל, ולבקש שימשיכו להתפלל לרפואת אבא", אומר אמחיה. "בהתחלה כשדיברו על שאלות של חיים ומוות וסיכונים אחרים, אז הזעקות היו יותר תדירות, אבל גם עכשיו צריך עוד הרבה תפילות. אבא נמצא בשיקום כבר כמה שבועות, יש התקדמות כל הזמן, הרופאים המטפלים וגם אנחנו עם הרבה אופטימיות, אבל זו דרך מאוד ארוכה. גם ההתקדמות היפה והטובה היא איטית, והתהליך הוא מאוד ממושך, אז אנחנו מאוד מבקשים שכל מי שיכול שימשיך להתפלל".

על רקע כל זאת, גם בימים אלו יוצאים שני ספרים חדשים מבית מכון הרב שטיינזלץ בשיתוף פעולה עם הוצאת מעיינותיך. הראשון הוא ספר תהילים של הוצאת "קורן" עם ביאור של הרב שטיינזלץ (המלווה באיורים מרהיבים של הצייר ברוך נחשון), בליווי לקט של ביאורים מספרות החסידות. ספר נוסף מקבץ רעיונות שאמר הרב שטיינזלץ בהתוועדויות בישיבה בתקוע, התוועדויות שהתפרסמו בשנים האחרונות על דפי עלון השבת "קרוב אליך".

מתוכננים לצאת עוד הרבה ספרים?

"ממש עוד כמה מעטים", צוחק מני ומתחיל לפרט: "יש לנו את פרויקט הפירוש על התנ"ך שזה עוד שישה ספרים, פרויקט הפירוש על היד החזקה של הרמב"ם שנשאר לסיים בו שני ספרים, פירוש על המשנה שנמצא בשלבי עבודה מאסיביים וצריך עוד 12 כרכים, וכמובן סדרת הגמרות באנגלית שבה סיימנו את עבודת הכתיבה והעריכה וכרגע עוסקים בעימוד. יש גם פירוש על התנ"ך באנגלית שנמצא בשלבים מתקדמים של עבודה. להערכתי יש בשורה התחתונה לפחות עוד 60 או אפילו 80 כרכים שאפשר להוציא, כולל פירושים על ספרי חסידות כמו דרך מצוותיך, תורה אור, ליקוטי תורה, ועוד ועוד".

אתם מצליחים לעקוב אחרי מספר הספרים שאבא שלכם הוציא עד היום?

"המספר הרשמי שתמיד דיברנו עליו היה 60 ספרים, כשהתלמוד נספר כספר אחד", עונה מני. "אם תספור את זה בכרכים של כל הספרים ביחד, תגיע ל–240–250. השאלה היא מה יקרה בשנים הקרובות, אחרי שנסיים את הקאנון היהודי של תנ"ך, משנה, גמרא ורמב"ם. זו שאלה של תמיכה, וכמה התורמים שלנו רוצים להוציא. החלום שלי הוא להוציא את כל הקאנון בכל השפות שיהודים מדברים, רק שזה עולה הרבה מאוד כסף".

ועל כל מאות הספרים הללו אבא שלכם עובר אישית, על כל עמוד?

"תלוי בפרויקטים השונים", אומר אמחיה. "בספרי התנ"ך הפירוש כולו לקוח מהקלטות. מדי יום הוא היה מעביר שיעור וידיאו לעורכי הספר, פרק אחרי פרק, עד שהשלים את הכול. לעומת זאת יש ספרים שבהם המעורבות שלו נמוכה יותר, כמו למשל בפרויקט המשנה. שם בסיס הפירוש עצמו הוא שלו, אבל שאר המדורים שבצד נכתבו בידי כותבים אחרים".

"זה באמת מאוד משתנה", מסכים מני. "הפרויקט על הרמב"ם זה צוות של תלמידים שלו, ודווקא שם הוא ממש עבר על כל עמוד. לעומת זאת בגמרא באנגלית, שהיא מוצר שונה מהגמרא בעברית כי קהל היעד הוא אחר, הוא בוודאי לא עובר דף–דף. הוא נתן לצוות הנחיה ראשונית שהם יכולים לתרגם רק את הפירוש שלו ואסור להשתמש בעזרים אחרים. הוא גם יושב איתם מפעם לפעם, אבל זה לא ליווי צמוד".

לתת לעם מפתח

מתוך מאות הספרים, חלק הארי עוסק בהנגשה של ספרי היסוד לציבור הרחב. למה זה כל כך חשוב לו?

אמחיה: "אפשר להצביע על שני סוגים של ספרים שאבא מוציא. חלק גדול מאוד זה באמת ספרות ההנגשה, ואני חושב שזו הייתה השליחות שלו מהרגע הראשון שהוא התחיל לפעול – לנסות לתת לעם ישראל את היכולת לפתוח את ספרות היסוד שלו. המצב הזה שבו יהודי שרוצה לגשת לאוצרות הידע שלו זקוק למתווכים – רבנים, מורים מלמדים, שיעורים באינטרנט – הוא בעצם לא מצב תקין. המצב התקין הוא שיהודי יכול לפתוח את הספר ולקרוא אותו לבד, וזו בלי ספק הייתה המטרה המרכזית של אבא מההתחלה.

"לצד זה יש רשימה ארוכה של ספרי המחשבה שלו, כמו ספר ההתוועדויות שיצא לאחרונה או 'שלושה עשר עלי השושנה'. אלו ספרים שמשקפים את ההגות האישית שלו. אבל גם בספרים שיש בהם לכאורה רק הנגשה, היא נעשית בדרך שלו עם החותמת המיוחדת שלו, בוודאי בספרי הביאור של 'התניא', שיש שם משהו רחב יריעה הרבה יותר. בסופו של דבר זה מגיע מאותה נקודה, הבערה הפנימית שמבינה איזה אוצר גדול יש לעם היהודי ועד כמה הציבור מנוע ממנה. אני חושב שזה מניע חזק מאוד – פשוט לתת לעם ישראל את המפתח".

מני: "דבר נוסף שלדעתי מחזק את אבא להמשיך ולהנגיש הוא העובדה שזה פשוט הצליח. בשנים הראשונות של המדינה התנ"ך ספר נגיש יחסית, אבל הגמרא הייתה זרה לגמרי, וההנגשה של אבא שינתה את זה לגמרי. הוא ראה את הפירות מהעשייה והדבר בוודאי סייע לו להמשיך ולפעול.

"אני יכול לספר מידיעה אישית שהיו כמה וכמה משברים פיננסיים שהובילו אנשים לומר להפסיק עם זה, אבל אבא התעקש להמשיך. אבא אף פעם לא אמר לנו את זה בצורה ישירה, אבל היה ברור לנו שבכל מצב צריך להמשיך הלאה, שכל הזמן עובדים. שעות העבודה שאנחנו משקיעים במקום הזה הן רבות וזה לא בכוונה. לא התכוונו להשקיע כל כך הרבה במקום הזה, אבל זה מה שקורה. עובדים עד שתיים בלילה כי ככה לימדו אותנו, כי החשיבות של העשייה הזאת היא משהו שחוצה את הגבולות של עבודה פורמלית".

עוזר של אבא

בניגוד למה שאולי ניתן היה לחשוב, העבודה במכון לא הייתה צעד טבעי עבור אף אחד מהאחים. "אמנם לעבוד כאן זה היה חלום ילדות שלי, אבל זה לא משהו שהתכוונתי לעשות ולא פעלתי בשביל זה מעולם", מספר מני. "במשך עשר שנים הייתי רב קמפוס בכל מיני מכללות ואוניברסיטאות בארה"ב, עד שבליל חורף קר אחד, כשבחוץ יורד שלג והגויים חוגגים כריסמס, אבא הגיע אליי ואמר לי שהוא רוצה שאני אבוא לעבוד אצלו, ואז הצטרפתי. כעבור זמן מה, כשחיפשנו מישהו שיכתוב עבור פרויקט מסוים, עלה במוחי שאמחיה יתאים לזה, אז צירפתי גם אותו אבל באחוז משרה ממש שולי, שלאט–לאט הלך ועלה".

"בניגוד למני, חלום הילדות שלי היה דווקא לא לעבוד כאן", ממשיך אמחיה בחיוך. "זה לא משהו שתכננתי, רציתי או חשבתי שיקרה, אבל זה פשוט הגיע, התחיל ממשהו ממש קטן, ופשוט שאב אותי פנימה עד שמצאתי את עצמי עובד במשרה מלאה מאוד. ברובד אישי יותר זה מתחבר לסיפור שמלווה אותי עוד מהילדות. כשהייתי בן תשע נסעתי עם ההורים שלי לרבי מלובביץ', ועברנו שם בחלוקת הדולרים. אחרי שהרבי נתן לי את הדולר הוא קרא לי בחזרה ושאל אותי אם אני עוזר לאבא שלי. כילד בן תשע הרגשתי נבוך ולא היה ברור לי מה בדיוק הייתה השאלה, אז עשיתי בתגובה מין תנועה לא מחייבת עם הראש, ואז הרבי נתן לי עוד דולר ואמר לי 'מכאן ולהבא תעזור לאבא שלך ויהיה בהצלחה רבה'.

"במשך שנים המשפט הזה אתגר אותי. גדלנו בבית על כך שלדברים של הרבי יש משמעות עמוקה מעבר לאמירה השטחית של 'תהיה ילד טוב שעוזר לאבא', ובמשך שנים הייתה לי התמודדות האם אני נמצא במקום שבו אני 'עוזר לאבא' או לא, והיום אני נמצא כאן. אני עדיין לא יודע אם זו הייתה הכוונה של הרבי, אבל עכשיו אני כאן".

והעובדה שאתם "הבנים של" יוצרת מחויבות מיוחדת למקום?

"ודאי שזה יותר מעבודה", עונה מני. "האחריות שלך, הטעויות שלך, הן כולן בפנים, בתוך המשפחה. הבעיה המרכזית של המקום הזה היא שאתה לא יכול לצאת ממנו. אם הייתי רוצה מחר לעזוב – יהיה לי יותר קשה מאשר אם הייתי עובד בכל מקום אחר. אנחנו קשורים למקום".

"אין ספק שזו מחויבות ברמה אחרת", מסכים אמחיה. "כשאתה מכיר את אבא שלך, ואתה יודע את עוצמות ההנעה שלו לפרויקט הזה, ואתה מרגיש שהפכת להיות חלק מזה, אז קשה מאוד להתנתק מזה".

ולא חסרה לכם היצירה האישית שלכם?

אמחיה: "לא. יש לי קצת מקום משלי בעיסוק שלי בהוראה ובמסירת שיעורים, אבל יש פה במכון כל כך הרבה מה לעשות שיצירה אישית אפילו לא קיימת כחלום כרגע".

מני: "עשר שנים שימשתי כרב וזה הספיק לי מבחינת היצירה האישית. אני שמח במה שיש לי כיום פה במכון, ממש מאושר במה שאני עושה".

מטען מן העבר

מני ואמחיה הם שני בניו היחידים של הרב שטיינזלץ, לצד אחותם הבכורה. כשאמחיה היה בן תשע ומני בן 19 שינה אביהם את שם משפחתו משטיינזלץ לאבן ישראל. עבור האב השינוי לא ממש תפס ועד היום הוא מוכר בעיקר כרב שטיינזלץ, אולם מבחינת הבנים "אבן ישראל" היא הזהות היחידה. "שנינו לא משתמשים בשם המשפחה הזה", אומר מני. "לי יש עוד ספרים מתקופת הנערות שלי עם השם 'שטיינזלץ' כתוב בפנים, אבל גם זה הולך ונעלם. אצל אמחיה זה עוד פחות ממני".

כשאתם פוגשים אנשים הם מקשרים ביניכם ובין אבא שלכם?

אמחיה: "תלוי באיזה מקום. יש אנשים שלגמרי אין להם שמץ מושג שיש קשר בין שטיינזלץ לאבן ישראל".

מני: "וזה כיף. נכון שזה כיף?"

אמחיה: "זה כיף לחלוטין. יש משהו באבן ישראל שלפעמים נותן לנו קצת חירות".

להיות הבן של הרב שטיינזלץ זה עול?

"כן, זה סוג של עול. לאנשים יש ציפיות וגם שאלות למה אבא אמר ככה או עשה ככה. זה לא דברים שאני עשיתי או אמרתי אבל אנשים מהר מאוד נוטים לעשות את הערבוב הזה, ומבחינתם אם אתה הבן שלו אז אתה בוודאי גם יודע הכול עליו ואתה גם העורך הדין שלו והדובר שלו".

העול היה כבד יותר בתקופה שבה היו רבנים שיצאו נגד אבא שלכם?

אמחיה: "אני הייתי אז ילד קטן, ואני בפירוש זוכר טלפונים בבית מצלצלים וכשאני מרים אני שומע מישהו מקלל אותנו וטורק את הטלפון. זו בהחלט הרגשה לא נעימה לילד קטן, אבל אולי דווקא בגלל שהייתי צעיר ורוב שנות חיי עברו אחרי זה, אז זה היה פחות דומיננטי. גם עכשיו, כשאבא יותר בקונצנזוס, זה עדיין נמצא, אנשים שמסתכלים בעין חצי עקומה".

מני: "זה היה אחד הדברים היחידים שכילד לא הסכמתי עם אבא שלי. אני חשבתי שהיה צריך להיכנס פה למלחמת עולם. במשך שנים טענתי שהיה שם איזה סיפור של שוחד שעבר מיד ליד ושאנחנו צריכים לעבור שורה–שורה ולומר איפה מתחרים שלנו העתיקו מאיתנו. אבל אבא אמר שמבחינתנו המטרה זה להפיץ את הידע היהודי, וגם אם לא הוא עושה את הכול אז זה בסדר".

אמחיה: "אבא שלי לא התלונן על הנושא הזה כי הוא לא מהמתבכיינים. בתקופה הזאת, כשהוא עבר אצל הרבי, הרבי אמר לו שלוש מילים 'לפום צערא אגרא', ונראה לי שזאת הייתה ההתייחסות היחידה של הרבי לעניין הזה".

דיברתם על הדברים האלה ובכלל על העבודה של אבא בשולחן השבת?

 מני: "לא. הייתה הבחנה מלאה בין העבודה לבין הבית. עד היום, אמא שלי תעדיף שביקורים בעניינים הקשורים לעבודה לא יתנהלו בבית".

אמחיה: "ויש בזה צדק רב, כי שעות הבית הן מועטות ואמי רצתה שלפחות כשאבא בבית הוא באמת יהיה בבית. גם ככה אמא שלי נתנה ונותנת חלק גדול מחייה לטובת העניין הזה. אנשים ותלמידים תמיד ביקרו אצלנו כמובן, אבל הייתה איזו הפרדה".

אתם לומדים מהספרים של אבא?

"בבית של ההורים מעולם לא היה סט הגמרות של אבא", מספר אמחיה. "בתור ילד אבא שלי אסר עליי ללמוד גמרא עם הספרים שלו. הוא אמר לי שאני צריך לשבור את הראש, שאני צריך ללמוד איך ללמוד מגמרא רגילה. אודה ואבוש שגם היום אין לי את הגמרות שלו בבית אבל יש לי ספרים אחרים. התניא שלו הוא ספר שמאוד חביב עליי באופן אישי, ואני משתמש בו הרבה עכשיו כשאני מוסר שיעורים בנושא".

מני: "בימים האלה כשאני מחפש לשמוע אותו מדבר אני לפעמים מוצא את עצמי פותח את הספרים שלו כדי לשמוע אותו. אני למשל לומד כל יום פרק תנ"ך, אז באופן טבעי אני פותח את הספר שלנו, אולי אפילו לא באופן מודע, כי זה קצת כמו לשמוע אותו".

לחשוב על–מגזרי

בניגוד למצופה, שני בניו של הרב שטיינזלץ כמעט לא למדו במוסדות שלו. אמחיה למד בכיתות ז–ח במקור חיים, ובשאר הזמן במוסדות חב"ד. מני למד תחילה בחורב (כמו אחותו) ולאחר מכן עבר אף הוא למוסדות חב"ד. הרב שטיינזלץ עצמו לא משויך למגזר מסוים. מצד אחד הוא קרוב לחסידות חב"ד, כולל לרבי מלובביץ', אך מצד שני מוסדותיו ואולי גם רוב תלמידיו מגיעים מהציבור הדתי לאומי.

"חלק מההגדרה של אבא היא שהוא לא מוגדר", אומר אמחיה. "כן, כך גדלנו", מסכים מני. "אני כיום הולך בשבת עם קפוטה לבית כנסת של חב"ד ויש לי הרבה הזדהות עם חב"ד, אבל מצד שני רק אחד מהילדים שלי התחיל ובעז"ה גם יסיים במוסדות של חב"ד. אחת התחילה ועברה, אחד אולי ייכנס בשנה הבאה. אפילו מבחינת הכיפה שלי זה דינאמי. בעבר הייתי הולך עם כיפות קטיפה, אבל אז התחילו ללכת עם כיפות מבד שאני לא מסוגל ללבוש אותן, אז כשהייתי רב קמפוס הייתי הולך עם כיפות בוכריות, והיום אני עם כיפות סרוגות שחורות עם פס צבעוני מסביב כדי שלא יוכלו להגדיר מי אני. כך גדלתי, עם האמירה שצריך לקרוא את כל הספרים, ללמוד את כל הדברים, ולהיות חשוף למרחב דעות כמה שיותר גדול. אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי כילד זה לקום באמצע הלילה ולראות את אבא שלי יושב כשעל השולחן מונחים המקטרת, גמרא פתוחה, ועוד ספר של מדע בדיוני או משהו שבוודאי לא היה ספר קודש".

אמחיה: "יש לאבא השתייכות מגזרית מסוימת, ואני חושב שהוא, ובוודאי אמא שלי, רואים את עצמם שייכים לחב"ד. ביחס לחינוך שלנו ההורים היו מאוד פתוחים ומאפשרים. היה להם מה להגיד על דברים, אבל לא באופן מוגדר ומכוון. ברמה האישית אני רואה את עצמי בחב"ד. נקודה. אבל איפה שאני זה לא תוצאה של מה שחינכו אותי, אלא איפה שמצאתי את עצמי".

יכול להיות שאתה חיפשת דווקא מקום של שייכות ברורה?

אמחיה: "בלי ספק. אני אדם יותר מרובע שצריך את המסגרות שלי".

מני: "השאלה מה אני זה חלק מהמלחמות האישיות שלי כל הזמן, אבל אני לא רואה בזה קונפליקט. אני יכול מצד אחד ללכת עם קפוטה ומצד עם שני כיפה סרוגה. ילד אחד ילך למוסד של חב"ד וילד אחר לישיבה תיכונית דתית–לאומית, ואין בזה סתירה".

עכשיו כשאבא חולה אתם מרגישים שהעול עליכם יותר כבד?

"אתה אמנם יושב כאן עם שנינו, אבל צריך לזכור שיש צוות שלם שעושה את העבודה, ויש מוסדות, צוות גדול מאוד ואנשים עושים את העבודה שלהם בצורה יוצאת מהכלל, כפי שהם עשו אותה בעבר", ממהר להבהיר אמחיה. "במישור האישי והמשפחתי נפל עלינו הרבה מאוד, אבל כאן ובמוסדות הדברים ממשיכים כי הם פשוט עובדים. האינרציה היא חזקה, ואדרבה, לאנשים יש תחושת מחויבות גדולה דווקא במצב הזה לא לגרוע כלום ממה שקורה. זה מערך שלם שעושה את זה, ועושה את זה יפה. מי שבעיקר מרגישים את החוסר של אבא הם התלמידים במוסדות. אבא היה מגיע לישיבת ההסדר יום וחצי כל שבוע, היה נוכח בישיבה התיכונית, ועכשיו הוא בולט בהיעדרו".

מני: "יש גם עשרות אנשים שהוא ראה כל שבוע שמרגישים את החוסר. וכמובן שברמת גיוס הכספים הרבה יותר קשה בלעדיו. הוא לא היה מבקש את הכסף, אבל כשהיה מגיע לפגישה לתורמים היה הרבה יותר קל לתת".

התלמידים יכולים לצפות שהשיעורים של אבא שלכם יחזרו?

"אני בטוח שכן", עונה אמחיה. "מה שחשוב עכשיו זה שאנשים ימשיכו להתפלל לרפואת הרב עדין בן רבקה לאה. זה הדבר שהוא באמת הכי חשוב מכל הסיפור הזה, להמשיך את השליחות של הנגשת העולם היהודי לכלל עם ישראל. הסלוגן של העמותה שלנו, עמותת 'שפע', הוא 'למד את עמי'. זה הדבר הכי חשוב. לתת לאנשים את מה שהם זכאים לו, את הידע של האוצרות והמסורת שלהם". #

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו  שבט תשע"ז, 4.2.2017