על כי אין א–לוהיי בקרבי | יואל אליצור

אילו נותרו בני יעקב, ששם שמים לא היה שגור על פיהם, בכנען, הייתה התוכנית לירושת הארץ הולכת לאבדון. רק מתוך תהומות עבדות מצרים אפשר היה ליצור ממלכת כהנים  

שאלת השאלות עומדת בתפר שבין סוף ספר בראשית להתחלת ספר שמות. יודעים אנו שכל התורה סובבת סביב הברית שה' כורת עם עמו ישראל ונותן לפניהם ברכה וקללה – את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' והקללה והגלות אם לא תשמעו. משה נפרד מישראל בשירת האזינו שכל עניינה הוא עדות לישראל לדורותיו: "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד", "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א–להי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ספרי הנביאים והכתובים מדגישים תמיד שהעמים ששסו ורדפו את ישראל בימי השופטים ובימי הנביאים היו כולם שבט אפו של הקב"ה שנשלחו לייסר את העם שבגד בבריתו. מדוע אם כן נענשו בני יעקב בגלות מרה במצרים? מה עשו בני ישראל שהגיע להם כל זאת?

ברית בין הבתרים, שבה נאמר "ידע תדע כי גר יהיה זרעך" וגו', אינה תשובה לשאלה. שכן אין הקב"ה מעניש ללא חטא. הקב"ה הודיע שם לאברהם את העתיד כפי שמשה הודיע את העתיד, "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וקראת אתכם הרעה באחרית הימים". הוא גם לא קצב זמן מתי יקרה הדבר. בשביל הפילוסופים יש כאן בעיה תיאולוגית של ידיעה ובחירה, אבל לפי התורה ודרכי חשיבתה אין כאן כל קושי. הרעה תבוא אם העם יבחר ברע.

מדוע, אם כן, נענשו בני יעקב לעבוד את המצרים עבודת פרך ולראות בהשלכת בניהם אל היאור?

חזון‭ ‬ירושת‭ ‬הארץ‭ ‬עומד‭ ‬במוקד‭ ‬חייהם‭ ‬ואמונתם‭ ‬של‭ ‬אברהם‭, ‬יצחק‭ ‬ויעקב‭. ‬נחל‭ ‬יבנאל‭, ‬חורף‭ ‬2017 צילום‭: ‬עטרה‭ ‬לוין

חזון‭ ‬ירושת‭ ‬הארץ‭ ‬עומד‭ ‬במוקד‭ ‬חייהם‭ ‬ואמונתם‭ ‬של‭ ‬אברהם‭, ‬יצחק‭ ‬ויעקב‭. ‬נחל‭ ‬יבנאל‭, ‬חורף‭ ‬2017
צילום‭: ‬עטרה‭ ‬לוין

שם שמים שגור

אבקש להעלות רעיון שלא מצאתיו כתוב בדברי פרשנים ומחברים. אם נעיין בחיי האבות ניווכח שהאבות – אברהם יצחק ויעקב, וגם נשותיהם ואפילו עבדי הבית – מרבים להזכיר את ה' על כל צעד ושעל. האבות "קוראים בשם ה'" – ביטוי מיוחד לעבודת ה' שלהם. גם הסובבים אותם מושפעים מהם ומברכים אותם בשם ה'. לעומתם, בני יעקב (חוץ מיוסף) מצויים בשתיקה רועמת, ואפילו בעת משבר והרהורי חרטה. יש רק שלוש חריגות ושלושתן ברגעים של פחד ושבירה.

נמחיש את הדבר בציטוט מבחר פסוקים. על אברהם נאמר: "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'", "הרימתי ידי אל ה' א–ל עליון קנה שמים וארץ", "כי אמרתי רק אין יראת א–להים במקום הזה", וכו'. גם שרה אשת אברהם, כאשר היא שמחה, היא אומרת: "צחוק עשה לי א–להים" וכשהיא כועסת: "ישפט ה' ביני וביניך".

על יצחק נאמר: "ויעתר יצחק לה'", "כי עתה הרחיב ה' לנו", "ריח שדה אשר ברכו ה'", "ויתן לך הא–להים מטל השמים …", "וא–ל ש–די יברך אתך ויפרך וירבך". על רבקה נאמר: "ותלך לדרש את ה'", "הנה שמעתי את אביך מדבר … ואברככה לפני ה'" וכו'. גם אבימלך ופיכל אומרים ליצחק: "ראו ראינו כי היה ה' עמך… אתה עתה ברוך ה'".

על יעקב מסופר שאמר "כי הקרה ה' א–להיך לפני", "אין זה כי אם בית א–להים", "לולי א–להי אבי א–להי אברהם ופחד יצחק היה לי", "מחנה א–להים זה" וכו'. גם רחל ולאה מזכירות את שם ה' כשהן אומרות: "כי ראה ה' בעניי", "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", "הפעם אודה את ה'", "דנני א–להים וגם שמע בקולי", "נפתולי א–להים נפתלתי" וכן הלאה.

אין להם אלוהים

ומה קורה אצל בני יעקב? כאן הטרמינולוגיה משתנה. לדוגמה: "לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו", "הכזונה יעשה את אחותנו", "המלך תמלך עלינו אם תמשל בנו", "הנה בעל החלמות הלזה בא", "הילד איננו ואני אנה אני בא", "בא אל אשת אחיך ויבם אתה והקם זרע לאחיך", "הבה נא אבא אליך", "תקח לה פן נהיה לבוז, הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה", ושם ה' איננו מוזכר בפיהם כלל ועיקר.

והנה מגיע רגע של צרה גדולה וחשבון נפש. כוח עליון נרמז כאן אבל עדיין לא נזכר בשמו: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". רגע השבירה הוא במלון: "הושב כספי וגם הנה באמתחתי" – ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר "מה זאת עשה א–להים לנו".

אבל זה כמעט נשאר אפיזודה. בהמשך שוב "אין להם א–לוהים". הם מספרים לאביהם את כל הקורות אותם, מוצאים את צרורות כספיהם ונבהלים, ראובן מציע: "את שני בני תמית". ויכוח נוסף עם אבא מתרחש, יהודה מבטיח לערוב את יוסף, שוב מסכת של סיבוכים בבית יוסף, והכול בלי א–לוהים. רק ברגע השיא מבליח שם שמים לרגע – "ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק, הא–לוהים מצא את עון עבדיך". אבל שוב אין כאן חזרה למורשת האבות. מכאן וכמעט עד סוף הספר חוזרים האחים לשגרה. נאומו הנרגש והמרגש של יהודה אין בו שם שמים, גם פגישתם של בני המשפחה עם פרעה וגם חששותיהם מפני יוסף לאחר מות יעקב כולם בתוך האטמוספרה החילונית. רק בפנייה שהם שולחים ליוסף אנו מוצאים "ועתה שא נא לפשע עבדי א–להי אביך".

סיפור שונה מתרחש אצל יוסף. יוסף התחיל את חייו בעולמם של אחיו. סיפורי חלומותיו בבית אביו וגם מסעו אל אחיו נטולי שם שמים. אבל מהרגע שבו מצא את עצמו בבור ונמכר לישמעאלים – רוח אחרת עמו. הכתוב מעיד עליו "ויהי ה' את יוסף", "וירא אדניו כי ה' אתו" – ואפשר לראות בלשון זו רמז לכך שמכאן ועד נשימתו האחרונה הוא משווה את ה' נגדו תמיד. הכתוב מדגיש כל הזמן שה' איתו וברכת ה' מלווה אותו, והוא מצידו מזכיר את שם ה' על כל דבר קטן וגדול: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לא–להים", "בלעדי! א–להים יענה את שלום פרעה", וממשיך: "את אשר הא–להים עשה הגיד לפרעה", ומדגיש שוב: "הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר הא–להים עשה הראה את פרעה".

ארץ מובנת מאליה

בבואה להזכרת שם שמים היא הזכרת הארץ וירושתה. הבטחת הארץ וחזון ירושת הארץ עומדים במוקד חייהם ואמונתם של אברהם, יצחק ויעקב. ברוב התגלויות ה' אליהם זהו הנושא העיקרי, ועל זה הם מדברים בעת מעבר הדורות. ומה אצל האחים? אף לא מילה אחת. הם חיים בארץ כדבר המובן מאליו, הם מתמודדים מול אנשי שכם ומקנאים ביוסף וכמעט הורגים אותו, יהודה יורד מאת אחיו ומתערה בכנענים בעדולם, האחים מסתבכים הלוך ושוב עם יוסף המתנכר, ובכל עולמם אין שום הזכרה של הבטחת הארץ. אולי לא במקרה שומר יעקב את מורשת ירושת הארץ לדברי פרדתו מיוסף ומדלג עליה בצוואתו לשאר בניו. חנוך לנער על פי דרכו. יעקב חש שבשבילם די בהיבט האישי והמשפחתי: "קברו אתי אל אבתי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי".

הכמעט–רצח של יוסף בידי אחיו, יחד עם הלב האטום והאכזריות כלפי האב הם נקודת השיא של חיים מנותקים מא–ל ומחזון.

אי אפשר לתקן שבט ומשפחה שנמצאים במצב כזה אלא על ידי ייסורים: "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א–להי בקרבי מצאוני הרעות האלה". אילו השאיר הקב"ה את בני יעקב בארץ כנען כפי שהם, בלי ספק הייתה התוכנית הא–לוהית שעליה דובר עם אברהם, יצחק ויעקב הולכת לאבדון. האחים היו מתערים בכנענים ולא היה להם שום סיכוי להיות לממלכת כהנים וגוי קדוש שיתברכו בו כל משפחות האדמה. חוקי הבריאה הם שרק האדם עצמו יכול וצריך לבחור בטוב ואין הקב"ה יכול לעשות זאת במקומו. רק מתוך תהומות עבדות מצרים אפשר היה להעלות את ישראל לדרגת "ויאמן העם" ו"נעשה ונשמע".

פרופ' יואל אליצור הוא חבר באקדמיה ללשון העברית ובוועדת השמות הממשלתית. עוסק במחקר ובהוראת תנ"ך, לשון עברית ולשונות שמיות, גיאוגרפיה מקראית והיסטורית ושמות מקומות קדומים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט  טבת תשע"ז, 27.1.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-29 בינואר 2017,ב-גיליון וארא תשע"ז - 1016. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: