יצורים ויצרים רוחניים | יניב מזומן

 

אגדת חכמים שואלת שאלות אוניברסליות כפי שעושות תרבויות אחרות, אך מעניקה להן תשובות שונות. חיבור בין העולמות מציג את האגדה כמקור להתחדשות השיח היהודי

1חיות הקודש

יצורי הפרא בבית מדרשם של חז"ל

עידו חברוני

ידיעות ספרים, 2016, 310 עמ'

ספרות האגדה של חז"ל היא מקור בלתי נדלה לרעיונות ותובנות על עולם ומלואו וחכמינו ידעו לספר סיפור. נראה שהתרגלנו לחשוב באופן דיכוטומי – גמרא לומדים בישיבה או בשיעור הדף היומי, סיפורים קוראים או מספרים לפני השינה והם בדרך כלל מגיעים ממקורות אחרים, זרים. אך האם זה חייב להיות כך?

ד"ר עידו חברוני מציע קריאה בסיפורים תלמודיים מתוך דיאלוג עם המסורת המערבית. בספרו נפגשים הסיפורים התלמודיים עם הספרות הקלאסית, רעיונות פילוסופיים ודמויות מסיפורים מוכרים. על ידי הדיאלוג בין המסורות מבקש חברוני לחלץ מסיפורי התלמוד משמעויות רלוונטיות לקורא בן זמננו. הוא מבקש לאפשר לקוראים להיפגש עם הרעיונות הייחודיים של ספרות חז"ל במקום מוכר להם.

כך למשל הוא בוחן את סיפורו של ריש לקיש, שודד שחזר בתשובה, למול סיפורו של ז'ן ולז'ן, הפושע הצדיק מ"עלובי החיים", ומפגיש את מקס מ"ארץ יצורי הפרא" עם רבה בר בר חנה שהפליג לארצות מופלאות. את הוויכוח של רבי עקיבא וטורנוסרופוס על ברית המילה הוא קורא דרך דיאלוג מ"הרוזן ממונטה כריסטו", ואת סוגיית ייחוד ממסכת קידושין הוא מעמת עם סיפורה של הלנה היפה מטרויה.

מפגש‭ ‬בין‭ ‬מקס‭ ‬ורבה‭ ‬בר‭ ‬בר‭ ‬חנה‭ ‬שהפליג‭ ‬לארצות‭ ‬מופלאות‭. ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ "‬ארץ‭ ‬יצורי‭ ‬הפרא‭"‬ צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬יס

מפגש‭ ‬בין‭ ‬מקס‭ ‬ורבה‭ ‬בר‭ ‬בר‭ ‬חנה‭ ‬שהפליג‭ ‬לארצות‭ ‬מופלאות‭. ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ "‬ארץ‭ ‬יצורי‭ ‬הפרא‭"‬
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬יס

בין מערבא למערב

בגישתו, מחבר חברוני בין מחויבות אקדמית ונאמנות לקריאה טקסטואלית מוקפדת ובין חירות פרשנית וחופש יצירה. לרוב הוא קורא את אגדות חז"ל לאור תפיסות פסיכולוגיות, במיוחד לאור גישתו של יונג ותלמידו היהודי–ישראלי, אריך נוימן. חברוני עושה מאמץ להציע פרשנות אפשרית ולא להכריע בצורה חד משמעית מהי המשמעות של הסיפור. הוא מסביר בספר שהוא נוקט גישה זו כדי לא לפגוע בחירות של הקורא וגם שלו עצמו לקרוא את הסיפורים באור חדש.

ב"חיות הקודש" בחר חברוני לעסוק בדרך כלל בסיפורי התלמוד המוכרים והידועים. זהו אתגר לא פשוט, כיוון שאלו סיפורים שעסקו בהם רבות והציעו להם כבר פירושים שונים. החידוש בניתוח של חברוני לסיפורי התלמוד הוא בשילוב בין ספרות העולם לבין הסיפור הנדון. ייתכן שיהיו כאלו שיתקשו לקבל את המפגש שנוצר בספר בין שני העולמות, אך ההשוואה הזו, מלבד היותה מעניינת, היא הפריזמה שדרכה חברוני מזהה את השאלות המטרידות את יוצרי הסיפור החז"לי.

במקרים רבים הוא מראה שלמרות שספרות חז"ל והספרות המערבית לרבדיה לא אחת עוסקות באותם נושאים ובאותן שאלות אוניברסליות, הגישה שלהן שונה בתכלית ואף הפוכה בשל השוני בהשקפת העולם של חכמים מול זו המערבית. ניכר מבין דפי הספר שחברוני אוהב את ספרות חז"ל ומחובר אליה ואוהב גם את הספרות המערבית. הוא מרגיש כבן בית בשתיהן ולכן יכול לחבר ביניהן בצורה טבעית.

דיאלוג מהאגדות

המפגש והדיאלוג לא מתקיימים רק בין הסיפורים התלמודיים לספרות המערבית. במוקד הסיפורים שבהם עוסק הספר מתחולל מפגש בין חכמים ל"אחרים" זרים ומופלאים ומוזרים. אבל המפגשים האלו, בסופו של דבר, משנים את ההסתכלות של הגיבורים על המציאות בזכות הפתיחות והנכונות להקשיב למציאות. הספר משאיר לקורא במודע מקום לחשוב. כתוצאה מכך, התחושה היא שהדיאלוג שנפתח בקריאה ממשיך בתוכי גם לאחר שסגרתי את הספר. השאלות שהוא שואל על היחס לעניים ולנשים, אך גם על מקומו של הדמיון בחיים הריאליים, אינן שאלות תיאורטיות, אלא קשורות לגמרי למה שקורה סביבנו כאן ועכשיו.

במובן הזה, ספרו של חברוני מהווה תרומה חשובה למדף החדש של ספרי יהדות הפונים לקהל הרחב. כראש מכינות קד"צ מעורבות לדתיים ולחילונים אני רואה עד כמה אנחנו זקוקים לספרות כזו. המצב כיום הוא שהדתיים רואים במקורות בית ולעתים הקריאה שלהם נשארת סגורה בתוך גבולות המסורת. לעומתם, אלו שלא גדלו בחינוך דתי מתקשים בכלל להיכנס לעולמם של חז"ל. הספר של חברוני הוא ניסיון לגשר על הפערים.

במובן הזה הוא מצליח, מצד אחד, מכיוון שהוא אכן שולט בשתי ה"שפות" – היהודית והמערבית. מצד שני, הספר נוטה לעתים לאינטלקטואליות גבוהה ובכך עלול להחמיץ את הקורא הממוצע, זה שאין לו מספיק רקע בהגות המערבית. ועדיין, הוא מצליח במקום שאחרים לעתים נכשלים בו. כותבי ספרים ביהדות המבקשים לפנות לציבור הרחב מעטרים לפעמים את ספריהם באנקדוטות מספרות המערב. הגישה הזו עלולה להרתיע את מי שגדל דווקא על הספרות המערבית ומחפש שער להיכנס לספרות היהודית. התחושה בקריאת הספר היא שחברוני לוקח את הספרות המערבית ברצינות לא פחותה מזו שבה הוא מתייחס לספרות חז"ל. כמומחה לשתי הספרויות הוא באמת מצליח להפגיש אותן ולהפיק משהו חדש מהמפגש.

הניסיון לגשר בין השפות השונות הוא משמעותי לא רק כדי לבנות גשר בין תת התרבויות הישראליות, אלא גם בשל העובדה שהוא מאלץ את הדתיים לצאת מחוץ לקופסה. יהודי דתי מזוהה עם שמירת הלכה, והזהות הזאת גורמת לא אחת לריחוק בין יהודים השומרים הלכה לאלו שלא. חברוני מראה שחז"ל עצמם דיברו היטב בשתי שפות – שפת ההלכה ושפת האגדה. בספר הוא מצר על כך שיורשי המסורת הרבנית אימצו דווקא את החלקים ההלכתיים וזנחו את החלקים האגדיים. ההלכה מספקת גדרים וסייגים, שהם חשובים לחיים אנושיים טובים, אבל האגדה פורצת גבולות ומאפשרת לרוח לעוף על כנפי הדמיון. אולי אם נפתח את הקריאה באגדה נוכל לגדל דור חדש של יהודים, שגם ללא חיבור חזק לעולם ההלכתי יוכלו למצוא חיבור עמוק ליהדות דרך האגדה.

קפקא בקודש הקודשים

הפרק "חיות הקודש", שנקרא כשם הספר, עשוי להיות מעניין ומאתגר במיוחד עבור הקורא הדתי. הוא פותח בסיפור של קפקא על חיה משונה שחיה בבית הכנסת. החיה הזו מטרידה את המתפללים והמתפללות. הפוסקים קובעים שצריך לסלק אותה, אבל זה בלתי אפשרי. חברוני מקשר את הסיפור הזה לאגדה ממסכת סנהדרין על סילוקו של יצר העבודה הזרה מבית המקדש. לפי הסיפור התלמודי, כאשר חנכו עולי בבל את בית המקדש השני הם התפללו לא–ל שיסלק את יצר העבודה הזרה. הם חששו שלא יוכלו להתמודד איתו. האל נענה לתפילתם ומבית קודשי הקודשים יצא יצור שנראה כמו אריה של אש. הם תפסו אותו וכלאו אותו בסיר מעופרת. מסתבר שהתשוקה לא–ל והרצון לעבוד עבודה זרה נובעים מאותו מקור. ברצונם לנצל את המומנטום, ביקשו מהאל למסור לידיהם גם את יצר המשיכה המינית. הם הניחו שאם ייפטרו משני היצרים האלו יוכלו לחיות חיים שקטים. אבל לאחר כמה ימים הם גילו שלא נוצרים יותר חיים על פני האדמה ונאלצו לשחרר את יצר המין, בעוד יצר העבודה הזרה נותר כלוא.

מה אפשר ללמוד מאגדה משונה כזו? חברוני מציע לראות בה הסבר לשינוי רוחני. הוא משתמש בסיפור השני כדי להסביר את הראשון. החוסר ביצר המין מתגלה כמשפיע ישירות על קיום החיים הפיזיים. מתוך ההשוואה הוא מסיק שהחוסר ביצר העבודה הזרה משפיע ישירות על החיים הרוחניים. הוא מסביר שכנראה כך הבינו החכמים מחסור מסוים ברוחניות בתקופתם. מה שחשוב הוא שיש כאן הכרה בחלקיות ובחוסר שיש בעולם שמתנהל על ידי נורמות הלכתיות וחסר את ה"חייתיות" הרוחנית שבאה לידי ביטוי ביצר העבודה הזרה.

האם נוכל ליישם את הרעיון הזה בחיים שלנו? האם נעז לחשוב שבית הכנסת, על מסורותיו היפות והעתיקות, חייב לעבור שינוי ולהיפתח לרוחות חדשות? הסיפור מלמד אותנו שהרוחות האלו נראות כבאות מבחוץ, אבל המקור שלהן הוא דווקא בפנים. הרעיון הזה מצוי בעוד סיפורים רבים אחרים שחברוני בוחן בספר. האם אנחנו מסוגלים לעמוד מול מה שנראה מפחיד ומאיים ולחפש בו דרכים לתיקון ולהתחדשות? נראה שחכמינו ידעו לעשות את זה.

מלבד כל האמור, הספר "חיות הקודש" הוא ספר שפשוט כיף לקרוא אותו. הוא קולח וכתוב בצורה בהירה ומעניינת, אבל לא נופל לפשטנות. וכמו בכל פעם שאני לומד גמרא וקורא פרשנות חדשה, אני עדיין מתפלא ומתפעל עד כמה ים התלמוד הוא אין סופי וכמה אפשר עוד ליצור בתוכו ומתוכו דיאלוג עדכני ומרתק.

יניב מזומן הוא ראש מכינת מיתרים לכיש ודוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטת בן–גוריון

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט  טבת תשע"ז, 27.1.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-29 בינואר 2017,ב-גיליון וארא תשע"ז - 1016, יהדות, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: