הסופר איבד את דרכו | עמיחי שלו  

מר בלנק הוא סופר המתעורר לתוך חיים שהוא לא זוכר בחדר שאינו מכיר. ספר על כתיבה וספרות, שאולי רומז למצבו של המחבר פול אוסטר עצמו

4מסעות בחדר הכתיבה

פול אוסטר

מאנגלית: משה רון

עם עובד, תשע"ז 2016, 140 עמ'

פול אוסטר כבר פרסם יותר מעשרים ספרים. כשמסתכלים על יצירתו לאורך השנים, בהחלט מרגישים שמתישהו הוא עבר לנתיב הארס–פואטי ולא כל כך חזר משם, וכך הזניח קונבנציות ששירתו אותו נפלא בעיקר בתחילת דרכו, ובעיקר בספרים כמו "הטרילוגיה הניו יורקית", "ארמון הירח" או "לוויתן".

אוסטר היה אמן המקריות המצמיתה של החיים, השרירותיות מקפיאת העצמות של הטרגי. הוא היה מעמיד את גיבוריו המשתוממים בתוך הנורא והמענג של עקרון אי הוודאות, ועושה זאת באמצעות כתיבה כנה, מדויקת ואינטליגנטית לעילא, הנכנסת ללב ומשרתת היטב את המתרחש. אך מתישהו לאורך הדרך דומה שאיבד עניין בדרמטי, בספרותי, והחל לעסוק בדמות הסופר של עצמו, בתהליכי הכתיבה, במשמעויות לכאורה שלה.

הדברים הללו בעיקר מצאו את דרכם לשני חלקי הממוארים שכתב "יומן חורף" ו"דוח מן הפנים", שאכן היו בעיקר מונומנטים ארס–פואטיים, זרויים פה ושם אנקדוטות משעשעות וגם רגעי כתיבה חזקים, אך למעשה מלבד נבירה עצמית נרקיסיסטית לא ממש ריעננו, חידשו או תרמו לעולם רעיונות חדשים על כתיבה. הם גם לא היו יומנים אמתיים, כלומר המפגש הבלתי אמצעי של אדם, כל אדם, עם חייו דרך הדיווח היום יומי. הם היו יומנים ממותגים ומודעים מדי לעצמם, מופע נרקיסיסטי שלעתים זקף את ראשו המאוהב בעצמו מעבר לכל פרופורציה, ולעתים לבש מין צניעות אד–הוקית עלומה ולא אמינה.

יקום מקביל

העיסוק בכתיבה ובספרות הוא גם מה שמכונן את הרומן "מסעות בחדר הכתיבה". הוא מרפרר לא מעט ליצירותיו המוקדמות של אוסטר, אך במידה כזאת שהדבר אכן משרת את הסיפור, את היצירה, ולא גולש למחוזות אגוצנטריים מדי. במרכז היצירה עומד מר בלנק, סופר שמתעורר בתוך חדר שהוא לא מכיר, כשלכל אובייקט בו מוצמד דף נייר עם שמו, ובעיקר מתעורר לתוך חיים שהוא לא זוכר. אין לו מושג מי הוא באמת, ואיך הוא הגיע לכאן. 
"כמה הסברים מתלקחים בדעתו של מר בלנק בעת ובעונה אחת. הוא לקה בשבץ או בפגיעה מוחית כלשהי; הוא איבד את היכולת לקרוא; מישהו מעולל לו תעלול נבזי. אבל אם הוא קרבן למעשה קונדס, הוא שואל את עצמו, מי יכול להיות אחראי לכך?". הוא רק מרגיש תחושות עמומות של אשמה וחטא קדום, שלא ברור בתחילה מה מקורן.

על השולחן מונח כתב יד מאת ג'ון טראוס (הוא עצמו מן הסתם, דבר שיתברר לאחר מכן), שתחילה נדמה כי הוא מספר סיפור על מלחמת האזרחים האמריקנית, אך מהר מאוד דומה כי מדובר במלחמת אזרחים במין יקום מקביל. "לא ארצות הברית כפי שאנחנו מכירים אותה, אלא ארץ שהתפתחה בצורה שונה, שיש לה היסטוריה שונה. אבל כל העצמים, כל ההרים וכל הערבות של הארץ הזאת נמצאים בדיוק במקום שהם נמצאים בארצנו. הנהרות והאוקיינוסים זהים. בני אדם הולכים על שתיים, רואים בשתי עיניים ונוגעים בשתי ידיים. הם חושבים מחשבות כפולות, דו פרצופיים ומדברים בכפל לשון". יש בבחירה הזו של אוסטר, לגלוש לאותו יקום מקביל, משהו מפעים ויצירתי ביותר, שבהחלט משדרג את התיעודים שטראוס השאיר על השולחן, למרות שהם לא מגיעים לכדי אמירות אלגוריות על אמריקה עצמה.

כמו‭ ‬ילד‭ ‬בחנות‭ ‬צעצועים‭. ‬פול‭ ‬אוסטר‭, ‬2010 צילום‭: ‬אי‭.‬אף‭.‬פי

כמו‭ ‬ילד‭ ‬בחנות‭ ‬צעצועים‭. ‬פול‭ ‬אוסטר‭, ‬2010
צילום‭: ‬אי‭.‬אף‭.‬פי

מודעות עצמית

מלבד כתב היד, מונחות על השולחן תמונות ישנות של דמויות שלאט לאט חלק מהן מתפענחות. חלקן – כמו שוטר לשעבר, או מטפלת שהיא גם מבשלת וגם מעסה לעת מצוא, בעצם שתיים כאלו – נכנסות לתוך הטריטוריה של מר בלנק. כולן מאוד מוכרות למר בלנק, שמנסה להבין איך בדיוק הוא מכיר אותן, ולפרקים דומה שהוא נזכר בצורה קלושה באי אילו מאורעות מהעבר, אבל הם בעיקר מבוססי תחושות ולא פרטים. זה לא שיבוש זיכרון אלצהיימרי, אלא משהו אחר. ויש משהו בסיטואציה הזו שמזכיר במעט את "מולוי" של סמואל בקט, אם כי כאן ברור שהנחלים הולכים ומתנקזים לכדי מקום קוהרנטי, ואין אותה תחושת אימה וחוסר אוריינטציה קיומית כמו ב"מולוי".

הפלישות הללו לתוך חייו של מר בלנק אט–אט הולכות ומבהירות במעט את התמונה – מר בלנק הוא סופר, שכנראה איבד את דרכו בשלב מסוים (מזכיר כמובן את אוסטר עצמו, האם יש כאן רגע נדיר של מודעות עצמית?), את יכולתו, למעשה את חייו כולו. יתרה מכך – לא נראה כי באמת היו לו חיים מלבד אלו שברא. אמנם זו זכות לברוא חיים, אבל האם במקרה הזה מדובר בקללה?

והדמויות הפולשות? הן כמובן, כך מתברר, הדמויות שהוא בדה לאורך הדרך, שהוא עשה להן עוול, שהוא העביר אותן מסכות ייסורים, טרגדיות אישיות, שחלקן סלחו לו (כמה נחמד מצדן), אבל חלקן לא. למשל אותו שוטר לשעבר, שמאז שנברא מתהלך בעולם כנע ונד, כמעין רוח רפאים לא שימושית, ורוצה לנקום במי שעולל לו את חייו, כלומר במר בלנק עצמו.

מדי פעם מר בלנק נכנס לשירותים ומתעסק בעצמו. ומדי פעם עולה התהייה, כי ישנו גם רופא שמבקר, מה באמת קרה לו ומה באמת הניסוי שמר בלנק הוא חלק ממנו? כי מביאים לו תרופות ורוצים שהוא ימשיך לקרוא, וגם ימשיך לכתוב כמובן. ובסוף מר בלנק ישב וישלים את יצירתו הלא גמורה של טראוס, כלומר של עצמו, וינסה אולי לעשות צדק עם עצמו, עם דמויותיו, עם המתח האינהרנטי של הכתיבה מול החיים.

בסך הכול, במיוחד נוכח הפתיחה והטריטוריה שאוסטר משרטט, הספר בהחלט מצליח ליצור מתח וסקרנות. הוא לוקח את כל היציקה הארס פואטית הזו וטווה אותה לתוך מבדה רוחש שקיים בזכות עצמו. כלומר, התמות שהופיעו ביומניו, שהיו לפרקים מעט ילדותיות וקיטשיות, מולבשות כאן על נרטיב שעובד היטב.

אוסטר גם מפליא לשרטט כאן אווירה מאוד מיוחדת. שילוב של תחושת חמלה וחוסר אונים, מעין תשבץ היגיון נרטיבי, שגם אם עונים על הגדרותיו הן לא בהכרח ממלאות בצורה חד משמעית את הדף הלבן. החידות אולי נפתרות, אבל לא בצורה הרמטית, וזה דווקא מוסיף ומעבה וגורם לנרטיב, שהוא לכאורה מאוד צפוי – לא להרגיש כצפוי. תמיד להישאר מעט מסתורי.

בנוסף, השזירה בין ההווה לכאורה, כלומר המציאות של מר בלנק, לבין אותו ספר על מלחמת אזרחים ביקום מקביל, מוסיפה גם היא נדבך מעובה של מסתורין ומשחקיות עשויה היטב. אם כי היצירה של מר טראוס, הדפים הנקראים על ידי בלנק, היא פחות סוחפת, פחות משכנעת ובעצם פחות מעניינת מהסיפור של מר בלנק, למרות היותה מתקיימת ביקום מקביל. אבל השזירה הזו כמו מזינה אחד את השני, ומציעה קריאה אירונית ורווית קורלציות של שניהם.

קטר עשוי עץ

בסופו של דבר, המבדה הנרטיבי המבדר, שעוסק שוב בכתיבה של אוסטר ובהיותו סופר, אינו מחדש ואין בו דבר מה מרענן לומר על הכתיבה שלא נאמר כבר לא מעט פעמים (אפילו על ידי אוסטר עצמו).

במידת מה, אוסטר הוא כמו ילד בחנות צעצועים שלא מפסיק להתפעל ולהשתומם מקטר עץ המתנדנד על מקטע מסילה מינימלי, אבל בינתיים הזמן עובר, העולם משתנה, רכבות חשמליות נוסעות על חדרים שלמים, מטוסים עפים באוויר, הקיום הבידורי נכנס לתוך מסכים אלקטרוניים, והוא עדיין עומד בחדר ומביט על קטר העץ הקטן. יש בכך משהו נאיבי, מעורר חמלה אפילו, אבל הקטר הזה הוא כמו דשדוש אין מוצא בתוך הילדי והמובן מאליו.

נחמד אמנם מדי פעם להתרפק, לעבור בחדר הזה, להעיף בו מבט, אבל הגיע הזמן שאוסטר עצמו יעבור כבר לחדר אחר, או לצעצועים אחרים. הוא כבר היה בחדרים אחרים (חדר המקריות, חדר הטרגדיות, חדר המסתורין ואפילו החדר הדיסטופי – ספרו "ארץ הדברים האחרונים"). הוא מכיר את הדרך אליהם, הם נמצאים לא רחוק, בהינף יד, במשיכת רגל, אבל אולי נוח לו שם מדי, העולם ממשיך לחבק, למחוא לו כפיים, להתפעל ממנו, כך שדומה שאין לו כל סיבה לצאת. וקטר העץ ממשיך לחוג במעגלים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט  טבת תשע"ז, 27.1.2017

Advertisements

פורסם ב-29 בינואר 2017,ב-גיליון וארא תשע"ז - 1016, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: