סיפור יציאת מצרים מבשר על עידן חדש: לא התגלות אישית כבימי האבות אלא ניסים פומביים הצורבים את חותם הא–ל בתודעה היהודית, מאז ועד היום

פרשת "וארא" פותחת בהתגלות ה' למשה: "אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם". מדוע הקב"ה לא נודע לאבות האומה בשמו – ה', ואילו למשה ולבני דורו נודע בשמו?

שאלה זו מביאה אותנו לעסוק בהבדלים שבין האבות ומשה בהיבט רחב יותר: ספר בראשית עמוס התרחשויות "גדולות מן החיים" – החל במעשה הבריאה, הקיום האידילי בגן עדן, ההשמדה של היקום במבול, הרס סדום ועמורה, כל הגלגולים הפנטסטיים של האבות, המפגשים עם מלאכים, ועוד. אבל, במפתיע, לשון הכתוב בבראשית איננה מתייגת את כל אלו כ"ניסים" או כאירועים שמחוץ לטבע. כביכול, כל אלה הם דרכו של עולם.

מנגד, בספר שמות, החל בפרשתנו, נס רודף אות, ואות רודף מופת, ומופת רודף להט. דומה שהמקרא הפך את עורו, וכעת הוא מבקש לשכנע אותנו שבסיפור היציאה ממצרים המציאות הרגילה הושעתה לתקופת–מה והבמה ההיסטורית הופקדה בידיים של כוחות אחרים, לא רציונליים, שאינם מצייתים למדעי הטבע ולמדעי האדם. בכל תולדות עמנו אין שום תקדים נוסף לרצף כזה של מאורעות המתאפיינים ב"ניסיות".

מדוע בחרה התורה להציג את ההתרחשויות מרחיקות הלכת שבבראשית כ"טבעיות" ואילו את האירועים שבספר שמות כ"ניסים"? ומדוע בהמשך סיפורו של עם ישראל מסתמנת נטייה ברורה לצמצום במינון הניסים הגלויים, עד כדי היעלמותם מחיינו, במצב הנוכחי?

איור: מנחם הלברשטט

נדרשת חוויה מטלטלת

התשובה ברורה. האבות לא נזקקו לשם אמונתם בפעלולים של נס משום שהא–ל היה חלק חי בעולמם. הם לא נדרשו להיכרות פורמלית עם הא–ל – לדעת את שמו – משום שמבשרם חזו א–לוה, שוחחו עמו ופעלו לפי הוראותיו. מבחינת התודעה שלהם, כל המתרחש במציאות איננו נס, אלא התגלות של השגחת הבורא. כשהחיים מתנהלים בצל השכינה ממש, אין טעם להבחנה בין תופעה ניסית לבין תופעה טבעית; זו גם זו הן ביטוי של "התגלות" הא–ל במציאות.

לעומת זאת, מי שחי כל חייו במציאות של העדר התגלות הא–ל – כמו דור מצרים ומשה עד להתגלות בסנה הבוער – מקבל את התנהלות העולם כ"טבע". כיוון שאיננו חווה את נוכחות ה' בעולם הוא זקוק לידיעה פורמלית של שמו. וכך, משך פסוקים ארוכים, מתוארת הדרך שבה ה' מציג את עצמו לפני משה, נותן לו אותות המלמדים על האותנטיות של קיומו וכוחו, ומלמדו כיצד לשכנע את העם (ולאחר מכן את פרעה) להכיר בו.

נעמיק בתובנה זו. בני ישראל שמרו במסירות על זיכרון הזהות הייחודית, הרחוקה והמעומעמת, שהובאה בעבר מכנען: לא שינו את שמם ואת לבושם וכיוצא באלה. אך מה הסיבה לקפדנות הנוקדנית בשמירה על הזהות? לעם העבדים קשה–היום אין תשובה טובה. וכיצד יוכלו לשמר את זהותם נוכח ונגד התרבות המפותחת ביותר של התקופה – מצרים, שרמתה המדעית, הכלכלית והצבאית בשיאה? הקבוצה אשר איננה יודעת את ה', שהיום יום שלה טבוע בחותם של השפלה ושיעבוד, ששקועה במ"ט שערי טומאה, יכולה להיחלץ רק באמצעות חוויה מטלטלת.

לכך נועד הנס: זרם התודעה הניסי, החד פעמי, של יציאת מצרים, הוא הכוח המפעיל בעיצוב הזהות הלאומית והדתית של עם העבדים. תפקידו הוא לאפשר חריגה מהקיים; לשנות מציאות נגד הסיכויים וב"אין הסבר". הנס מלמד על קוצר הגעתה של הרציונליות ועל מגבלות השגתה של התבונה האנושית. גם התגלות יכולה להשיג תוצאה דומה, אך התגלות היא עניין חוויתי, בעל סממנים אישיים, סובייקטיביים, שבמהותם הם פרשניים. זו לכך הסיבה שמשה רבנו מבין שלא יוכל לשכנע את העם במציאות הא–ל באמצעות סיפור חוויותיו ליד הסנה. מנגד, נס הוא מאורע שניתן למדידה באורח אובייקטיבי; זוהי תופעה פיזית שסותרת את כללי המדע המקובלים ושהתרחשותה ניתנת להוכחה או להכחשה.

משימה חד–פעמית

תהליך היצירה של זהות קולקטיבית מחייב יצירת "מסורת מוכחת" המקובלת על ציבור רחב שיכול להעביר את התרשמותו מדור לדור. לפיכך הניסים של דור יציאת מצרים התרחשו ברשות הרבים. גם אחרונת השפחות ראתה אותם, ומה שנחשף לעיניה היה גדול יותר מחזיונותיו הפנטסטיים של יחזקאל בן בוזי.

המעבר מהתגלות (לאבות) לנס (לעם כולו) נועד להפוך את החוויה האמונית לקולקטיבית ולבעלת ממד של אובייקטיביות. ניסי מצרים הם צריבה של חותם הא–ל בתודעה היהודית, שמזינה אותנו עד היום. לא בכדי מוזכרת יציאת מצרים מספר פעמים ביום בתפילותינו. הרושם האדיר של המאורעות בא לידי ביטוי גם בליל הסדר, שהוא ההתרחשות הפופולרית ביותר במרחב הציבורי בישראל כיום, יותר מכל מאורע תרבותי, ספורטיבי או פוליטי אחר.

עיצוב תודעה וזהות של קבוצה איננו מעשה של יום יום. זהו "מפץ גדול", שהוא מטבעו חד–פעמי. משהשיגו הניסים את ייעודם, הם מפונים מבמת ההיסטוריה. אנו ממשיכים במאבקי זהות, אך זאת בדרך של התנסות אנושית רגילה.

ייחודיות הניסים שבדור מצרים מובהרת על ידי הרמב"ם בבואו לדון בתוקפם של ניסים מאוחרים יותר שמתיימרים לסתור את תורת משה. בהלכות יסודי התורה (פרק ח הלכות ב–ג) הוא קובע שאם יעמוד נביא ויעשה אותות ומופתים שיבקשו "להכחיש נבואתו של משה רבנו, אין שומעין לו… לפי שנבואת משה רבנו אינה על פי האותות… אלא בעינינו ראינוה ובאוזנינו שמענוה כמו ששמע הוא".

לסיום, למסכת הניסים בספר שמות יש גם מסר אוניברסלי. "מצרים", המייצגת את המיטב האנושי של התקופה, יורדת על ברכיה, לאחר מאבק מתמשך, מול דברים שמעבר להשגה האנושית. הפרשה מספקת לנו ארכי–טיפ של התמודדות בין הסברים שונים להבנת המציאות וההכרעה ברורה: יש אדון לבירה.

פרופ' ידידיה צ' שטרן הוא ראש המרכז ללאום, דת ומדינה וסגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט  טבת תשע"ז, 27.1.2017