החסידות בשבילי היא רוקנרול | רחלי ריף

היא נולדה למשפחה דתית–לאומית, חזרה בשאלה, חזרה בתשובה כחסידת ברסלב והיום "שייכת לכמה עולמות" ומחוברת גם לרב קוק, לרב שג"ר ולהשל. נעמי חשמונאי, שהסתובבה עם חבורות מוזיקליות של מטאל, פולק וג'אז, הוציאה אלבום רוק שלא מפחד לשאול שאלות, ובניגוד לעבר מופיעה לא רק בפני נשים. לא מפסיקה להפתיע

"אִשָּׁה עִם כִּסּוּי רֹאשׁ מְהַלֶּכֶת אֵימָה עַל הָעוֹלָם. כְּאִלּוּ אוֹמֶרֶת לַמֶּרְחָב – הִסְתַּכְּלוּ בִּי הִסְתַּכְּלוּ בִּי, אֲנִי הוֹלֶכֶת לֶאֱכֹל אֶת שְׁאֵרִית הַחִלּוֹנִיּוּת שֶׁלָּכֶם", כותבת נעמי חשמונאי בשירהּ "אישה עם כיסוי ראש". אבל על הבמה במועדון לבונטין 7 התל אביבי הקהל – בחלקו חילוני ובחלקו דתי – ממש לא מפחד מהאישה עטוית כיסוי הראש שעולה על הבמה מלווה בלהקה ובידיה גיטרה. להיפך. כשהיא פותחת את הפה בקול עוצמתי ושרה שורות כמו “אבא ביקש שאקפוץ מגובה המגדל / אל תוך כר השמים ואל לב המדבר", הוא דווקא מסוקרן, מעודד, מתמסר.

המוזיקה של חשמונאי נעה בין צעקה לתפילה חרישית. רגע היא שרה בקול שקט עם גיטרה אקוסטית, רגע היא נוקשת בחוזקה בקלידי הפסנתר בקטע סולו נפלא ונדמה שהמועדון הקטן מסתחרר. יש כאן רוקנרול, יש כאן כנות, יש הטלת ספק, וגם אמונה גדולה.

"אני רוצה להתפלל ולריב איתך בקול דממה דקה / אחר כך נשתוק בקול רעש גדול / ואז תיתן לי ליפול אליך", היא שרה בשיר "רוצה להתפלל", ופונה לא–להים בשירים נוספים. חשמונאי – שנולדה למשפחה דתית–לאומית, חזרה בשאלה בצעירותה, חזרה בתשובה כחסידת ברסלב כמה שנים לאחר מכן וכיום אינה מגדירה את עצמה ככזו – לא מפחדת לשאול שאלות.

גם אלבום הבכורה שהוציאה בשנה שעברה, הקרוי על שם השיר הסוגר אותו "שמונה שורות", רצוף בשאלות. השיר נכתב בעקבות מדרש תלמודי שבו נקלע משה רבנו לבית מדרשו של רבי עקיבא ויושב בסוף שמונה שורות, בסוף בית המדרש, כשהוא לא מבין דבר מהתורות שהוא שומע. המדרש הזה, לפי חשמונאי, מבטא את האלבום שלה בצורה הטובה ביותר.

"קראתי את המדרש והוא כל כך ריגש אותי", היא אומרת כשאנו נפגשות כמה ימים לאחר ההופעה. "הרגשתי שאני מזדהה, שאני מבינה את התסכול, את החרדה ואת חוסר האונים של משה. התקופה שבה כתבתי את שירי האלבום, לפני שלוש שנים בערך, הייתה תקופה שבה השקפת העולם הדתית שלי התערערה. הבנתי שאני לא חסידת הברסלב ההרמטית שאולי רציתי להיות. הקרקע התחילה לרעוד, וזה זרק אותי לחיפוש של הזהות הדתית שלי. האלבום מעלה שאלות ומתאר גם חרדה ופחד, ויכולתי למצוא את כל אלו במדרש הזה. זה הרי משבר נוראי למוסר התורה לא להבין את התורה.

"בסוף הקב"ה מרגיע את משה ואומר לו 'הלכה למשה מסיני' – אל תדאג, הכול קשור גם אליך, לא נותקת מהחבל, אתה עדיין חלק משרשרת המסירה. וזו חוויה נפשית שאני מאחלת לעצמי. להרגיש שאני לא מנותקת מהחבל, בין אם החבל של הזהות הדתית שלי או של הקשר שלי עם העולם. השיר 'שמונה שורות' נכתב בחמש דקות, מעולם לא כתבתי שיר כל כך מהר. כשקראתי את המדרש הזה הוא עצר לי את העולם. וכששאלתי את עצמי במה עוסק האלבום הרגשתי שהמדרש והשיר האלו מתמצתים את סך כל הרגשות והנושאים שבהם אני מתעסקת".

צילום: אבישג שאר ישוב

צילום: אבישג שאר ישוב

אישה עם כיסוי ראש

בהופעה בלבונטין 7 נראה היה שחשמונאי מודעת למראה יוצא הדופן שלה במחוזות מוזיקת הרוק התל אביבית, והיא בחרה לצחוק על זה: "אתם בטח שואלים את עצמכם מתי זאת תתחיל עם הדתיות שלה. חכו חכו, בסוף ההופעה אני מחלקת תיקון הכללי וכרטיס לאומן לכולם". בכלל, היא אוהבת לצחוק. גם כשהיא מדברת על נושאים בעלי עומק או כאב, מתלווים אליהם חיוך והומור.

בנראות של האישה הדתית היא מתעסקת בשיר "אישה עם כיסוי ראש", שהתפרסם בחודש ספטמבר במסגרת הפרק הראשון של פרויקט "כאן שיר" של תאגיד השידור "כאן". בסרטון, שזכה לכמעט 177 אלף צפיות ועורר תגובות נרגשות, שוטחת חשמונאי במילים עזות את חוויותיה כאישה עם כיסוי ראש במרחב הציבורי, כשהיא משתמשת בהומור עצמי וגם בציניות כלפי עולם שמבקר אותה על בחירתה לכסות את שיערה:

אִשָּׁה עִם כִּסּוּי רֹאשׁ גַּרְבַּיִם 80 דֵּנִיר
הִיא לֹא עִנְיָן שֶׁל מַה בְּכָךְ
הִיא תִּטֹּל מִכֶּם כָּל גַּרְגֵּר
שֶׁל חֵרוּת שִׁוְיוֹן וְאַחֲוָה
שֶׁהִשַּׂגְתֶּם בְּדָמִים
הִיא הִיא בְּמֵיטַב מַחְלְצוֹתֶיהָ
תַּעֲקֹר אֶת הַסּוֹפִית שֶׁל הַסּוֹ בְּרוּסוֹ
תַּהֲפֹךְ בְּיָדַיִם חַטְטָנִיּוֹת אֶת הַמַּהְפֵּכָה שֶׁרְצִיתֶם
לְנָזִיד מְבַעְבֵּעַ
שֶׁל מִנְהָגִים פָּגָנִיִּים שֶׁאָבַד עֲלֵיהֶם הַכֶּלַח

ובסוף השיר היא אומרת:

מִי יָעִיר אֶת הָאִשָּׁה עִם כִּסּוּי הָרֹאשׁ
מִי יַעֲבִיר אוֹתָהּ אֶת הַמִּנְהָרָה שֶׁבְּסוֹפָהּ אוֹר –
אוֹר אֱלֹהֵי הַנְּאוֹרוּת
שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדָּהּ
תְּחִי הַנְּאוֹרוּת
תְּחִי הַנְּאוֹרוּת
תְּחִי הַנְּאוֹרוּת
תָּמוּת הָאִשָּׁה עִם כִּסּוּי הָרֹאשׁ
תָּמוּת הָאִשָּׁה עִם כִּסּוּי הָרֹאשׁ
תָּמוּת הָאִשָּׁה עִם כִּסּוּי הָרֹאשׁ

"כיסוי הראש הוא הסמן הרעיוני למי זו האישה הזו ומה היא מייצגת", היא מסבירה. "זו מלחמת תרבות של מלך ישן מול מלך חדש, של הדת מול הנאורות. זה כאילו טקסט פוליטי, אבל הוא מאוד אישי, כי הוא מספר על הסכסוך שלי. זו מלחמה שאני מכירה היטב, כי אני חיה על התפר הזה. לפעמים אני האישה הנאורה הזו, שבזה לדתייה הפרימיטיבית, ולפעמים אני הדתייה הכאילו פרימיטיבית אבל לא, ששבעה מהבוז שרוחשים לה ברחוב".

ככה מסתכלים עלייך?

"ברור שאני לא חושבת שמישהו רוצה להרוג אותי", היא צוחקת. "מה שאמרתי בסוף השיר זו דרך של כותב או משורר לבטא רעיון בצורה קיצונית. אני כן מרגישה שיש רצון להעביר את האישה הזו במנהרה לעבר האור, מתוך מחשבה שהיא חיה באיזה סרט וצריך לעזור לה. אני מרגישה לא פעם שיש הסתכלות מעט מתנשאת על ההוויה הדתית. מראש מניחים שאת לא יודעת במקומות מסוימים. אבל שוב – זה שיר קיצוני, והמיליטנטיות שלו באה לשרת את המלחמה הפנימית שנמצאת בתוכי.

"הדבר המעניין שקרה עם השיר הוא שהרבה אנשים עם דעות מנוגדות ניסו לנכס אותו, מתוך איזה צורך אנושי יסודי להניח כל אחד בקופסה – הלנו אתה אם לצרינו. היו דתיים שאמרו – או, הנה היא לצידנו, וחילונים אמרו – הנה היא מספרת באומץ על המעמד של האישה הדתית. אבל הביקורת היא ביקורת לכל הכיוונים. אני שייכת לכמה עולמות. אני לא מרגישה דתייה הרמטית, והזהות הדתית שלי מאוד מורכבת. אני לא רואה את עצמי או דתייה או חילונית, אני קצת מרגישה גם וגם. זה מוזר להגיד, ואנשים לא כל כך אוהבים את זה כי זה נשמע כמו מי שרוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל זה בדיוק מה שאני עושה – אוכלת את העוגה ומשאירה אותה שלמה, ואני שמחה בזה. יש בי רעיונות כאלו ורעיונות אחרים שלכאורה מתנגשים במקומות מסוימים, וזה בסדר".

החסידות עשתה סדר

העולמות האלו, המתנגשים לכאורה, רחשו בחשמונאי בת ה–32 מגיל צעיר. היא נולדה וגדלה בחיפה, למשפחה דתית לאומית טיפוסית, והתחנכה במוסדות הדתיים בעיר. השאלות הקיומיות, שבהן היא מתעסקת בשירי האלבום לא מעט, פעלו בה כבר אז. "בשיר 'מול שמים' אני מתעדת זיכרון ילדות שבו אני חוזרת מהגן עם אמא שלי, אנחנו מתיישבות על ספסל מול האופק ואני שואלת אותה למה אנשים מתים. הארעיות של הקיום הטרידה אותי מגיל צעיר. באזור גיל 16 הייתה לי התפרצות גדולה של צורך בחיפוש, והדבר הזה תורגם לחיפוש עיוני בספרים. נחשפתי לפילוסופיה מערבית וגם לתורות המזרח. במקביל טיילתי בעולמות חברתיים שונים, והכול היה סביב המוזיקה. החבורות שהסתובבתי איתן היו חבורות מוזיקליות. הייתה לי תקופה של בלאק–מטאל ופאנק, תקופה של רוק בריטי וגראנג', של פולק ורוק וגם של ג'אז ללא מילים. המוזיקה תמיד הייתה אצלי סביב השאלות הקיומיות".

איזו מוזיקה שמעת אז?

"המון. רדיוהד, בלונד רדהד, פיקסיז, מוריסי והסמית'ס, וגם טום וויטס, ניל יאנג וניק דרייק. אני זוכרת נסיעות לקורס פסיכומטרי שבהן שמעתי באופן קבוע את 'Five Leaves Left' באוזניות ורציתי למות מהדכדוך. המוזיקאים שהקשבתי להם עסקו בחלקים האפלים בנפש, ונתנו לי מקום להרגיש את מה שאני חשה, את תחושות הזרות והניכור שהיו לי אז כלפי העולם. החוויה הפרטית שלי כלפי א–לוהים הייתה שוודאי שהוא קיים, אבל מה זה אומר ומי אמר שהיהדות זה הסיפור. יש כל כך הרבה מאמינים בעולם, מי אמר שכאן גנוזים כל הסודות. הייתי צריכה לבדוק.

"גדלתי בסביבה שבה לימוד התורה היה מאוד דל ושטחי, והתחושה שלי כלפי הטקסטים הייתה שהם העלו עובש. הרגשתי שאין בזה עומק, שזה טכני ומנוכר וחסר רגש והתלהבות. אז פניתי לשדות זרים – לפילוסופיה המערבית שתספק לי אתגר אינטלקטואלי, לפילוסופיה המזרחית. חיפשתי איזה מענה. בגיל 16 כבר לא שמרתי תורה ומצוות, הרגשתי שאני מתנסה בלהיות חילונית, וזה היה בסתר. המשכתי ללכת לאולפנית בחיפה, עד שבמוצהר בגיל 18 ניגשתי להורים שלי והעמדתי את החילוניות שלי כעובדה. הם לא אהבו את זה אבל הבינו שזה חלק מהחיפוש שלי וכיבדו את הבחירה שלי".

החילוניות של חשמונאי כבר הייתה גלויה כשנרשמה ללימודי פילוסופיה ומדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. בשנה השלישית ללימודים היא הזדמנה למרכז ללימודי יהדות שבו לימדו סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב, ומשהו השתנה. "השיעור הזה הימם אותי. הרגשתי בבית", היא אומרת. "הבנתי שיש כאן המון עומק ויצירתיות שאני חייבת לרדת לשורשן. ככה התחיל הרומן שלי עם רבי נחמן.

"אני אוטודידקטית, שונאת שמתווכים לי טקסטים. השיעורים באינטרנט שבהם לוקחים את התורות של רבי נחמן ומצמצמים אותן למשפטי ניו אייג' הם לא בשבילי. יש בזה חן ומתיקות, אבל זה גם מעקר. אז ניגשתי לחנות ספרים ורכשתי 'ליקוטי מוהר"ן'. וואו. זה ספר מבריק, גאוני וחידתי כל כך. בחינות על גבי בחינות, כמו לפענח כתב חידה. משם התגלגלתי לספרי חסידות נוספים וגם לזוהר ולמבואות לקבלה. הבנתי שכל מה שחשבתי בעבר על מהי יהדות מבוסס על דגמים דלוחים, וצריך להתעמק, להיכנס פנימה".

מה מצאת שם, בחסידות?

"רגש. החסידות עבורי היא קצת כמו המסורתיות המזרחית. אני חצי מרוקאית וחצי תימנייה. החסידות הזכירה לי את הרגש הדתי שהיה לי בבית, של יחס יותר רגוע כלפי הדתיות. יש משהו בחסידות שמוציא את הכובד, את רצינות היתר ואת ההלקאה העצמית שלפעמים יש בממד המוסרי ובתיקון האדם שיש ביהדות. החסידות אומרת רגע, יש פה בני אדם, ויש פה קודם כול נפש, והנפש מורכבת ויש מקום לצדדים האפלים באישיות שלך.

"אני חווה את עצמי כאדם שיש בו גם צדדים אפלים, אני לא חושבת שיש אדם שאין בו. ופתאום החסידות עשתה בשבילי מה שעשה הרוקנרול. היא דיברה על זה, על המקומות האפלים, היא לא הסתירה אותם. במיוחד רבי נחמן, שהוא גאון הנפש המובהק עד לכניסה לנימים הכי דקים של הנפש והתסביכים והשגעונות והעצבויות שלה. זה דיבר אליי. החסידות החזירה לי את כל העולם היהודי, היא סחבה על הגב שלה את המדרשים והתלמוד, היא החזירה לי את כל השאר. לפני החסידות כל השאר היה מנותק ממני, משהו שאני לא מסוגלת לקיים כי אני לא האדם השלם הזה. החסידות עשתה אצלי המון סדר".

אז הפכת לחסידת ברסלב.

"די מהר הגדרתי את עצמי כחסידת ברסלב מובהקת. היה לי ברור שזו הזהות שלי, ובשלב מסוים התחלתי ללמד את התורות האלו במרכזים ללימודי יהדות. גם כיום אני מלמדת תורה וחסידות בבתי מדרש שונים. אבל ככל שחלפו השנים הרגשתי שאני לא רק הברסלבית הזו. היה רגע שבו תהיתי למה גדרתי את עצמי. אני מרגישה מחוברת לכתבי רבי נחמן באופן עמוק ומהותי, אבל נהנית גם מעולמות מחשבה אחרים, וקוראת גם תניא, הרב קוק, הרב שג"ר והשל. היום אני מבינה שזה מגיע אצלי ממקום שבו יש לי שאיפה פנימית עמוקה לסדר, ואז אני שוברת אותו, משהו בי חייב לנפץ אותו. היום אני חיה בתודעה של גם וגם, וזה באופן נפלא מספק לי שמחה וחוויה יותר רגועה בנפש. יש לי מגוון של שפות רוחניות ואני משתדלת לקחת מכל אחת מהן מה שמאפשר את הקיום הדתי שלי, עם הבלאגן הלא דתי שלי".

זלדה פינת יונה וולך

במקביל לתהליכי החיפוש בגיל צעיר חשמונאי גם כתבה שירה. "בסביבות גיל 16 כתבתי שירה מלאת פאתוס וגרועה מאוד. המורה שלי לספרות ידעה שאני כותבת ורשמה אותי למחנה קיץ לבני נוער כותבים. זה היה מושלם. בפעם הראשונה נחשפתי לעוד אנשים יוצרים. הממד האמנותי בבית הספר שלי לא טופח, ופתאום היה לזה מקום. במחנה קיבלתי כלים והבנתי כמה עולמות של תוכן חסרים לי בנפש, מה ששלח אותי שוב לקריאה, הפעם של ספרי שירה. קראתי זלדה, יונה וולך, רביקוביץ, קלאסיקות. היום אני מרגישה שאני עומדת ברחוב זלדה פינת יונה וולך, שני קצוות שאני מאוד מזדהה איתם ומוצאת את עצמי בתוכם".

בערך בתקופה ההיא היא גם למדה גיטרה ואורגן, והתחילה לשיר את השירים שהיא אוהבת. התגובות סביבה עודדו אותה ליצור מוזיקה. "מאוד נהניתי לשיר והתחלתי לכתוב ולבצע. בתיכון זה היה בעיקר שירים באנגלית, מביכים כאלה. במשך הזמן הזמינו אותי להופיע מדי פעם, עם הרכב כזה או אחר. אחרי שחזרתי בתשובה הייתי שרה קצת לחברות, בעיקר שירי קודש וקרליבך. המוזיקה די נזנחה. הייתי כל כך עסוקה בלימוד תורה, חסידות וגמרא ומדרשים, שלא היה לי זמן להתעסק במוזיקה. כל עולמי היה התחושה שיש כאן ים של חכמה שעד כה הייתה מנועה ממני ואני רוצה להתנפל עליה, אז למי יש זמן למוזיקה. הייתי לומדת במשך שעות, והמוזיקה נדחקה לקרן זווית. כמובן שגם גידול שלושת ילדיי דרש זמן".

מתי חזרת למוזיקה?

"כנראה שכשיש משהו כל כך יסודי באישיות שלך באיזשהו שלב הוא מתפרץ. לאט לאט התחלתי להרגיש את המים גועשים, מין גירוד כזה. שנתיים או שלוש אחרי תהליך התשובה הרגשתי שאני רוצה לשיר, אבל היה לי חוסר ביטחון נוראי. אני לא מוזיקאית, אני לא קוראת תווים, מאיפה העזות להוציא אלבום?"

כבר אמרת את המילה אלבום.

"כן. תמיד ישב לי מאחורי הראש שהדבר הזה יקרה. הרגשתי שאני יודעת לשיר, אבל לא ידעתי אם התמונה השלמה שכוללת גם טקסטים, לחנים והגשה ראויה ועומדת בפני עצמה. המילה מוזיקאי הייתה אדמו"רות מבחינתי, מילה כבדת משקל. היום היא כבר לא, כי כשאתה נכנס לעסק אתה לוקח את עצמך פחות ברצינות. אז זה ייצג משהו שאני רחוקה ממנו, הייתה בזה הילה מסוימת. ברגע שאתה עוסק בזה וחווה את זה מתוך החיים ההילה מתפוגגת".

ואז פנית לאמיר צורף שיפיק את האלבום. למה דווקא הוא?

"הוא היה עבורי אייקון, סמל ומופת לעשייה מוזיקלית איכותית ומעמיקה. הוא עבר בכל תחנות הרוקנרול הישראלי, כמו להקת הג'ינג'יות, נוער שוליים, רוקפור, סיון שביט, אלבומים של אביתר בנאי. הרגשתי שהצלילים שלו הם הצלילים שאני מחפשת. כתבתי לו מייל שמספר על עצמי ומה אני רוצה לעשות, והוא ביקש שאשלח סקיצות. נכנסתי לאולפן והקלטתי כמה שירים, ושלחתי לו שלושה מהם. לשמחתי הוא אהב את החומרים והחלטנו שעובדים על אלבום. הוא גר בברלין וקבענו תאריך שבו הוא יגיע לארץ, זה היה מאוד מרגש.

"העבודה על האלבום הייתה חלום שמתגשם, זה היה קצת הוליוודי בשבילי. מה פתאום שמה שאני רוצה קורה? אמיר הוא אדם מקסים ואותנטי, וברמה המקצועית קיבלתי סדנת אמן. למדתי המון. האיש גאון, הוא מבין את הרוח של השיר והוא מאוד מדויק ביחס לכמה זמן אורך שיר. לפעמים בהגשה אנחנו כמוזיקאים רוצים לרגש ונורא נכנסים לזה, אבל זה מוגזם ואין בכך צורך. הוא לימד אותי שדווקא הצמצום מאפשר בריאה", היא צוחקת. "בעצם היסוד הקבלי מתגלה גם במוזיקה. המוזיקה בנויה על מתחים של חזק וחלש וקרוב ורחוק, ואמיר צורף הפך בשבילי להיות מזוהה עם יסוד הצמצום. הוא בקיא בו, בשלמות".

שייכת‭ ‬לכמה‭ ‬עולמות‭. ‬נעמי‭ ‬חשמונאי‭, ‬מתוך‭ ‬הקליפ‭ "‬אישה‭ ‬עם‭ ‬כיסוי‭ ‬ראש‭" ‬של‭ ‬פרויקט‭ "‬כאן‭ ‬שיר‭"‬

שייכת‭ ‬לכמה‭ ‬עולמות‭. ‬נעמי‭ ‬חשמונאי‭, ‬מתוך‭ ‬הקליפ‭ "‬אישה‭ ‬עם‭ ‬כיסוי‭ ‬ראש‭" ‬של‭ ‬פרויקט‭ "‬כאן‭ ‬שיר‭"‬

התורה היא השראה

האלבום הוקלט בימים הקשים של מבצע צוק איתן. בעקבותיו כתבה חשמונאי את השיר "בסתר מדרגה" שבו השורות: "כל בוקר אנחנו יוצאים לקרב / חיילים רצים מקו לקו / מסכים מציפים את החלל דאגה / איפה אתה… מתי תבוא להילחם לנו / בסתר מדרגה". "על המסך בלובי של האולפן בתל אביב הוקרנו חדשות ברצף, וזה היה מאוד קשה", היא אומרת. "הדיסוננס היה נוראי. מצד אחד אני מגשימה משהו אישי שעושה אותי מאוד מאושרת, ובו זמנית קורה משהו רע בעולם. הרגשתי קצת אשמה. מה אני מתלהבת מהמוזיקה שלי כשאנשים מתים, עצובים, אבלים. הרגשתי שהשכול מחלחל אליי, ושאלת המוות הופכת להיות נוכחת בצורה חזקה, וכך נכתב השיר".

את השיר "איך זה", שבו היא כותבת "איך זה שעדיין אני רוצה מה שאסור, למה רק לרעש יש צליל ברור", היה לה קשה לפרסם. "לילה לפני שהעליתי אותו לפייסבוק תקף אותי רגש של בושה. זה שיר ששם את השיגעון בחוץ, לא מתחנף, שם את שק הנחשים על השולחן. אני לא חושבת שבושה זה רגש רע בהכרח. יש שיר באלבום בשם 'בושה', שבו אני מתייחסת לבושה משני הצדדים שלה. גם כרגש קדוש, שהלוואי שיהיה לנו קצת יותר ממנו, וגם כרגש שמעקר את שמחת החיים ואת הנביעה של הכוחות שלנו בעולם. במקומות מסוימים בושה היא קרש נאצל ובמקומות אחרים היא מסרסת, ואני משוחחת עם זה".

וכאן החלטת לפרסם את השיר.

"התרגיל שלי הוא כזה – כשאני רואה שאני לא רוצה לעשות משהו, אני דווקא עושה אותו", היא צוחקת. "אני אדייק – כשאני רואה שאני מפחדת ממשהו והחשש הופך להיות חרדתי, זה הסימן בשבילי לעשות את הדבר, לקפוץ למים".

את מרגישה שלדתיים קשה יותר להתקדם בתעשיית המוזיקה בארץ?

"אנחנו כיוצרים דתיים נדרשים לספק מקצועיות שתעמוד בקריטריונים שהעולם הזה מציג, ברמה שלא נופלת מזו של היוצרים החילונים, ובצדק. לשמחתי קורים דברים מדהימים בשדה האמנותי הדתי. יש יותר מגמות מוזיקה, קולנוע ואמנות בתיכונים דתיים ובתי ספר גבוהים כמו פרדס, מעלה ומזמור. זה נפלא ואני מקווה שזה ילך ויתחזק. אני באופן אישי מרגישה שהיחס כלפי העשייה האמנותית שלי הוא יחס הוגן, מקבל ופתוח. לצערי אני שומעת מחברים שיש יוצרים דתיים שלא מקבלים מספיק במה, כמו למשל בקבלה לתערוכות או לתיאטראות בעלי אוריינטציה פוליטית מאוד מסוימת".

עד לפני כמה חודשים הופיעה חשמונאי רק מול נשים. כיום היא כבר מופיעה מול קהל מעורב. אני שואלת על השינוי. התשובה שלה, כרגיל בריאיון הזה, כנה ולא מתחמקת. "גם בהופעות הראשונות כששאלו אותי האם אני מופיעה רק מול נשים אמרתי שכרגע. כבר אז סייגתי, כיוון שידעתי שיש לי פה בירור שאני צריכה לעשות. בתור אדם שנפשית מחויב להלכה זו הייתה שאלה קשה מאוד, כי המיינסטרים ההלכתי לא זורם עם הדבר הזה. פתחתי את הספרים וניסיתי ללמוד את ההלכה, ופניתי לכל מיני סמכויות רבניות כדי להבין יותר לעומק. אחד מהם היה הרב דוד מנחם, שהראה לי זוויות הלכתיות אחרות, בוודאי של פסיקות מזרחיות, שמראות שבמקומות מסוימים מקִלים. האם בגלל ההיתר ההלכתי הזה אני שרה לקהל מעורב? התשובה היא לא. האישור הפנימי נבע מתוך ידיעה נפשית שהמקום שלי הוא לא רק לנשים אלא רחב יותר. שאני רוצה לדבר ולהגיע לאנשים, נשים וגברים. הבנתי שבנפשי הדבר".

בימים אלו חשמונאי ממשיכה להופיע עם שירים מהאלבום הראשון, אוספת חומרים לאלבום חדש וגם עובדת על ספר שירה שעתיד לראות אור. "התורה היא כר ההשראה הכי גדול שלי", היא אומרת. "בעיקר עולם המדרש פותח אצלי צ'אקרות במוח. אבל גם ספרות או שירה. השורות האחרונות בשיר 'בסתר מדרגה', שהוא כמובן ביטוי הלקוח מספר שיר השירים, הן: 'ממלאת את הכיסים, באבנים/ שישקע כבר כל העצב', וכמובן שאני מרפררת לתיאור מותה של וירג'יניה וולף. המוות שלה היה כל כך סימבולי, והוא היווה השראה מיידית לטקסט. כל מה שאני פוגשת הוא הזדמנות, אבל אין ספק שהתורה היא מצע ההשראה הגדול ביותר".

את כותבת בשיר "רוצה להתפלל": "בסוף היום אני נשארת בלי מילים". את מרגישה כך?

"הלוואי שהייתי מתפללת יותר. אני מאמינה גדולה בתפילה, גם כזו שנאמרת בלי מילים. אבל אני מאחלת לעצמי יותר תפילות", היא מחייכת וממשיכה – "אני ממש מאחלת לעצמי יותר תפילות".

נעמי חשמונאי תופיע ב–1.2 במועדון "עשן הזמן" בבאר–שבע

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט  טבת תשע"ז, 27.1.2017

Advertisements

פורסמה ב-29 בינואר 2017, ב-גיליון וארא תשע"ז - 1016 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. ב"ה
    אומנים הם הפכפכים מטבעם כי הם אנשים שמה שמניע ומחיה אותם הם המידות ולא המוחין, וכיוון שהמידות הן פחות מיושבות ויותר משתנות לכן גם אנשים המונהגים ע"י מידות הם כאלה. מצד אחד זה מרגש ומסקרן מצד שני אי אפשר לבנות על זה כדרך חיים.
    אני מקווה שהיא לא תגמור כמו מתיסיהו שזגזג בין השקפות וחסידויות ובסוף יצא לדרך שהוא בעצמו לא יודע מה היא

  2. בקצור: היא מוכרחה להיות תרללית.

    Sent via the Samsung Galaxy Tab® 4, an AT&T 4G LTE tablet

  3. אנחנו צריכים לסלוח על הכל

  4. אשריכים קידוש שם רבינו הקדוש רבי נחמן מ- ברסלב
    http://www.reslevmeir.com

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: