רודפים אחרי הכלום | בני פרל

עיון במושגי הזהות, המשמעות והאושר העומדים ביסוד החינוך בזמננו מגלה שלא רק שהם ריקים מתוכן – הם אף מסוכנים. הגיע הזמן להשתחרר מהם ולחוות את העושר שבחיים הממשיים

התודעה נוצרת כשהאדם מתבונן בעצמו ומגלה שהוא חידה. המסתורין שבקיומו הולך ומתפתח, הולך ותובע פשר, ואימה ומצוקה גדולה באות, כי חיים בחידה הם חיים ללא ביטחון. לכן יוצר האדם לעצמו תרבות, וזו יוצרת כלים מכלים שונים כדי לתת בהם טעם לחידת האדם.

הזהות, המשמעות והאושר הם כלי תרבות דומיננטיים לפתרון המסתורין. כפי שאנסה לטעון הם אינם אלא אשליה, פיקציה שאין לה ממשות ואף אין בה צורך. כפי שנראה, השימוש בהם הוא מתעתע ולעתים מזיק.

איור‭: ‬נעמה‭ ‬להב

איור‭: ‬נעמה‭ ‬להב

פיקציה לצורך ניכור

העיסוק בזהות מפרנס יפה מנהלות, פרויקטים, כתיבה פובליציסטית ומחקר אקדמי. מפלגות ותנועות מאמצות לעצמן מושג זה. אך נופתע לגלות שהמונח זהות לא מופיע כלל בספרות היהודית העתיקה, וגם אין לו מושג מקביל. ייתכן, אם כן, שהטרחה המרובה ועתירת המשאבים שטורחים ב"חיזוק הזהות היהודית" אינה מועילה משום שאי אפשר להשיג דבר שלא קיים.

מחמת ריבוי השימוש במונח זה איבדנו את הצורך להבין במה מדובר. מרבית העוסקים בחינוך לזהות יהודית כלל אינם מודעים להיעדרותו מהספרות היהודית ואינם חשים בקושי לאפיין אותו. למגלים את המבוכה שהמושג מזמן, אמליץ בדרך כלל לעיין בדברים שכתב אבי שגיא, משום שמבין הכותבים הרבים הוא המודע ביותר גם להתפתחות המושג וגם לביקורת עליו ולכן הצעותיו אינן נופלות בכשלים.

שגיא העיר לי שניתן למצוא במקורות מושגים מקבילים לזהות, כמו לדוגמה "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". אכן, מקור זה הוא היחיד שעשוי במובהק להיות מקביל למושג זהות. וכפי שנעשה בו שימוש בהלכה, הוא אכן מזכיר את רעיון הזהות. אך כבר העירו יעקב כ"ץ ואחרים על ההשתלשלות של השימוש במושג זה, שמקורו אגדי, בהלכה. כ"ץ מסיק ש"המחזיקים ביהדותם מבלי לקיים מצוותיה נזקקו לחסות אידיאולוגית. היא ניתנה להם על פי המימרה 'אף על פי שחטא' שהמליצוה עליהם הם עצמם" (יעקב כ"ץ, אף על פי שחטא ישראל הוא, תרביץ כז, עמ' 216).

לכאורה, הזהות היא מכלול של תכנים, תופעות, מוצא, תרבות ורעיונות, שחלקם נגזרו עלינו מכוח המקום שבו נולדנו והתקופה שבה אנו חיים וחלקם נבחרו על ידינו. כל אלו אמורים לייצר דבר מה שאותו אנו מכנים זהות, אלא שייתכן שמדובר בתעתוע. ג'רמי וולדרן היה בין ההוגים הבולטים שעמדו על הטעות. את דבריו הבנתי לפני עשור וחצי במצפה רמון. יחד עם ידיד דרוזי יצאתי לאוויר הלילי הצונן כדי להימנע מצפייה במופע של רקדנית. התברר לנו שאין זה המשותף היחיד לנו ולכן השתעשענו בעריכת רשימת מנהגים, אמונות, עקרונות יסוד ותכנים המשותפים לנו. הרהרתי בכך שאם נניח שהזהות היא מכלול מרכיבים, הרי שלדרוזי וליהודי, בהנחה ששניהם דתיים, ישנה "זהות" משותפת מובהקת יותר מאשר לי ולחבריי היהודים הנהנים ממחול הרקדנית.

וולדרון יצר מונח בשם "מתח קליידסקופי" המתאר ערב רב של זהויות הקיימות באדם המערבי. היכולת להרכיב זהות רבת פנים אך גם דינמית ומשתנה ללא הרף מעקרת את התוכן של הזהות. לפי דבריו של וולדרון אדם יכול לאהוב אוכל איטלקי, לעשות מדיטציה הודית ולחבב מוסיקת מטאל ויצירות של פגניני בו זמנית. מהי, אם כן, זהותו? ומהי הזהות של שני מאמינים – האחד דרוזי והשני יהודי – שמרכיבי ה"זהות" שלהם כה דומים?

בפילוסופיה נהוג לתאר את הזהות כ"תפיסת העצמי" שמקורה באפלטון. כאמור, תיאור זה אינו מועיל. יתרה מכך, נזק יש בו: תמיד תפיסת העצמי חייבת בו זמנית להיווצר ביחס כל שהוא לאחרים. זו הסיבה לכך שהזהות היא זרז לאלימות. אילו בני האדם לא היו נוטלים לעצמם זהות של יהודי, ערבי, ציוני, פלסטיני, לאומי ועוד, הם היו רואים עצמם כבני אותו מין, בעלי פרקטיקות תרבותיות ודתיות שונות. מבחינה זו הם אינם צריכים לתעב זה את זה ובוודאי שלא לירות זה בזה.

אולי חוסר התוחלת בחיפוש הזהות הוא הסיבה לכך שאת היהודים לא העסיקה שאלת הזהות כלל והדיון באשר ליהדותו של אדם התמקד בדרך כלל בצדדים הפורמליים של ההלכה, שדי היה בה כדי לארגן את הנדרש לזיהוי של היהודי ככזה. אבי שגיא עורך הבחנה מאירת עיניים בין זיהוי לזהות (המסע היהודי–ישראלי, עמ' 210–209), כאשר הזיהוי אינו אלא זהותו של אדם בעיני אחרים המדברים עליו ואילו הזהות היא תודעה פנימית שהאדם נוטל על עצמו. קשה להניח שההלכה מתאמצת להבין את התודעה הפנימית של האדם. הניסיון לגייר בני אדם שאינם מקבלים על עצמם מצוות בעזרת הפרקטיקה של "דברים שבלב אינם דברים" מבהירה יפה עיקרון זה. בשיטה זו, די לנו בכך שאדם הצהיר על נכונותו לקבל מצוות כדי לזהותו הלכה למעשה כיהודי. בית הדין אינו מצווה לחקור עד כמה הוא נוקט כשיטת אחד האחרונים בענייני כשרות.

המחקר בשאלת הזהות רחב ואין בדברים אלו לעמוד על קצהו. ביקשתי רק להעלות את האפשרות שהזהות היא פיקציה שעיקר תכליתה ניכור כלפי קבוצה אחרת. ניתן לקיים חיים יהודיים מלאים מבלי לחנך לזהות. בקהילה החרדית, למשל, אין מחנכים לזהות יהודית ואין מנהלות וארגונים לחיזוק הזהות. יתר על כן, הזהות מסוכנת לחינוך לחיי מצוות משום שאם אהיה בעל זהות יהודית מבלי לקיים מצוות, לשם מה הטורח שעליי לטרוח בקיומן.

תוצר של השעמום

כמו הזהות, גם ה"משמעות" אינה מוזכרת במקורות היהדות הקדומים וגם לה אין פשר וצורך. כדי להבהיר טיעון זה, אשתמש באנקדוטה: משקפץ רוגזה של הלמידה המשמעותית על מערכת החינוך, רבים מצאו בה בקעה להתגדר בה ואולי גם להתפרנס ממנה. בסופה של אחת משיחות ההטפה–הטמעה שמטעם משרד החינוך, ביקשתי מהמרצה הנלהב להסביר מהי בכלל משמעות. הלה התפתל את פיתוליו ולבסוף דחק וחילץ הסבר: משמעות היא השארת חותם. מעשה משמעותי, טען, הוא מעשה שאינו נשאר בתחום הפרט, אלא משאיר חותם.

לפי דבריך, אמרתי לו, כמעט אין בני אדם משמעותיים. לפני שבוע ביקרתי בבית עלמין ירקון. עברתי בין עשרות אלפי המצבות, ולא זכרתי חותם שהותיר בי מי משוכני העפר שתחתן. אולי השאירו חותם כל שהוא לכמה חודשים ואולי קצת יותר על בני משפחה ממעגל ראשון או כמה ידידים, אבל הרי לשם כך אין צורך להטריח בלמידה משמעותית.

גם טרם גחמת הלמידה המשמעותית, היו מנסים המחנכים לשכנע את תלמידיהם שיש לחיות חיים משמעותיים ולעשות מעשים משמעותיים. הם לא הסבירו מהי משמעות וייתכן שאינם יודעים. לחלק מאובססיית המשמעות אחראי ספרו הידוע של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות". אצל פרנקל המשמעות היא הסיבה והמניע לחיים כמו גם הפשר להם. לטענתו, את התובנה הזו רכש בעת שהותו באושוויץ. מעבר לשאלה האם ניתן להחיל תובנות שנוצרו בתנאים לא נורמליים לחיי היום יום שטוענים לנורמליות, קיימת השאלה האם פרנקל התכוון למה שאנו קוראים משמעות.

החינוך למשמעות יוצר נזק. מרבית בני האדם אינם יוצרים דבר מה בעל משמעות חריגה. הדברים החשובים בחייהם הם הילדים, החברים ולעתים תחביב או בילוי כלשהו. בכך הם דומים לשאר האנושות ואינם מותירים חותם ייחודי. אנשים אלו עשויים לראות את חייהם כנעדרי "משמעות" ובכך להיות נידונים לתדמית עצמית שלילית ואף לחיים המלווים בתחושת החמצה ותסכול. זאת ועוד, בסביבה הרב–תרבותית, כאשר המעשים שווים בערכם, קשה לדבר על מעשה משמעותי. מחנך היה יכול להסתפק באמירה: תעשה משהו בעל ערך. כל אדם היה מוצא שיש לו בחייו דבר מה בעל ערך, אולם כאשר אנו מבקשים ממנו להיות משמעותי, מרבית בני האדם יראו עצמם ככישלון.

החתירה למשמעות אינה אלא תוצר לוואי של זמן פנוי ותחושת ריק. המשמעות של פרנקל לא נוצרה באושוויץ. אמי שהייתה ניצולת אותו מחנה ידעה לספר לי על רגעים נשגבים כמו על רגעים עלובים, אך גם אותם רגעים מופלאים ועתירי הוד נעשו לעתים על ידי אנשים פשוטים, שלא ביקשו את משמעות החיים ולא הכירו את הפסיכואנליטיקה ואת ההגות האקזיסטנציאלית. המונח משמעות נוצר דווקא בתנאים ההפוכים לזה של אושוויץ. ניתן לומר בבירור שזהו מושג של עשירים, בעלי זמן פנוי וחסרי דאגה קיומית. כאשר לאדם יש זמן פנוי נוצר ריק נפשי והוא מתחיל להרהר במשמעות חייו. מדובר אם כן בפריבילגיה של בעלי ממון שהצליחה לקנות לה מקום מחוץ למיקום החריג של טירה ומשרתים.

לעולם לא נשמע מחנך חרדי מנסה לשכנע את תלמידיו לחיות חיים של משמעות כשם שלא יעסוק בזהות. לא רק משום שאלה אינם מוזכרים במקורות, אלא משום שאין לו צורך בהם. בדומה לחינוך החרדי, כל חינוך שעמוס בתכנים ובאתגרים, שחותר לקראת ידע רב יותר והגשמת ייעוד, אינו זקוק ללמידה משמעותית.

יעד שאיננו קיים

בתרבות בת זמננו, קשה למצוא יעד ראוי ונכסף יותר מאשר האושר. זהו יעד מכמיר לב. הימים כלים ברדיפה מיוסרת אחריו ומכיוון שברדיפה זו עצמה יש אומללות רבה נמצא שהאושר מרבה אומללות. כאשר באים אלינו רגעי האושר הם לעולם רגעים, חולפים במהרה למען השגת אושר נוסף. ומהו האושר הנכסף? אריסטו שעסק בשאלה זו הציע שהאדם המאושר הוא זה שמתפלסף וגם מכוון את חייו על פי תוצאות ההתפלספות הזו. מבחינה מעשית הוא עדיף על אפלטון שלדעתו כדי להשיג את האושר די בהתפלספות לשמה. ספק אם האושר שעליו דיברו קדמונים אלו הוא האושר שעליו חולמים בני דורנו. חלום האושר של העת הנוכחית הוא האושר ההוליוודי המתקתק שבו עם לחניו של ג'ון ויליאמס פוסעים בני הזוג אל עבר השקיעה כמה שנים טרם גירושיהם המכוערים.

גם אריסטו וגם אפלטון לא התכוונו במושג אושר למושג בן ימינו המזוהה עם happiness. כדאי להתעכב מעט על ההבנות של אריסטו משום שאצלו טמון רמז למה שבני דורנו מחפשים. אריסטו טוען שלכל דבר יש תכלית – ייעודו של הפטיש לדפוק מסמר והרגל תכליתה ללכת. רק כאשר הדבר מקיים את תכליתו הוא מגיע לשלמות. מכיוון שייחודו של האדם הוא התבונה, הרי ששלמותו היא העיסוק בתבונה. וכאשר יעשה האדם את מה שהוא נועד לו, יגיע אל האושר.

מכאן הקשר של הזהות והמשמעות לאושר – על מנת להגיע לאושר עליך לגלות את מה שאכן הנך ולבצע תכלית זו. אך אליבא דאריסטו, אין בימינו הרבה בני אנוש מאושרים: מעטים עוסקים בדעת ורבים תרים אחר האושר בחללי הקניונים.

במקורות היהדות האושר אכן מובטח: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר", מבטיח ספר משלי. אך אין זה האושר שאליו אנו מכוונים היום. כאשר ספר תהילים קורא: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" ו"אשרי יושבי ביתך" הכוונה היא לאדם שעשה את הראוי והצליח בו. עשיית הראוי מתיישבת עם משמעות השורש אש"ר כאישור והסכמה. מכאן שהפירוש לביטוי "תומכיה מאושר" הוא שהתומך קיבל אישור שמעשהו ראוי.

אחת התוצאות של המרדף אחר האושר היא תופעת הדיכאון, לפי שהאושר נתפס כיעד בפני עצמו שאין אחריו דבר. כסף, מעמד ואפילו מערכת יחסים זוגית אינם אלא כלים להשגת האושר. מחמת היותו של האושר דבר שאין בו ממשות, לא ניתן לאחוז בו. לא פלא, אם כן, שהדיכאון הוא אחת המחלות הנפוצות בתקופתנו. דיכאון זה מפרנס יפה יצרני תרופות ובעלי שם המוכרים סדנאות לחשיבה חיובית. יתכן שחינוך לוויתור על המרדף הסיזיפי אחר האושר והמרתו בחשיבה ריאלית וקונקרטית היה מיטיב להתמודד עם הדיכאון.

רבים מתארים את העושר, חיי הבטלה וצריכה חסרת רסן כמצב של אושר. מעטים מבין אלו שחיים במצב זה מדווחים על חיים של גן עדן. חז"ל, שזמנם קרוב לאפלטון, הבינו שגן עדן הוא מצב שאמנם משוחרר מדאגות קיומיות אך הצדיקים נהנים בו מלימוד תורה או זיו שכינה. תיאור של גן עדן כמקום של דעת מתאים יותר לאריסטו ואפלטון, אך בניגוד להם אצל חז"ל הוא תמיד נמצא שלא בעולם הזה. גישתם מעט מאכזבת, אך יותר מציאותית.

השיבה אל המעשים

יד אחת עשו להם הזהות, המשמעות והאושר כדי לכלוא אותנו במרדף אובססיבי אחר פיקציות. מהכלא הזה כבר לא נוכל להשתחרר ולא נוכל להציע עולם חף ממושגים אלו. הם הפכו להיות חלק מהתרבות, השיח והמבנה המחשבתי. הקריאה שאבקש להציע היא כפולה:

בראשונה לחנך לביקורת המושגים. כך ניתן יהיה לא רק לצמצם את הנזקים שהם יוצרים אלא גם לפתוח אפשרות להוויה רוחנית קונקרטית וכנה. הוויה רוחנית ללא אשליה יכולה להחזיר את מרכז הכובד למעשים, למידות הטובות וגם לתודעה ההיסטורית. השחרור מהנטל לבחון בכל רגע את הזהות העצמית, לחפש את המשמעות ולייחל לאושר עשוי לחדש את האהדה של האדם לחייו הממשיים ולאפשר לו לפתח אותם, בלא שהוא כלוא בזהות מסוימת. מדובר, אם כן, בקריאה להתייחסות רצינית למה שיש מולנו, לא בבחינת ה"אחר הוא אני" או "קבלת האחר" אלא בהבנה שהאחר כלל אינו אחר וכל היותו אחר יסודה בהטלתו בזהות שאין לה שחר וסיבה. בכך ניתן לחנך שאכן מלוא כל הארץ כבודו ושההתגלות והדבקות הדתית או הרוחנית יכולה להימצא באין סוף האפשרויות שהממשות מציעה.

הקריאה השנייה היא לנסות לשוב לחינוך החרדי. אין כוונתי לאלמנט השוללני של חינוך זה. בחינוך החרדי של ימינו מוקדש מקום רב לשלילת מה שאינו קשור לקהילה והפיכתו לדמון גם אם הוא קשור לקהילה חרדית אחרת. דבר זה בלתי אפשרי במציאות שבה האדם הסקרן יכול בקלות לשמוע את קולו של הזולת. במקום זאת, הקריאה שאני מציע היא לשוב לתמימות שנמצאת בבסיס המחשבה החרדית. המחנך החרדי אינו שואל את תלמידיו מה עליהם להיות אלא מה עליהם לעשות. עשייה זו אינה פעולה ליבוביצ'יאנית סגורה, חסרת רגש ונטולת ממד אנושי. זו עשייה מרובדת, עמוקה ואנושית, רק שבסיסה הוא המעשה ולא מושגים אמורפיים כמו זהות ומשמעות.

ניקוי השיח הציבורי מאובססיית הזהות, המשמעות והאושר עשוי להתוות מרחב לרעיונות מקוריים בתחום הפוליטי, החברתי והאמוני. חינוך שיוותר על הצורך להגדיר בכל רגע את הזהות הוא גם חינוך לקבלת הטוטאליות של החיים, ולמילואם בעשייה מבלי לצפות בכל רגע למשמעות וישועה. זהו חינוך לחיים ללא אכזבות משום שאלו חיים ללא אשליות.

הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמעים בר אילן, תל אביב

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב טבת תשע"ז, 20.1.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-22 בינואר 2017,ב-גיליון שמות תשע"ז - 1015. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. העובדה שסיסמאות של מערכת החינוך הן נבובות ורדודות, לא שוללת את עצם חשיבותם של המושגים: אושר, זהות או משמעות. העובדה החשובה היא שבני אדם שואפים אל הדברים הללו באופן טבעי. עצת פרעה 'תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר' היא עצה אכזרית. גם אושר חלקי, זהות קליידוסקופית או משמעות סובייקטיבית ופעוטה הן עדיין יעדים המניעים בפועל את כולנו, בין אם נודה בכך ובין אם לאו.

  2. אני חושב שעוול עושה המחבר לדברי ויקטור פרנקל.
    אותי מדריכה השאיפה למשמעות.
    אני מבקש מה' כל ערב לפני שאני הולך לישון למלא את שליחותי\משמעותי בעולם.

    מהי שליחותי ?
    עדיין אינני יודע.
    אולי זה להיות מטאטא רחובות , אולי זה להיות ראש ממשלה , אולי זה סתם לחיות.
    (אצל פרנקל המשמעות היתה להרצות פסיכולוגיה , והוא מתאר כיצד באושוויץ דמיין את עצמו נותן הרצאות ומלמד , וזה החזיק אותו בחיים).

    אך גם אם אינני יודע כרגע , זה לא מונע ממני לבקש זאת.
    עצם השאיפה לחיים של משמעות יוצקת במעשים נופך שאין אותם בחיים של אדם שלא מבקש זאת.
    לא זו בלבד אלא שאני מאמין כי המשמעות הינה "אידאה" ממשית המרחפת לה בחלל העולם , ואנו יכולים להתחבר אליה אם נרצה בכך ונבקש זאת.
    אך לא נוכל לתאר אותה – כי היא בעלת רבדים רבים ומשתנה לפי הזמן והמצב.

    גדולי החסידות לימדו כי ה' נמצא בכל מקום ובכל דבר.
    ממילא אפשר למצוא את ה"משמעות" גם בפעולות פשוטות של חיי היום יום – כגון אכילה ושתיה ושינה.
    אני מתכווין למלא את שליחותי בעולם בכל דבר , למצוא משמעות בכל דבר , לעבוד את ה' בשני יצרי.
    (לזה בדיוק התכווין הרמב"ם באמירתו הידועה על מאמר חז"ל "בכל דרכיך דעהו").

    הפסיכולוגיה של פרנקל היא הפסיכולוגיה היהודית האמיתית – תהיה שליח של ה' בכל מעשיך , בכל סיטואציה בחייך תחפש אחר משמעות , אחר רצון ה' הנמצא שם.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 1016 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: