ממליכי הזרים | שלום רוזנברג

שנאת האחים שנחשפת בתחילת ספר שמות שבה ומופיעה לאורכה של ההיסטוריה היהודית כמבשרת החורבן. על הסכנה הקיומית שמלווה אותנו עד היום הזה

משה מכונה במסורת היהודית "רעיא מהימנא" – הרועה הנאמן, האידיאלי, שהתמסר כולו לשמירת עדרו. את מסירותו לעמו ולמאבק נגד העוולות מתארת התורה בשלוש תמונות בתחילת ספר שמות. באחת מהן מסופר כיצד מתערב משה כדי למנוע מעין "מלחמת אחים" בין "שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים", ואז "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ"? בתשובתו של המכה מהדהדים דברי אנשי סדום ללוט: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ", והוא מוסיף "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי". מהמשך הפסוקים ניתן לשער שמישהו, אולי המכה עצמו, הלשין על משה: "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה". על פי המלשינים, אין זכות למשה להיות "שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ", אך בו בזמן זכות זאת ניתנת, כמובן, לזר המשעבד.

על טרגדיה זו חזרה ההיסטוריה בימי הבית השני. תיאר זאת רש"י בפירושו למגילת שיר השירים, שאותה קרא בעקבות המדרש כדיאלוג נבואי המתאר מציאות אשר עלולה להתממש בזמן כלשהו בעתיד. זהו דיאלוג בין השכינה לבין כנסת ישראל, המשוחחות על תפארת העבר וייסורי ההווה. על פי מפתח זה קורא רש"י שניים מהפסוקים הקלאסיים שבמגילה (ו, יא–יב) כמעין קינה של כנסת ישראל: "לֹא יָדַעְתִּי להיזהר מן החטא… ונכשלתי בשנאת חנם ומחלוקת שגבר[ה] במלכי בית חשמונאי, הורקנוס ואריסתובלוס, עד שהיה מביא אחד מהם את מלכות רומי וקבל מידו המלוכה ונעשה לה עבד…". "נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי…" – אני עצמי הפכתים לכובשי עַמי.

למרבה הצער, צאצאיהם של אותם ממליכי הזרים המשיכו בדרכיהם עד עצם היום הזה. דוגמה? הפרופסורים המנסחים את הפנייה לממסדים האקדמיים בעולם כדי להחרים את המוסדות הישראליים שבהם הם מלמדים ומהם הם מתפרנסים.

רצח בהוראת היתר

משה מגיע למקום כאשר המריבה כבר בעיצומה. אין אנו יודעים כלום על סיבותיה והתפתחותה, ולמרות זאת נאמר: "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע". כיצד ידע משה לזהות מיהו הרשע? אולי דווקא המוכֶה היה האשם? לפי ריש לקיש התשובה פשוטה (סנהדרין נח ע"ב): "המגביה ידו על חבירו… נקרא רשע", וזאת "אף על פי שלא הכהו". אולי לכאורה הצדק אתך, המכֶה, אך עצם האיום הכלול בהרמת היד על הרע והאח, פשע הוא. המריבה שבין העברים הנצים בעצם ימי השעבוד חזרה על עצמה גם בימי המצור הרומאי: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב" – זהו האויב, "וּמֵחֲדָרִים אֵימָה" – זוהי מלחמת האחים המסכנת אותנו עד עצם היום הזה. האם נלמד כיצד להתווכח ולהיאבק על דעותינו? האם נדע לנצח ולהפסיד, ללא אלימות וללא איומים, ללא שנאה התאבדותית?

ההגות היהודית על כל דורותיה נאבקה נגד שנאת–חינם ומלחמת–אחים. הדברים ידועים ואף נדושים. כאן רוצה אני להתייחס אליהן מנקודת מבט שלא הודגשה כראוי. עמד עליה הרב נפתלי צבי יהודה ברלין  בפירושו לתורה "העמק דבר" (דברים לב, ה): "והנה ידוע דחורבן [בית] ראשון היה בשביל עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים… וחורבן בית שני… מפני שנאת חינם… שהיו עוסקים בתורה ועבודת ה', אך היה רוב שפיכות דמים לשם שמיים, שהיו דנים את העוֹבֵר על איזה דבר שהוא 'צדוקי' ו'מסור' ['בוגד' בלשוננו]…" ואולי ניתן להוסיף  גם "רודף". "על דור חורבן בית שני אמר [הכתוב] 'דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל', שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל, ומפותל הרבה, מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים וקשה  להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשה לשם שמים" (!).

במקום אחר (במדבר לה, לא–לד) המשיך הנצי"ב לפתח רעיון זה. הפסוק מורה שם: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ… וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְרָאֵל". לפי הנצי"ב, "כאן הזהיר [הכתוב]… על רציחה בהוראת היתר", דהיינו על רצח שקיבל היתר, אישור דתי או אידיאולוגי. גם רצח כזה "מטמא את הארץ". הכתוב מלמד אותנו שהשכינה ועם ישראל קשורים זו בזה. השכינה שוֹרָה עלינו כאן, במדינת ישראל. אולם אם חלילה הרציחות יטמאו את הארץ, אף אם הן כביכול "בהוראת היתר" או "מוצדקות", השכינה תהיה מוכרחה לעזוב.

חתולי הדמוקרטיה

לפושעים חסרי ערכים ומצפון יתחברו אנשי החוק ה"חוטאים… בהוראת היתר… בשגגת מחשבה". אחד מחשובי הפוליטיקאים הישראלים הסתייג מעצם המושג "שנאת חינם". הוא טבע ביטוי שנון: "שנאת שכר", דהיינו שנאה שיריבנו הפוליטי הרוויח במעשיו ובעמלו. בדבריו מונח לדעתי המפתח להבין את דבריו של הראי"ה קוק, שקבע שאם הבית השני נחרב בגין שנאת חינם, הבית השלישי חייב להיבנות על ידי אהבת חינם. ניאבק בכל כוחותינו על דעותינו, אך נוותר לחלוטין על השנאה. כל שנאה בין אחים היא שנאת חינם.

אחריות מיוחדת מוטלת בתחום זה על אמצעי התקשורת, כלבי השמירה של הדמוקרטיה. ושמא חתולי השמירה?! אחד מחכמי תנועת המוסר העיר שרק לכאורה קיימת קואליציה בין עקרת הבית לבין החתולים. אמנם כן, שניהם רודפים עכברים. אך למרות זאת יש ביניהם הבדל. עקרת הבית לא רוצה עכברים כלל, החתולים דווקא כן! ההגברה הניתנת בתקשורת לכל אמירה טיפשית או אומללה כדי "להוקיע" אותה מעוררת בי שוב ושוב היפותזה טורדנית. אולי קיים איזשהו מנגנון אסטרטגי חבוי שעל פיו דואגים החתולים שהעכברים יפרו וירבו כדי להבטיח את עתידו של הספורט "המוסרי" והמזין שבו הם עסוקים ומתוך כך מתרבים עכברים בישראל.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב טבת תשע"ז, 20.1.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-22 בינואר 2017,ב-גיליון שמות תשע"ז - 1015, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: