כמנורה שלפתע כבתה | רבקה שאול בן צבי

 

עלילות סיפוריו של חתן פרס נובל ההודי מכוונות להארה של אמת נפשית ומוסרית במסר גלוי ומכוון של חמלה והומניות. סיפורים אוניברסליים בלבוש של יופי זר

1נשמת האהבה

רבינדראנת טאגור

תרגום: ליאורה כרמלי

אסטרולוג, 2016, 315 עמ'

יש ספרים שהולמים בנו בשוני ובזרות שבהם: זרות של מרחבים גיאוגרפיים, של מנטליות רחוקה ושל כתיבה קצת אחרת. כזה הוא ספר הסיפורים שלפנינו. סיפורי האסופה מתרחשים בהודו של פעם, על מנהגיה ומסורותיה, ומחברם הוא הסופר, המשורר, המחזאי והמסאי ההודי זוכה פרס נובל (1913) רבינדראנת טאגור (1861–1941). טאגור היה דמות מיוחדת במינה של אינטלקטואל, אידאליסט ומנהיג רוחני, ששילב לאומיות הודית עם השכלה מערבית, וזכה בפופולריות רבה גם בארצו וגם בעולם הגדול. הוא גם אהד את הציונות, ובישראל קרוי רחוב על שמו ברמת אביב, ורבות מיצירותיו תורגמו לעברית. טאגור חיבר את המילים של ההמנון ההודי, והוא שנתן לידידו גנדי את כינויו "מהטמה" שפירושו "הנשמה הגדולה".

מצוקת הכלות הילדות

הרושם הראשון בעת קריאת הסיפורים הוא של עולם משפחתי וחברתי תמוה שהקודים שלו זרים ומוזרים, ושל כתיבה בעלת אופי שונה, אך ככל שמפליגים בספר כן נחשף היופי המיוחד שבו. ואציין שכותרת הספר הארכאית והרגשנית מחמיצה את מהות הספר, וכנראה שאין זאת כותרת מקורית, כי חסר שם הספר בשפת המקור. וגם לא צוין מאיזו שפה תורגם לעברית (כנראה מאנגלית, אך יש לציין זאת). מחדל אחר הוא בתחום ההגהה שאינה קפדנית די הצורך.

הודו הנשקפת מהספר, וגם מספרים הודיים אחרים שתורגמו לעברית, רחוקה מאוד מהרומנטיקה הניו–אייג'ית המזויפת של חמלה בודהיסטית ושלווה יוגית. זהו עולם שבו ילדות טרום התבגרותן נישאות ונעקרות ממשפחותיהן המקוריות על מנת לחיות בבית החם והחמות במעמד של שפחה התלויה ברצון הטוב של הורי בעלה. בסיפור "קאבוליוואלה" מופיע המטבע הלשוני "סוואסור בארי" כביטוי לבית של החם, אך גם כמטפורה לבית סוהר.

ניכר במחבר שיש לו אהדה גדולה לנשים ולנשיות, ומחאתו הבלתי ישירה עולה מתיאורי המצוקה. דפוסי חיים שאבד עליהם הכלח מאמללים משפחות, שצריכות להשיא את הבנות באמצעות נדוניה שופעת, ואוי לה לכלה שרק חלק מהנדוניה שלה שולם. בעולם המתואר, חמיות שולטות בכלות ובעלים בנשותיהם. מתוארת אטימות קיצונית של בעלים כלפי נשותיהם.

דוגמה אופיינית לכך בסיפור "המחברת", על ילדה שנישאה בגיל תשע וזכתה ליחס רע ולהתעמרות מסביבתה המשפחתית החדשה בשל מנהגה לכתוב במחברת. אבל דוגמה הפוכה ונפלאה בסיפור "תאקוראדה", על גבר צעיר ומיוחס שגילה את אנושיותה ונפשה של נערה שקודם לכן אף לא העלה בדעתו שהיא מועמדת ראויה לנישואין עבורו. בסיפור זה הגבר הצעיר משתחרר ממוסכמות חברתיות וסולל לו דרך ייחודית הנובעת מתפיסה ערכית. זהו סיפור פואנטה עמוק שבו שני גברים, הזקן והצעיר, חושפים את האמת הפנימית שלהם.

שילב‭ ‬לאומיות‭ ‬הודית‭ ‬עם‭ ‬השכלה‭ ‬מערבית‭. ‬תמונתו‭ ‬האחרונה‭ ‬של‭ ‬טאגור‭, ‬1941

שילב‭ ‬לאומיות‭ ‬הודית‭ ‬עם‭ ‬השכלה‭ ‬מערבית‭. ‬תמונתו‭ ‬האחרונה‭ ‬של‭ ‬טאגור‭, ‬1941

פרויד במהדורה הודית

במהלך הקריאה נוכחתי שוב לדעת ש"סדנא דארעא חד הוא". ואם קודם לכן תהיתי על תקפותם של כלי ההערכה שבידי לגבי ספרות הודית, גם אם יש בה חותם מערבי, הרי מצאתי בכל סיפור וסיפור את הנושאים החוזרים על עצמם בכל הספרויות :הארכיטיפים האוניברסליים כמו התם והנוכל, הרוכל ויושב הקבע, האורח שחודר למשפחה זרה ומשנה את הדינמיקה שלה בשני סיפורים המופיעים בקובץ; וכמובן, אהבה ומוות, ארוס וטנטוס, התנשאות מעמדית, צדקנות מוסרית, מפלצות שמגיחות מהנפש, חרטה ורגשי אשמה, סיוטים ליליים. פרויד במהדורה הודית. אין חדש תחת השמש. אחד הנושאים הבולטים הוא ההחמצה. גבר מחמיץ את אשתו, הורים את בנם, ויש המחמיצים את פרנסתם עקב תמימות בלתי נסלחת. טיפשות, עיוורון נפשי ויהירות ממאירה מקלקלים יחסי אנוש והורסים אף את החיים. הנושאים ידועים, אך בצביונם ההודי הם מקבלים מהות ייחודית.

טאגור מתמקד בעלילה ודרכה הוא חושף את דמויותיו, אך נראה לי שרוב העלילות בסיפוריו מכוונות ליצירת תובנה, להארה של אמת נפשית ומוסרית ולרקימת מסר ברור שעשוי להאיר את דרכו של הקורא. בכוונה אני נמנעת מביטויים מפחיתי–ערך כמו "ספרות חינוכית" ו"סיפורת דידקטית", כי בסיפורים יש הרבה מעבר לכך, אבל התרשמתי שהסופר מביע דרך סיפוריו מסר גלוי ומכוון של הומניות וחמלה.

הסופר מדבר על הטוב והראוי, על הרע והבזוי, דרך עלילות ודמויות ואנשים שמסתבכים וגם אנשים שפותרים את הדילמות של חייהם. הצביעות המוסרנית מעוצבת כבזויה. כך למשל בסיפור "הבעיה נפתרה", דווקא האב הזקן הוא המייצג של ערכי המוסר והטוב, למרות שחטא בקשר ארוטי חשאי, ועוד עם אישה מוסלמית ולא הינדית. לעומת זאת, הבן הצדקן המוסרי בעיני עצמו כושל מוסרית דווקא בשל צדקנותו והרצון להשליט צדק פורמלי.

נושא מעניין אחר הוא המילים לעומת החיים. בסיפור היפה "בחצי הלילה" מתגלגל צחוקה של האישה האוהבת נוכח מליצות אהבה והבטחות רומנטיות של הבעל, שהושפע מאידיאלים בלתי מציאותיים וממילים יפות ונשגבות. בעת משבר, כשהמחלה מנצחת את האהבה, נותרות המילים בעירומן נוכח סבל מתמשך ומוות. בהמשך הסיפור משתתף הטבע בצחוק המלגלג של האישה, והגיבור עומד חסר אונים מול מציאות הלועגת למילים.

מרעידות את הלב

טאגור היה איש חינוך והקים בית ספר שהפך אחר כך לאוניברסיטה ידועה. דמויותיו הצעירות מרעידות את הלב בפגיעותן, בסבל שהן עוברות, בחוסר ההבנה של הסביבה המשפחתית הנעדרת רגישות חינוכית ושקועה במאבקי הפרנסה. סיפור מצוין הוא "חופש", על ילד נעדר תמיכה רגשית, שעוקר מביתו המנוכר על מנת להגיע לניכור קשה יותר בסביבה זרה. סיפור צובט ובלתי נשכח. ובכלל, טאגור מצטיין בתיאור חייהם של אנשים נחותים משפחתית וחברתית: כלות צעירות, ילדים, עניים, נשים פגועות.

לא קל להגדיר את ייחודו של טאגור מבחינת דרכי הכתיבה, אך חוויית הקריאה הייחודית יוצרת תחושה של שונות. לכאורה הסיפורים ריאליסטיים ומשקפים את הסביבה ההודית, את החיים הקשים ובעיות חיים שכיחות או נדירות. בסיפורים אחדים כמו "השלד" יש ממד פנטסטי, אבל גם הם נטועים במציאות. הסיפורים אכן מציאותיים אך רוב הדמויות צוירו בקווים חריפים אחדים, עם מעט מאוד "מילוי" של פרטי המראה החיצוני, סגנון הלבוש, גוני הקול וכדומה. אך את מה שחסר במראה החיצוני משלים המחבר באמצעות שלל מטפורות מלאות חיים, שמשרטטות בבירור את תמונת הדמות.

כך למשל, בתיאור הילדה המאוכזבת מהאב השקוע בכתיבתו והודף מפניו את בתו: "קרוב לוודאי שפני הנערה האפילו כמנורה שלפתע כבתה, אך אף פעם לא שמתי לב לנסיגתה הכאובה מהחדר" (עמ' 272). הרבה פנינים כאלה מפוזרות בסיפורים, ומקנות לסיפורים ממד עומק מיוחד. טאגור הוא משורר שכתב כאלפיים שירים; את פרס נובל קיבל על מפעלו השירי ועל תרגומיו לאנגלית. המשורר נוכח גם בסיפורים, אך בלי להעטות עליהם פיוטיות יתרה, אלא באמצעות דימויים טבעיים ורעננים שמשתלבים היטב בעלילה.

בהיותי בכיתה ט' בבית ספר "מעלה" בירושלים נתנה לנו המורה המצוינת קמר רשימת ספרי קריאה מומלצים. ביניהם היה ספר השירים של טאגור. קראתי את שיריו בהתרפקות ובשקיקה, ועד היום אני אסירת תודה על ההמלצה ההיא. בספר זה טעמתי לראשונה מסיפוריו המעניינים, שהוצאתם בעברית מהווה בעיניי אירוע תרבותי של ממש.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב טבת תשע"ז, 20.1.2017

Advertisements

פורסם ב-22 בינואר 2017,ב-גיליון שמות תשע"ז - 1015, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: