הגנן שומע הכול | חבצלת פרבר

 

עשירים חסרי שורשים ומשועממים מנהלים את חייהם לצד משרתיהם, כשגנן האחוזה הנמצא שם תמיד עד לכל התרחשות. סיפור מעמדי שממריא לאיטו

4גן על יד הים

מרסה רודורֶדָה

מקטלאנית ואחרית דבר: רמי סערי

כרמל, 2016, 190 עמ'

במרכז הרומן הלא ארוך הזה עומד מְסַפר לא שגרתי: גנן. הוא האיש שאחראי על המרחבים הירוקים של האחוזה השייכת לפרנססק ורוזמריה, על טיפוח הצומח ועל הפרחים באגרטלים ובזרי הפרחים. הוא המספר, אך הפרטים שהוא מוסר על עצמו מעטים ואפילו קמצניים: איננו יודעים את שמו ואת גילו, והפרטים היחידים שאנחנו יודעים בוודאות, מפיו, הם שהוא אלמן ושהוא כבר "זקן מדי", משום ש"יש הרבה דברים שאינני זוכר עוד, ולפעמים אני מסתבך בעל כורחי…". לעומת זאת, את גילו בעת שהתרחשו הדברים אנחנו יכולים להעריך רק מתוך רמזים שונים שמפוזרים לאורך הסיפור. אפשר להעריך שהאירועים שעליהם הוא מספר התרחשו לאחר שחצה את גיל הארבעים לחייו, כשהוא כבר בוגר, לא צעיר ולא זקן, ומשמש כבר זמן רב באותו תפקיד – גם לפני זמנם של הבעלים הקודמים.

להיות גנן מקצועי באחוזה הזאת זה תפקיד לא פשוט: האחוזה רחבת הידיים כוללת ערוגות פרחים, עצים מזנים שונים, שדרת עצי תות, מרחבים שמגיעים עד שפת הים, עד המצפור המשקיף על הים ועד מעגן הסירות. בעלי האחוזה ואורחיהם רוצים לראות מסביבם יופי, פרחים, ירק ועצים – אבל לא אכפת להם יותר מדי איך זה נוצר. כשבעלי האחוזה עורכים חגיגה לכבוד הריונה של רוזמריה, בעלת המקום, פוקד פרנססק, הבעלים, לפנות משטח מגונן גדול לשם הפעלת מופע זיקוקים, ולא אכפת לו יותר מדי כשהאורחים רומסים ודורסים את הפרחים ואת הירק ברגליהם ובגלגלי מכוניותיהם.

מצד שני, לשטח רחב ידיים כזה באזור שחשוף לרוחות ים, ליובש ולרוחות שבאות מפנים היבשה, יש תכונות גנניות שמצריכות ניסיון רב, ידע ונכונות לנסות וללמוד. בזכות תכונותיו אלה נהנה הגנן מוותק של עשרות שנים במקום, דבר שמאפשר גם לסיפור להשתרע על מרחב נשימה וזמן.

להיות‭ ‬גנן‭ ‬מקצועי‭ ‬באחוזה‭ ‬רחבת‭ ‬ידיים‭ ‬זה‭ ‬תפקיד‭ ‬לא‭ ‬פשוט צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

להיות‭ ‬גנן‭ ‬מקצועי‭ ‬באחוזה‭ ‬רחבת‭ ‬ידיים‭ ‬זה‭ ‬תפקיד‭ ‬לא‭ ‬פשוט
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

אדונים ומשרתים 

הגנן גר בביתן שנמצא בשטח האחוזה, והוא עומד בקשר עם כל אנשיה – מן הבעלים ועד המשרתות, וגם עם השכנים שבהדרגה בונים וילות ובתים מעבר לשטחי האחוזה. במרחב הזה מתנהלת חבורה גדולה של אנשים – כולם משתייכים לקטגוריות הקוטביות של "אדונים" ו"משרתים", בני העילית החברתית ובני השכבות הנמוכות בחברה הקטלונית. כולם חיים או קשורים לאחוזה שבה עובד הגנן, או לווילה השכנה.

החבורה הזאת בנויה בעיקרה זוגות–זוגות, ונחלקת באורח מובהק לשני המעמדות הקיצוניים: בעלי האחוזה הצעירים והאורחים שלהם: שני זוגות עשירים, חסרי מעש ומנוח ומשועממים; והעשיר המזדקן בעל הווילה הסמוכה. באמצע – רגל אחת כאן ואחת שם מבחינה מעמדית – נמצאים מריבל ואאוג'ניו הנעלם, השייכים למעמד הנמוך העירוני. רוב האחרים הם משרתים – סייס ובנו, תופרת, מבשלת ומשרתת.

בין הדמויות ה"עממיות" והמשניות האלה, שיש להן מעט מאוד ייחוד, סובבת לה המשרתת–מלצרית היפהפייה מירנדה. הסופרת מציירת כאן דמות סטריאוטיפית של צעירה ענייה אך שאפתנית, ברזילאית שמפתה את כל הגברים בתורם אך מסיימת – ברוב תבונה – כאשתו כדין של בעל הווילה. אגב, מקור השם מירנדה הוא בלטינית ומשמעו: מופלאה. ייתכן שכדאי לערוך "מדרש שמות" לגיבורי הספר: אאוג'ניו, למשל, פירושו "רם המעלה" – ובספר הוא דווקא בן להורים עניים ממעמד נמוך.

שטוח ומנוכר

בתוך המרקם החברתי הזה יש כמובן מרחב לכל מיני אהבות ובגידות, לקשרים צולבים שממלאים את הספר ולסצנות יוצאות דופן ומשעשעות למדי, כגון האורח שמביא עמו לאחוזה חיות שצד – גור אריות וקופה צעירה ושובבה. כל זה מתרחש במחצית הראשונה של הספר. לכאורה יש כאן פעילות רבה ואנשים ואירועים רבים שהקורא יכול להזדהות איתם. אלא שרוב האירועים נעדרים משקל רגשי, והם שטוחים ומנוכרים. הכול מסופר על ידי הגנן, שבדרך כלל נמצא בגן או במשתלה או בביתן מגוריו, והמידע מגיע אליו מכלי שני או שלישי. במעבר הזה בין ההתרחשות לשמיעה נמחק הרושם הרגשי, גם של אירועים בעלי משקל רגשי רב. רק אותן סצנות מעטות במחצית השנייה של הסיפור שבהן הגנן משתתף בעצמו נשארות בזיכרון לאחר הקריאה. אפילו הרמזים החוזרים ונשנים שמפזר הגנן על אודות "הטרגדיה של אאוג'ניו" אינם גורמים לסקרנות ואינם יוצרים מתח, משום שהאמירה הזאת מבוטאת כבדרך אגב באופן ניטרלי וללא נימה של השתתפות או רגש.

ייתכן שזו הסיבה לכך שדרושה מידה רבה של אורך רוח ודבקות במטרה כדי להתגבר על היבשושיות, הניכור ואפילו השעמום בחצי הראשון של הספר, ולהגיע לחצי השני, שבו לא זו בלבד שהעניינים מתחילים לזוז – אלא בעיקר הגנן–המספר עצמו משתתף בהם ומעורב במידה מספקת כדי שיוכל להעביר אל הקוראים את חוויותיו. רק אז מתחיל הסיפור להיות נוגע ומושך באמת.

במחצית השנייה של הסיפור מתפענחים כמה וכמה דברים שקרו או נרמזו קודם לכן. הגנן מתחיל להיות מעורב במתרחש, לאחר שהוריו של אאוג'ניו, הגרים בברצלונה, באים אליו כדי לשאול אותו על ההיעלמות של בנם. וכשמתרחשת אותה "טרגדיה של אאוג'ניו", היא כבר אכן טרגדיה כואבת, שנוגעת גם ללב הקורא. בשונה מהרמזים המוקדמים, כשהתבשרנו עליה ולא התייחסנו לזה כלל.

בספר קודם של הסופרת הקטלאנית שתורגם לעברית, "כיכר היהלום" (כרמל, 2007), הסיפור התרחש בברצלונה, הגיבורה הייתה מן המעמד החברתי הנמוך וברקע התרחשה מלחמת האזרחים בספרד. הספר היה מרגש ונוגע ללב וזכה לתשבחות רבות בארץ. בספר הנוכחי, רק החלק שבו הגנן מספר על המתרחש מתוך מעורבות ואכפתיות מעורר אותה מידה של עניין והזדהות.

האם הרצון לכתוב כתיבה "אוניברסלית", כמו שמכנה זאת סערי ב"אחרית דבר", שבמרכזה עשירים חסרי שורשים ומשועממים, ללא מחויבות אמיתית או עוגן במקום ובזמן; עם תוכן שמתאים גם לרומן רומנטי אנגלי–ויקטוריאני או לגרסה קטלאנית של "דולצ'ה ויטה" – כשם סרטו הגדול של פליני מ–1960 – הכשילו את רודורדה, שהזדהותה האמיתית ומקור כוחה היוצר הם הפועלים, החלשים והעניים, ועיר הולדתה ברצלונה?

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב טבת תשע"ז, 20.1.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-22 בינואר 2017,ב-גיליון שמות תשע"ז - 1015, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: