שליחות חסרת סיפוק | שאול דה מלאך

עיון בדמותם של יוסף ויהודה מלמד שעם כל העוצמה שקיימת בתודעת השליחות, חשוב לשלבה בתודעה החיה את הרגע ומתחברת אליו. שילובן של השתיים הוא הדרך החינוכית הראויה בימינו

התרבות המודרנית נמצאת במתח מתמיד בין שתי שפות סותרות: שפה אינדיבידואליסטית–פנימית ושפה ערכית–חיצונית. השפה הפנימית מניחה את הצמיחה וההתפתחות האישית באדם עצמו, בחייו ובמימוש רצונותיו וכמיהותיו. שפה מוכוונת חוץ רואה במיקוד פנימה חיסרון, הן בשל העובדה שהדבר עלול לערער מסגרות חברתיות ומוסריות, שהרי לאדם גם רצונות שליליים, והן בשל טענה עמוקה יותר – הצבת מרכז החיים בתוך האדם הפנימי מקטינה את החיים ומנתקת אותם משאיפות ומטרות נעלות לאין ערוך ממה שאדם פרטי אחד יכול להכיל.

קרע זה עומד בבסיסן של תופעות רבות המשקפות את אותם שני מודלים ערכיים מנוגדים. ניתן לחוש ברעידות הנוצרות מהחיכוכים של שני לוחות טקטוניים אלו הנעים בכיוונים מנוגדים. הרבה מן המתרחש היום הוא למעשה רעידות או רעשי משנה הנובעים מתזוזת הלוחות.

כל‭ ‬זמן‭ ‬שאין‭ ‬שלום‭ ‬בינו‭ ‬לבין‭ ‬אחיו‭ ‬הוא‭ ‬אינו‭ ‬יכול‭ ‬לשוב‭ ‬הביתה‭. "‬ויבך‭ ‬יוסף‭ ‬בדברם‭ ‬אליו‭", ‬אוון‭ ‬ג‭'‬ונס‭, ‬1869

כל‭ ‬זמן‭ ‬שאין‭ ‬שלום‭ ‬בינו‭ ‬לבין‭ ‬אחיו‭ ‬הוא‭ ‬אינו‭ ‬יכול‭ ‬לשוב‭ ‬הביתה‭. "‬ויבך‭ ‬יוסף‭ ‬בדברם‭ ‬אליו‭", ‬אוון‭ ‬ג‭'‬ונס‭, ‬1869

קיום למען מטרה

עיון בפרשות המסיימות את ספר בראשית מלמד כי גיבורי פרשיות אלו – יוסף ויהודה – יונקים כל אחד מעולם ערכי שונה. שני האחים מסמלים שתי צורות חיים העומדות בסתירה זו אל מול זו. למעשה, המחלוקת הזו היא הזרז הפנימי למכירתו של יוסף, כאשר אין האחים מסוגלים להכיל את שתי ההשקפות האלו יחד. בהמשך הדברים נראה כי מסורות חז"ל המלמדות על שני משיחים – משיח בן דוד ומשיח בן יוסף – צומחות אף הן מתוך הקונפליקט שבין האחים. יוסף ויהודה הם שני ארכיטיפים של הנהגה ומשיחיות, שני משיחים אשר לכל אחד מהם אופי שונה.

כל חייו של יוסף הם שליחות אחת גדולה. כך בלידתו, עת אמו קוראת את שמו "יוסף" לא על שם ההווה אלא על שם העתיד וכמו הופכת את מסלול חייו לחיים למען מטרה אחרת –  "יוסף ה' לי בן אחר". וכך גם בהמשך – יעקב אבינו שולח אותו אל אחיו ומצווה אותו: "לכה ואשלחך אליהם". למרות שזוהי חכמה של אחר מעשה, סביר לחשוב שכבר אז היה יוסף מודע למתח בינו לבין אחיו. על אף הסכנה שבכך הוא מקיים את שליחות אביו, הולך לראות את שלום אחיו, ולא מוותר עד שהוא משלים את המשימה. הרמב"ן עומד על הארכת הכתוב בעניין זה: "סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו". לומר לך – הדבקות של יוסף במשימה כה עמוקה עד שדבר לא יזיז אותו ממנה.

לא בכדי יוסף הוא הבן המועדף. יוסף מגלה עוצמות חיים אדירות הגלומות בחיי שליחות. השליחות דורשת מחויבות, תמציתיות של חיים, כעין קרן לייזר היוצרת כוח רב עצמה על ידי ריכוז אנרגיות ומתח גבוה. לא בכדי נקרא יוסף גם "צדיק יסוד עולם" – הצדיק הוא מי שלא נכנע לחיים אלא מרכז את כל עוצמתו רק למטרה שעליה הצטווה.

חיים מסוג זה דורשים הקרבה מתמדת. התפיסה היום ביחס לחיי שליחות תואמת במידה רבה את מהלך חייו של יוסף – אדם שצופה וזוכר כל העת את המטרה שלשמה הוא נשלח. אדם אשר בכל צומת בוחר בדבר הנכון. הוא לא טועה ולא עושה לביתו, לא מתפתה ולא נופל, אפילו לאדונו המצרי הוא נאמן באופן מוחלט. חייו הם מופת למוכוונות למטרה. הצלחתו בהפיכת מצרים לכלכלה הגדולה בעולם נובעת מהיכולת שלו להעתיק את האיפוק שלו לאיפוק לאומי – יש לוותר על חיי נוחות בהווה למען העתיד. אם תרצו זוהי הווריאציה הראשונה של מבחן המרשמלו – אם נוותר עכשיו, בעתיד נקבל יותר.

דוגמה חיה לכך ניתן לראות במפעל השלוחים שהקים הרבי מלובביץ'. אנשים מוכנים לחיות את כל חייהם בקצה העולם למען השליחות שלשמה נשלחו, וממשיכים לעשות זאת גם שנים אחרי שהרבי עצמו נפטר. זהו מוטיב כה מרכזי בחייו של יוסף עד כי חלק מהפרשנים רואים בכך את הסיבה שבגינה יוסף לא מודיע לאביו כי הוא חי, וגואל אותו בכך מכ"ב שנים של אבלות ודאגה. להשקפה זו, יוסף טרם סיים את המשימה שאליה נשלח – "לך נא ראה את שלום אחיך", וכל זמן שאין שלום בינו לבין אחיו הוא אינו יכול לשוב הביתה.

ניגודיות ליהודה

דא עקא, למרות שיוסף הוא הגיבור הבלתי מעורער של ספר בראשית, אנו יודעים כי דווקא יהודה זוכה להיות השבט שממנו צומחת המלוכה. אנו רגילים לכך ולכן לא מופתעים, אבל מבחינה אובייקטיבית היה עלינו למחות – מדוע יהודה זוכה במלכות? לאורך כל הספר אנו רואים כיצד יהודה משמש אנטיתזה ליוסף. לאחר שיוסף מורד מצרימה אנו קוראים "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו". האבן עזרא מסביר כי מיקומה המקורי של פרשה זו איננו כאן, והיא נכתבה רק על מנת לייצר השוואה בין יוסף ליהודה: "ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה? להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו למעשה אחיו". התורה רוצה להנגיד את יהודה ליוסף, את התנהגותו של יוסף עם אשת פוטיפר אל מול התנהגותו של יהודה אחיו עם תמר.

הדבר מודגש עוד יותר בניסוח הכתובים – "וירד יהודה" לעומת "ויוסף הורד". יהודה יורד לא רק מבחינה גיאוגרפית. לעומתו יוסף אמנם יורד למצרים, אך בשל כוחות חיצוניים הפועלים עליו שלא בטובתו. יוסף עצמו לא יורד, הוא מורד. צדקותו של יוסף היא מופת גם בתוך ביתו של יעקב. יהודה קורא לאונן לקיים את מצוות הייבום, להקים זרע לאחיו, אך אונן מתרשל בכך. ייתכן שאונן היה מקים את הזרע לאחיו אם היה מתחנך על ברכי יוסף, באסכולה המקדשת את המטרה. אך הוא גדל בבית יהודה ושם מטרה חשובה איננה סיבה מספקת לבצע דברים. לא סתם נבחרה מצוות הייבום לאבן בוחן זו – כל מצוות הייבום היא מסירת החיים למען האחר, הבאת ילד לעולם לא למען ההמשכיות שלך, אלא למען אחיך – "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע".

כאמור, אנו קוראים משוחדים. אנחנו יודעים את סוף הסיפור. אנחנו יודעים גם מה עתיד לצאת מיוסף ויהודה – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הדבר מרמז על כך שיש לראות ביוסף ויהודה לא רק שני שבטים בישראל, אלא שני דגמים, שני אבות טיפוס לגואל העתידי – המשיח. הרחבה סביב יוסף ויהודה כשתי דמויות טיפולוגיות נמצא באריכות רבה בכתבי אדמו"רי פולין, ונצעד בעקבותיהם עם כמה תוספות.

יוסף ויהודה מבטאים שתי צורות חיים שכל אחת מהן הכרחית על מנת להביא גאולה. הן החלו אצל בני רחל ובני לאה וחזרו גם בהקמת המלכות –  בית שאול ובית דוד ממשיכים את אותו קו של יהודה ויוסף. הם גם יחזרו בגאולה האחרונה. חז"ל רואים במלכות שאול דגם למלכות מושלמת – מלכות ללא דופי: מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? מפני שלא היה בה דופי. הפער שעליו עמדנו בין יוסף ליהודה הולך ומתרחב ונוכח ביתר שאת בניגודיות שבין שאול לדוד. חז"ל עומדים גם על כך – "שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתיים ולא עלתה לו". שאול מעד פעם אחת ולא הרג את אגג, והדבר עלה לו במלכותו. דוד חטא בשתיים, אך למרות זאת נשאר מלך. קו ארוך המתחיל ביהודה נמשך עד לדוד. כנראה ישנה איכות פנימית, תכונה כלשהי, המאפשרת ליהודה ולזרעו לפעול באופן זה. ייתכן שזו אף התכונה ההופכת אותם להיות ראויים למלוכה. אך מהי?

לחיות את הרגע

יהודה מבין שכוחה של שליחות עלול להוות חסרון. שליחות מוכוונת עתיד יונקת את כל משמעותה לא מהמעשה עצמו אלא מהמטרה שלשמה הוא נעשה. יתכן שזו הסיבה לאנטגוניזם שלעתים השליחות יוצרת אצל מעגלים שונים. הציטוט של טרומפלדור (מעניין שגם שמו היה יוסף) "חסר גלגל? אני גלגל!" מעורר הערצה והשתאות גם יחד, משום שהוא מעלה שאלות לא פשוטות ביחס ליכולת ליישם אותו ולחיות על פיו לאורך זמן. אלא שהקושי שחיים אלו דורשים אינו הסיבה המרכזית לחיסרון. קושי זה הוא רק סימפטום לרובד עמוק יותר שאיננו קשור רק לחולשה.

חיי השליחות יונקים את כוחם לא מה"כאן ועכשיו" אלא מהמטרה, וכאן בדיוק טמונה נקודת התורפה העמוקה שלהם. הסכנה בשליחות היא שהיא מעקרת את ההווה. היא אמנם מטעינה את ההווה בעוצמות אדירות שאינן נמצאות בו כאן ועכשיו, אבל ישנם דברים שלא ניתן לעשות רק מתוך מוטיבציה חינוכית. קשה לאהוב ילדים למען העתיד, גם אם זה למען הנכדים. אהבה לשם חינוך היא אהבה התלויה בדבר. אהבה אמיתית לא יכולה להיות תלויה בכלום.

כספים רבים מושקעים היום ביצירת סביבת עבודה שבה העובד יאהב את העבודה שלו ויבצע אותה לא בשביל התלוש שבסוף החודש. אלו תפוקות אחרות. תוצרים הנובעים מחיבור אינם רק יותר יעילים, הם פשוט שונים. יש בהם ייחודיות שלא ניתנת לשכפול או חיקוי. או באופן אחר – לא ניתן לעשות חסד "לשם שמים". עזרה לזולת דורשת התעניינות אמיתית בו, לא לשם העזרה. זהו פרדוקס עדין – הצלחתו של מטפל או מחנך לעזור תלויה ביכולתו להתעניין במטופל באמת ולא רק לשם הטיפול או הכסף.

ייתכן שזו הסיבה למחלוקתו של יהודה – הוא מבין שדרכו של יוסף יכולה להוות הכנה לגאולה, היא יכולה לעסוק ביצירת התשתית, אך היא איננה יכולה להיות הדבר עצמו, משום שהיא אמצעי. זו גם הסיבה לכך שהמחיר של טעותו של שאול יקר יותר מטעויותיו של דוד. משום שאם המשמעות למעשים ניתנת רק על ידי המטרה שלהם, אם ישנה טעות במטרה, למעשה אין שום ערך בפני עצמו, הקרקע נשמטת מתחת רגליו והוא קורס פנימה. חזרתו בתשובה של דוד מאפשרת לו להרים ולתקן את מעשי העבר משום שלמעשה עצמו יש משמעות, הוא עומד בפני עצמו, יש לו אישיות ותוכן. ניתן להעלות או למקם מחדש תוכן נפול אם הוא התרחש בזמן או במקום אסורים או נפולים; קשה הרבה יותר להחיות ולזרוק נשמה במעשה סתמי.

לתפיסתו של יהודה, אם כן, ניתן לתת את השם דבֵקות. דבקות היא חיבור עמוק – "ודבק באשתו" – חיבור שלא יכול להיעשות לשם משהו אחר. כך גם דבקות בריבונו של עולם. זוהי עוצמתה וחסרונה של הדבקות: היא טוטלית ומחייבת חיבור וקישור גמור, כאן ועכשיו, תמיד.

סופו של סיפור יהודה ותמר הוא שמבלי ידיעתו, יהודה מייבם את תמר. יהודה פועל שוב מתוך החיבור לרגע, אך ללא ידיעתו הוא מקיים מצווה. המשיח נולד כאשר יהודה ויוסף לומדים לצעוד יחד.  דבקות ללא שליחות היא מסוכנת מאוד. היא מונעת מעוצמות ואנרגיות אדירות, אך עלולה להגיע למקומות לא נכונים. הבחירה בין מעשה עמוק ושגוי לבין המעשה הנכון ללא משמעות מראה את הסכנות שבכל דרך.

העולם המודרני והאתגרים הנובעים ממנו תובעים מאיתנו לצעוד אל מעבר למודל של יוסף, מעבר לחיי שליחות. לייצר חיים הנובעים מבפנים, מחיבור עמוק. היכולת לצעוד מעבר לחיי השליחות מחייבת אותנו להעמיק את השפה של שליחות ומטרה על אף הסכנות שבכך. על מנת להיענות לקריאתו של הרואה הגדול – "לחיים של יצירה רוחנית אני קורא אתכם" – עלינו לייצר שפה חדשה, מושגים חדשים, שבהם השליחות איננה חיצונית, אלא פנימית. חיבורם של שני המשיחים – "קָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל–אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" – תתאפשר לא דרך הגברת העוצמה במערכת ההגברה של השליחות אלא דרך אימוץ מרכיבים רכים ועדינים הצומחים מדרכו של יהודה. הפיכת שני העצים לאחד מחייבת קשב לשפה חדשה ההולכת ונבנית. הפנמת הסכנות והעוצמות שבכל דרך מצריכה עבודה ארוכה שתיתן לכל שיטה מקום, עד לאיחוד שלם בין אפרים ליהודה.

שאול דה–מלאך הוא מזכ"ל תנועת הנוער עזרא

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו טבת תשע"ז, 13.1.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בינואר 2017, ב-גיליון ויחי תשע"ז - 1014 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: