פתרון קל מדי | עירית הלוי

קלות שליפת נוסחת ה"גם וגם" הדתית–לאומית לשאלות הגדולות ביותר של האדם והחברה מייצרת שטחיות. הילדים שלנו כבר לא קונים את הסחורה

קמפיין פרסומי של אחת מחברות הביטוח התנחל חזק על הרדיו ומציע לנו שלל יתרונות ומעלות תחת הכותרת "גם וגם". הפרסומת מעלה בי חיוך ולא בגלל ההומור החינני שלה, אלא בגלל הדמיון הזועק לקמפיין ה"גם וגם" שאני נתונה בו מרגע לידתי.

אני מדמיינת את הפרסומת שעשו לי מחנכיי מבית הספר ומהאולפנה, מבני עקיבא ומבית: "רק אצלנו תקבלי גם וגם". גם קודש גם חול. גם ישראליות גם יהדותיות. גם שמרנות גם מודרניות. גם פתיחות גם סגירות. גם דת גם מדינה. גם השתלבות גם התבדלות. גם ארץ גם עם ועוד כהנה וכהנה.

המצב לא השתנה מאז ילדותי. אולי החריף. אני מרבה לשמוע במערכת החינוך של היום את ה"גם וגם" כנוסחה המנצחת לפתרון כל בעיות הקיום: גם שוויון גם לאומיות. גם סובלנות גם אמת ברורה, גם הומני גם ריאלי, גם משפחה גם קריירה, גם בורגנות גם אידאליסטיות, גם יפה גם צנועה. ה"גם וגם" לא רק נעשה מענה משיב נפש לכל דילמה, קונפליקט או בירור עקרוני. דומה שעם השנים חרת המקף הציוני–דתי על גבי השם הקבוצתי את החיבור הגם וגמי כמהות מכוננת זהות.

 חווים‭ ‬את‭ ‬הניגוד‭ ‬ולא‭ ‬מקבלים‭ ‬מענה צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי‭ . ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר


חווים‭ ‬את‭ ‬הניגוד‭ ‬ולא‭ ‬מקבלים‭ ‬מענה
צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי‭
. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

עד הסוף

ומה רע בעצם בשאיפת ה"גם וגם"? האם אין זו שאיפה אידיאלית לאיחוד השלם?! אלא שמדובר בסלוגן בעייתי, שהפיכתו לשגרת לשון משטיחה את כל הערכים כולם, תחת מסווה של מורכבות. הבעיה נעוצה בכך שתמיד משני צידי המשוואה נמצאים ניגודים טבעיים. שאם לא כן לא הייתה דרמה גדולה באפשרות נשיאתם יחד. והניגודים אינם תעתוע שווא. מדובר בניגודים אמיתיים. עולמות ערכים–תוכן–משמעות הנושאים מטען עמוק וחוויית חיים מנוגדת. הנוסחה לחיבורם יחד לא יכולה להיות "גם וגם", כיוון שאז נהיה חייבים לפרק בכל צד את מטעני המשמעות, לרדד אותם ולייצר חיבור שטחי.

לדוגמה, איש הגם–וגם לא יבין לעולם מהי חירות אנושית, כזו שאין א–לוהים בעולמה, ומהי נפש שאיננה נושאת עיניים לשום גורם חיצוני, שמימי או ארצי, על מנת שיורה את דרכה. מן הצד השני, איש כזה לא יטעם לעולם טעמה של יראה, את תחושת ההתבטלות הקיומית כלפי האין המוחלט והנצחי. החיבור המכני–טכני או הרעיוני–טקסטואלי לא יישב את הניגוד העמוק שנושא כל עולם כלפי זולתו . ה"גם וגם" הוא פתרון קל, קל מדי, לשאלות הגדולות ביותר של האדם, והקלות שבה הוא נשלף על ידי מי שלא טעמו לא מזה ולא מזה הופכת אותו לפארסה.

נראה לי שהוגי הדעות שהציונות הדתית מרבה להישען עליהם התכוונו אחרת. אצל הרב סולובייצ'יק לדוגמה, הקרע בין העולמות הוא נתון. האדם אכן נושא הפכים במתח בלתי פוסק. המודעות למתח מבטיחה אי השטחה של חוויות החיים שבשני קצותיו. כאיש מערב אתה תבוני חירותי וספקן עד הסוף, וכאיש אמונה אתה תלותי וכמה ואוהב וכלה עד הסוף. הסתירה בין המקומות מעניקה פשר להיותך אדם, המכיל בתוכו מפגש שמים וארץ.

הרב קוק לעומתו חתר אל אחדות כוללת, שמשמעותה מציאת הכתוב השלישי המכריע ביניהם. אינטגרציה של שתי ההוויות הקיומיות באופן שיוליד מתוכן מציאות חדשה, שונה משתי אלו שקדמו לה אך מכילה ומשתפת את החלקים האמיתיים שבשתיהן. לא חירות ליברלית משולבת עם מחויבות הלכתית, אלא חירות עליונה הנובעת מקשר חי עם אינסוף חסר גבולות. לא מדינה חילונית מערבית עם גדרים וסממנים דתיים, אלא שלטון ייחודי היונק את מקור כוחו מטוב עליון.

חיבור מהותי בין העולמות

בחיבור בין הקודש הדתי הרגיל לבין הוויית החול המערבית–הומניסטית אין חידוש גדול, ולהפך, יש במהלך כזה השטחה שהיא במקרה הטוב פלפול למדני ובמקרה הפחות טוב סיסמה ריקה.

לא מדובר בעניין הגותי טהור. יסודו באי דיוק רוחני תיאורטי והשלכותיו עד סדרי החיים המעשיים ביותר. אחת ההשלכות הבולטות היא הדיכוטומיה במוסדות החינוך בין קודש וחול או בז'רגון עולם החינוך – בין "מצוינות לימודית" ו"ערכים". ביקום הלימודי, כל הנחות היסוד, מקורות הידע והמדדים משותפים לחשיבה מערבית קלאסית והיעד ממוקד בבגרות איכותית. ביקום המקביל, שבו כביכול מתרחש המעשה החינוכי, השאיפות דומות לכל מערכת חינוך יהודית בעיירה הגלותית במאה ה–19, עם נגיעות ציונות קלות.

אפילו עול שכר הלימוד בחינוך הדתי קשור בנקודה זו. כדי לקיים "גם" קודש ו"גם" חול צריכה המערכת יותר שעות, יותר כוח אדם ופעילויות חברתיות. מערכת מקבילה לזו שהמדינה מוכנה לספק אשר נופלת על כתפי ההורים. אבל זה כמובן המחיר הקטן. את המחיר הכבד ביותר אנחנו משלמים בזה שהילדים שלנו לא קונים את הסחורה. הם חווים את הניגוד הבלתי מדובר ולא מקבלים מענה. מכאן התלונות הנפוצות על חוסר רלוונטיות של התוכן הדתי לחייהם, תלונות שאנו מפצים עליהם בשימוש מוגבר במדיה עכשווית ובשיחות של בעלי תשובה.

קיימים מוסדות חינוך שמרדו בגמגום הגם וגמי אך הם מטעים. הם זנחו את רעיון האחדות הגדולה ורואים בו הלכתא למשיחא. בינתיים הם בוחרים בקודש ועולמם הדתי נעשה דומה יותר ויותר לזה החרדי, חוויתי–חסידי או למדני–ליטאי. אינטגרציה אמיתית שחותרת אל יעד לא מבואר דיו, של הכתוב השלישי המכריע ביניהם, כמעט איננה בנמצא.

אני מנסה לתאר לעצמי את חיי היומיום במוסד החינוכי שבו קיים חיבור מהותי בין העולמות. את מפגש האנושיות והקדושה בשיעורי הספרות והמדעים, את בריאות הגוף והנפש הנבנית בחינוך הגופני והחברתי, את יחסי היחיד והחברה, המורה והתלמיד הניזונים מתפיסת האדם והחברה בעין יהודית. לא בשיחה מרוממת. לא לקראת החג. לא בסמינריון חיצוני. בהוויית היום יום הטבעית והפשוטה של כל מרכיב במערכת. ישנם מחנכים שעושים זאת יום יום בעבודתם החינוכית. מודעים יותר או פחות. אך זוהי איננה השפה הרווחת והגיע הזמן שתהיה.

עירית הלוי היא ראש בית המדרש באולפנת טליה בירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו טבת תשע"ז, 13.1.2017

Advertisements

פורסם ב-17 בינואר 2017,ב-גיליון ויחי תשע"ז - 1014. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אני חושב שהסוגיה חשובה מאוד.
    אבותינו נדרשו להכיל בסך הכל זהות אחת – יהודית.
    אנחנו נדרשים להכיל זהות יהודית , זהות מדעית , זהות דמוקרטית , לעיתים זהות ישיבתית , לעיתים חסידית קבלית , ולעיתים עוד כמה זהויות.
    לעיתים יש סתירות בין כל הזהויות הללו.

    ניתן אמנם לבחור בפתרון ה"השטחה" , ולטאטא את הסתירות אל מתחת לשטיח.
    ניתן גם לבחור זהות אחת או שתיים ולהפוך אותן לחזות הכל , ולהתעלם מהשאר.

    ניתן גם לעבוד בדרך הקשה –
    ליצור זהות חדשה מכל האוסף הזה.
    זוהי עבודה של שנים ארוכות , עבודה הדורשת אומץ ועמל רב , וכרוכה בוויתורים כואבים לפעמים.

    אך עם כל הבעיה של ה"סתירות" הללו , הברירות האחרות גרועות הרבה יותר :

    ברור לי שלא הייתי רוצה להיות חילוני המנותק ממורשתו , לא מכיר את התנ"ך , התלמוד , הרמב"ם , החסידות ושאר ארון הספרים שלנו.
    ומצד שני ברור לי גם כן שלא הייתי רוצה להיות חרדי שמרן המסתגר מפני העולם ב4 אמותיו.

    עם כל הבעייתיות והסתירות (ולפעמים אפילו הכאב והצער) שנגרמו לי כתוצאה מההליכה בדרך הדתית לאומית , אני שמח ומודה לה' על שזכיתי לכך.
    כל זהות כזו היא עולם שלם , והיכולת להכיל כל כך הרבה זהויות בסופו של דבר נותנת עומק והבנה שלא הייתי מוותר עליהם תמורת כל הון שבעולם.

    אין שום אלטרנטיבה אמיתית לחינוך הדתי לאומי. נקודה.
    מהגישה החילונית יוצאים אנשים חסרי שורש רוחני , ומהחינוך החרדי יוצאים אנשים חסרי שורש מציאותי.
    ברור לי שגם את ילדי אשלח לחינוך דתי לאומי , ולא משנה כמה ביקורת יש לי עליו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: