מדוע הועדף אפרים | יונתן זקס

ישראל רצה לאותת לדורות  הגלות, כי תמיד יהיה מתח בין התשוקה לשכוח לבין חיק הזיכרון, בין החשק להתבולל לבין הידיעה שאנחנו חלק מסיפור גדול ושבסוף מחכה לנו המולדת

דרמת האחים הצעירים והבכורים שזרה את ספר בראשית כולו, מקין והבל ואילך. עכשיו, בהגיעה אל שני בני יוסף, מנשה ואפרים, נרשם בה פרק יוצא דופן. בסצנה היחידה בחומש בראשית שיש בה סב ונכדים, יוסף מביא את בניו להתברך מאביו ישראל, המצוי על ערש דווי. ישראל סבא מתעקש, למרות הסבריו של בנו, לשכל את ידיו ולתת את יד ימינו על ראש אפרים, הצעיר. "יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי", אומר ישראל על מנשה הבכור, "גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל. וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (בראשית מח, כ).

לא קשה להבין מדוע חשוב היה כל כך ליוסף שאביו יברך את בנו הבכור. שלוש פעמים הקדים יעקב צעיר לבכור. תחילה, כשקנה את הבכורה מאחיו עשו וכשרימה את יצחק כדי לקבל את הברכה שיועדה לו. אחר כך כשהעדיף את רחל מִלֵּאָה הגדולה ממנה. ולבסוף כשביכר את בניו הצעירים יוסף ובנימין על פני הגדולים. והתוצאות ידועות: הבריחה מעשו ואימת המלחמה איתו; השעבוד הכפול ללבן והמתח בין הרעיה האהובה והשנואה באוהל יעקב; ואסון מכירת יוסף עצמו, עבדותו ומאסרו, שיוסף עוד נושא את צלקותיו.

האם יעקב לא למד לקח? האם הוא רוצה להוריש את הקללה הזו לדור נוסף, או שמא פשוט אינו יודע שמנשה הוא הבכור? ובכלל, מדוע העדיף ישראל את אפרים? הלא זו פגישתו הראשונה עם נכדיו. לא הייתה לו הזדמנות להתרשם מאישיותם; הגורמים שהובילוהו להכרעות הקודמות לא היו קיימים הפעם.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

שלבים של מהגר

כבמקרים נוספים, התורה השאירה לנו כאן את מלאכת הפענוח. בכתוב, אנו מוצאים דבר אחד שישראל ודאי ידע על נכדיו: את שמותיהם. ייתכן שהשמות ומה שעומד מאחוריהם גרמו לו להעדיף את אפרים. שכן בשמות בניו קודד יוסף את סיפור גלותו מבית יעקב. כזכור, בני יוסף נולדו לו מאסנת בת פוטי–פרע לאחר שנתמנה משנה למלך, לפני שנות הרעב. "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, כִּי נַשַּׁנִי אֱ–לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱ–לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (מא, נא–נב).

בתמציתיות עילאית רומזת כאן התורה לאופייה של חוויית הגלות – כשני שלבים שעברו על יוסף בהיותו משנה למלך. תחילה, הוא חש הקלה. הוא כבר אינו עבד ואינו אסיר. הוא עלה לגדוּלה. בארץ כנען הוא היה צעיר הבנים במשפחת רועים נוודים, והנה הוא גדול האומה החזקה בעולם, שני רק לפרעה בדרגה ובכוח. אין בארמון מי שיזכיר לו מאין בא. בטבעת פרעה שעל ידו, בבגדי השש שלו וברביד הזהב שעל צווארו, הוא נסיך מצרי (כמשה, לימים). עברו נשתכח ממנו וצלל בתהום הנשייה. זה פירוש שמו של מנשה.

בחלוף העתים התדפקו רגשות חדשים על לוח לבו של יוסף. נכון, הוא נסיך והוא הגשים את חלום נעוריו. אבל העם המצרי אינו עַמו ותרבות מצרים אינה תרבותו. משפחתו, העוסקת במקצוע הרעייה הבזוי במצרים, החיה בפריפריית כנען הפרימיטיבית, היא בכל זאת משפחתו וצור מחצבתו. ועם כל עליבותה לכאורה, דווקא אליה דיבר הא–לוהים; לא אלֵי השמש והנהר והמוות מהפנתיאון המצרי, אלא א–לוהים בורא שמים וארץ, השוכן לא במקדשים ובפירמידות ובמרכבות מופזות אלא בלב האדם, ומשם הוא מדבר באוזניו ומרומם משפחה פשוטה אל פסגות הרוח.

תמורה חלה ביוסף. שינוי עומק. הצלחתו החומרית עוד הייתה בשיאה – "הִפְרַנִי אֱ–לֹהִים" – אך מצרים הייתה בעיניו לארץ עוניוֹ. למה? כי היא גלות. אבחנה סוציולוגית ידועה על אוכלוסיות מהגרים, המוכרת בשם "חוק הַנְסֶן", אומרת כי הדור השני מנסה לזכור מה שהדור הראשון ניסה לשכוח. יוסף עבר בעצמו את השינוי הזה, ובמהירות רבה: עוד לפני הולדת בנו השני. כשקרא לו בשם אפרים ודאי עוד זכר כי אך לא מכבר, בהולדת מנשה, ניסה לשכוח מיהו, מאין בא, לאן הוא שייך. עכשיו הוא רוצה לזכור.

אם כך, העדפתו של ישראל כלפי אפרים אינה קשורה לגילים, כי אם לשמות. הוא ידע ששהות משפחתו במצרים עתידה להיות ממושכת. טרם צאתו מכנען לראות את יוסף נגלה אליו ה' במראות הלילה ואמר לו "אָנֹכִי הָאֵ–ל אֱ–לֹהֵי אָבִיךָ. אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה. וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מו, ג–ד). יעקב ידע שזו תחילתן של הגלות והעבדות ארוכות השנים שה' הודיע לאברהם, תוך ש"אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו", שתהיינה מנת חלקם של צאצאיו (טו, יב–יג). זו תהיה לפרקים גלות איומה וחשוכה – ומנשה ואפרים הם הראשונים שנולדו בה.

ישראל רצה לאותת לדורות הבאים, דורות הגלות, ממנשה ואפרים והלאה, כי תמיד יהיה מתח בין התשוקה לשכוח לבין חיק הזיכרון: בין החשק להתבולל, לאמץ את התרבות המקומית, לאלחש את תקוות השיבה – לבין הידיעה שזוהי "גלות", שאנחנו חלק מסיפור גדול יותר, שבסוף הדרך מחכה לנו המולדת. יש ברכה בנשייה של מנשה, אך גדולה ממנה ברכת הזיכרון של אפרים, זיכרון העבר הרחוק והעתיד המתקרב. כשהיינו ילדים שיבשנו לפעמים בטעות את המילים שבפסוק ובשיר "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם", ואמרנו "הַבֵּן יַזְכִּיר לי אפרים"; מתברר שיש משהו בטעות הזו. בגלות נוח לִנְשות כמנשה, אך חשוב מכך לזכור כאפרים.

אנו מסיימים את הקריאה והלימוד בחומש בראשית ונפרדים בתודה מהרב הלורד יונתן זקס, שהפליא לחצוב ולגלות את העומקים האקטואליים המצויים בכל פרשה ופרשה. כן אנו מקדמים בברכה את פרופ' ידידיה צ. שטרן, ראש המרכז ללאום, דת ומדינה וסגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור למשפטים באוניברסיטת בר אילן, שעיוניו ילוו אותנו במהלך חומש שמות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו טבת תשע"ז, 13.1.2017

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בינואר 2017, ב-גיליון ויחי תשע"ז - 1014 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: