האימה היא מוסיקה | עמיחי שלו

סוגת המסתורין מזולזלת בממסד הספרותי ופופולרית בציבור. קובץ סיפורים מוכיח שהעיסוק באפל ובאזוטרי אינו פחוּת–כבוד או כישרון וגם שאלֶה מצויים בתשתיתה של כל ספרות טובה 

2מוזרים I

אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין

מחברים (ומתרגמים) שונים

תשע נשמות, 2016, 288 עמ'

בחלוף הזמן קרה משהו לז'אנר האימה והמסתורין, כפי שקרה לרוב הז'אנרים שמקיימים יחסי גומלין תמוהים ולעתים מעוותים עם המיינסטרים, דהיינו הריאליזם וכל מה שמשתמע ממנו, נכון לצייטגייסט הספרותי. בעצם, יש כאן ציר כפול של התרחשויות; מחד, הממסד הספרותי, או כל מה שנותר ממנו אחרי המפולת הפוסט מודרניסטית, כופר באופן עיקש באיכותם של האימה והעל טבעי, אלא אם כן הם מוגשים בעוגות שכבות של ריאליזם או מהוגנות בורגנית, ובמקרים רבים גם עושה זאת בצדק. ומנגד, היצירות הללו דווקא זוכות יחסית לעדנה בכל הנוגע לעיבודים לקולנוע ולטלוויזיה. לעתים דומה שחלקן הרב אף מכוונות לשם באופן מודע ובלתי מודע.

המיינסטרים יודע לקחת ז'אנרים כמו אימה וגם מדע בדיוני, לעקר אותם מכל מיני רבדים ומשמעויות, ולהציגם לקהל כגיבוב אקשני קצבי ומלוהק רע (ע"ע "סולאריס", יצירת המופת של סטניסלב לאם, וכמעט כל יצירותיו של פיליפ ק' דיק), שבמקרה הטוב שומר על צביון היצירה המקורית מבחינה נרטיבית. כיום, בעידן שבו התדמיות והסימולקרות מכתיבות את התרבות, כותבים ראויים נמלטים מז'אנר האימה והעל טבעי כאילו המיינסטרים הגודזילי – וכל מה שהוא מבטיח, אבל רק לכאורה – רודף אחריהם. בעבר זה לא היה כך, והאנתולוגיה "מוזרים" היא הוכחה מצוינת שאין זו פחיתות כבוד או כמובן פחיתות כישרון להתעסק באפל המוצהר, בעל טבעי, במסתורי ובאזוטרי.

אמנם, צ'רלס דיקנס וג'ק לונדון וה' ג' וולס – חלק מהקלסיקונים והסמי–קלסיקונים שבקובץ הזה – לא בהכרח הרגישו שהם כותבים תחת מלחצי ז'אנר לופתניים ואנטי קרייריסטיים, אבל עדיין, וזה הדבר הראשון שהאנתולוגיה "מוזרים" מוכיחה, כשהם עשו זאת, כלומר כתבו על אימה והעל טבעי, הם עשו זאת ביד אמן מיומנה.

סיפורו‭ ‬של‭ ‬וולס‭ ‬אפלולי‭, ‬מדויק‭ ‬וצולפני‭ ‬יותר‭. ‬פוסטר‭ "‬המקרה‭ ‬המוזר‭ ‬של‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬ג‭'‬קיל‭ ‬ומיסטר‭ ‬הייד‭", ‬1880

סיפורו‭ ‬של‭ ‬וולס‭ ‬אפלולי‭, ‬מדויק‭ ‬וצולפני‭ ‬יותר‭. ‬פוסטר‭ "‬המקרה‭ ‬המוזר‭ ‬של‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬ג‭'‬קיל‭ ‬ומיסטר‭ ‬הייד‭", ‬1880

פואטיקה כירורגית

הסיפור של לונדון "נצחיותן של הצורות" הוא הפתעה נעימה שכולה אימה, מונולוג של אדם שכנראה רצח את אחיו, אבל בעיקר איבד את ההפרדה בינו לבין אחיו ובעצם איבד את צלילות דעתו. אם סיפור זה יעובד אי פעם למדיום אחר, סביר להניח שישיל מעליו את כל העיסוק הפילוסופי והאסתטי בצורות ומשמעותן וייוותר כנשל ריק של סיפור רצח. ואצל דיקנס, בסיפור "כוון הרכבת", האימה היא לאו דווקא הנרטיב, אלא היא ניכרת במשפטים המדויקים, באותה פואטיקה כירורגית שלפתע מקפיאה את דמך, כמו למשל במשפט "נאבקתי בזחילתה האיטית של אצבע קפואה על עמוד השדרה שלי". דיקנס מסוגל במשפט אחד לעולל מה שלסופרים אחרים נדרשים עבורו עמודים רבים.

וולס הוא סופר שחלוף הזמן גורם לו עוול. הוא אמנם זכה לחסד כאחד המייסדים הלא מודעים של ז'אנר המדע הבדיוני, אבל לקביעה הזו היה מחיר תודעתי. וולס הוא פשוט כותב ענק, והסיפור שלו בקובץ, "מר אלוושם המנוח", הוא פשוט תענוג מופתי נדיר. במידת מה, בכל הנוגע לאימה, סיפורו של וולס הוא המצמרר ובעל התהודה החזקה ביותר בקובץ. הוא מעין דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד, רק אפלולי, מדויק וצולפני יותר מסיפורו הקלאסי של רוברט לואיס סטיבנסון.

אנתולוגיה היא בהרבה מקרים נגזרת של עולמו וטעמו של העורך. אוריאל קון, החתום על אנתולוגיה זו, מצטיין בין היתר בהבאת קולות דרום אמריקניים נפלאים למחזור הדם הלוקמי של המו"לות המקומית. וגם לכאן הוא הביא את סרחיו ביסיו (זעם) ומריו לבררו (טרילוגיה לא רצונית; אחד הספרים המבריקים שתורגמו כאן בעשור האחרון), אבל לדידי הגילוי האמיתי של האנתולוגיה הוא האורוגוואי פליסברטו ארננדס עם סיפורו הכביר "המרפסת".

כנפי דמיון מיטיבות

כמעט כמו אצל וולס, גם הסיפור של ארננדס מהדהד מעל רוב הסיפורים בקובץ, המחווירים מול עוצמתו הייחודית. הוא לא סיפור אימה, גם לא לגמרי מסתורין או על טבעי. הוא קודם כול יצירה טקסטואלית נדירה, מלאת פנינים פיגורטיביות ויכולת תיאור רגישה ועדינה של פרטים. הוא מספר על מוסיקאי שמבקר אצל איש זקן ובתו המשוררת, שמנהלת יחסים משונים עם החפצים סביבה. למרות שקל לתייגה כבר בהתחלה כמישהי בעל הפרעה קומפולסיבית כלשהי או לוקה בנפשה – סטריאוטיפ שלא מעט סופרים מחליקים לתוכו כאל תהום בולענית – ארננדס פשוט יוצר בטווח קצר יחסית דמות בלתי נשכחת, ומרשה לעצמו, דרך הדמות המובילה בסיפור, אף להיות ביקורתי וחסר סבלנות כלפיה.

מה שמרתק בסיפור הזה הוא דווקא העובדה האלמנטרית לכאורה שארננדס לא מספק שום פרט על המראה החיצוני שלה, ומנגד מספק לא מעט פרטים על הרבה דברים אחרים, כולל על אביה. החסר האינהרנטי הזה מפעיל אצל הקורא מעין שריר שנושא אותו על כנפי דמיון מהירות ומיטיבות, ומוסיף ממד כמעט סוריאליסטי לכל ההתרחשות. האופי הייחודי שלה מצייר אותה בכל כך הרבה גוונים, עד שהחסר הזה כמעט חומק – מגיעים לסוף ולא מבינים כי משהו מאוד בסיסי היה חסר כאן מלכתחילה. ולא, לא מדובר ברשלנות של ארננדס, כי כאמור בשאר הדברים הוא מפליא בתיאוריו החיצוניים.

אלמנט נוסף חשוב בסיפורו של ארננדס הוא כמובן ההומור, הדק, האגבי, הלא מתנפל. בניגוד למשל לסיפור הפותח את הקובץ, "אני עירום" מאת יאסוטקה צוצוי היפני, סיפור שכולו בדיחה נונסנסית אורבנית, שאמנם עובדת וגורמת ללא מעט חיוכים, אבל בשלב מסוים עולה על גדותיה מפאת אי אמינות קלה וקתרזיס לא מספק.

בלי מפלצת בכרית

שתי נקודות בולטות מאוד באנתולוגיה. הראשונה שבהן היא החתך התקופתי. רוב הסיפורים נכתבו בסוף המאה התשע–עשרה, לכן גם רובם מסתיימים בפאנץ', שלעתים הוא הכרחי ולעתים דומה שהוא מעט מאולץ. אבל כך כתבו סיפורים קצרים אז, ואין זו אבחנה שיפוטית. בכל זאת, עולה השאלה אם ככל שעבר הזמן, ומאה שנים ואף יותר חלפו, האם לא צמחו מספרים חדשים ואיכותיים שאפשר לכלול תחת הז'אנר, ואם צמחו, הרי בוודאי צמחו, האם לא היו איכותיים מספיק? האם משהו באקלים הייחודי של התקופה ההיא היה כה חיוני ובעיקר כה ייחודי?

השאלה הזו נותרת מעט לוטה בערפל, והיה אולי נכון להתייחס אליה בפתח דבר, אם כי קון ציין שם כי האנתולוגיה הזו עשויה בהחלט להצמיח אחריה עוד קובץ אחד לפחות. אבל כשעוברים על תאריך היצירות דומה כי עשרות שנים כמו נבלעו בחור שחור. ברם, את החור הזה ניתן להשלים באנתולוגיה שיצאה ב–2009 ונקראת Poe‘s Children: The New Horror.

נקודה שנייה נוגעת בשורש האימה והעל טבעי. ובמובן הזה האנתולוגיה בעצם מוכיחה משהו מאוד מהותי בכל הנוגע למערך ציפיות מוקדם, או לגישה הכוללת והפטרונית כלפי הז'אנר, שכאמור הוא לא ז'אנר אחד אלא עץ עם לא מעט הסתעפויות. האימה והעל טבעי הם לאו דווקא נגזרות של נרטיב או קטגוריה, הם צריכים להוות מצע או תשתית – הפסנתר שעליו מנגנים ספרות. הם עשויים להימצא בכל המקומות, במיוחד אלו הבלתי צפויים; הם לא בהכרח צריכים להתבטא באמצעות מפלצת ציפורית השוכנת מדי לילה בכרית נוצות, או באיש גרום חסר פנים הרודף אחרייך בסמטאות הליליות של לונדון הדיקנסית. הם יכולים להתבטא במחוות קטנות, בחפצים שרירותיים, בשתיקות, ברגשות נאצלים, בכתיבה מסחררת, ובעיקר במוסיקה היוצאת מאותו פסנתר–תשתית.

האימה היא מוסיקה, היא לא הכלים המנגנים אותה, והיא לא הקטגוריות המגדירות אותה. היא חמקנית והיא על–זמנית, והיא מרחפת בטקסטים כאלה ואחרים עד היום. למרות שאולי יש נטייה להחביא אותה, להצניע, אולי אף להזנות אותה במידת מה, אי אפשר יהיה לעולם להיפטר ממנה. האימה היא לא ז'אנר. היא יסוד. כפי שמתאר גיבור סיפורו של וולס בצורה כה מדויקת: "התעוררתי בחטף מחלום מלא חיות טרף משונות, וגיליתי שאני שרוע על גבי. כל אחד מכיר בוודאי את אותו חלום מעיק ומפחיד שהוא נחלץ ממנו ומתעורר, ועדיין נשאר אחוז בהלה חסרת פשר. טעם מוזר עמד בפי, איבריי היו לאים כאילו הציק להם העור. תחילה כלל לא הבחנתי שהשתנה בי משהו".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו טבת תשע"ז, 13.1.2017

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 בינואר 2017,ב-גיליון ויחי תשע"ז - 1014, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: