יד אוחזת בנשק ועליה תפילין | מיכל שאול

מגלגול סיגריות עם הפרטיזנים ועד לקבלה מלאה של גזרת ההשגחה: ספריו של הפרטיזן החרדי יחיאל גרנטשטיין מספקים הצצה מרתקת לדרך שבה עוצב זיכרון השואה בחברה החרדית

חלק נכבד של יצירות ספרותיות שנכתבו על השואה בישראל בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים, ובוודאי אלו שנכתבו על–ידי ניצולים, עסק בהתמודדות עם סוגיות מרכזיות הקשורות ליחס היישוב בארץ אל השואה ואל הניצולים: סוגיית השיפוט המוסרי של הציבור היהודי בימי השואה; סוגיית הגבורה היהודית על היבטיה השונים: מרד גטו ורשה כסמל, לוחמים ופרטיזנים, התנגדות אקטיבית והתנגדות פסיבית; ועוד.

טענה נפוצה בציבור החרדי היא כי העיסוק בשאלה האם הלכו קורבנות השואה "כצאן לטבח" היה עיסוק לציונים וכי בחברה החרדית לא התעוררה שאלה זו. אולם עיון בחיבורים שהתפרסמו בחברה החרדית בישראל החל מן המחצית השנייה של שנות הארבעים מעלה כי העיסוק בשאלה מהי "גבורה" ומיהו "גיבור" בהקשר של השואה, תוך כדי התעמתות ישירה או עקיפה עם שאלת הליכת הקורבנות אל מותם "כצאן לטבח", היה אחד הנושאים הבולטים ביותר בתקופה זו גם בשיח הציבורי החרדי, הן בארץ והן בארה"ב.

הבריחה אל היער

קול הניצולים שנשמע בישראל באופן הבולט ביותר בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים היה קולם של לוחמי הגטאות ושל הפרטיזנים. גם בחברה החרדית בלט באותן שנים קולו של הפרטיזן לשעבר יחיאל גרנטשטיין (2008-1913), שהפך ברבות השנים לאחד מסופרי השואה החרדים הידועים ביותר. הוא נולד בלודז' שבפולין למשפחה מחסידות אלכסנדר. בנעוריו למד בישיבת חכמי לובלין, שם היה חבר בקבוצת סופרים חרדים מתלמידי הישיבה. הוא היה בין מקימי תנועת פועלי אגודת ישראל בפולין ב–1922, ופרסם בקביעות טורים וסיפורים בעיתונות התנועה. ב–1939 התחתן עם בת הרב ויינברג מהעיר סלונים. זמן קצר לפני המלחמה גויס לצבא הפולני והועבר לצ'נסטוחובה. כשפרצה המלחמה והחזית התמוטטה הוא ברח מזרחה דרך לובלין אל העיר סלונים, שהייתה אז תחת שלטון רוסי, ושם הצטרף אל אשתו, שכבר הייתה בהיריון עם בנו.

זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני בקיץ 1941 החלו הרציחות ההמוניות והיהודים שנותרו הוכנסו לגטו סלונים. בעת חיסול יהודי הגטו האחרונים, לאחר שאשתו ובנו כבר הוצאו להורג, הצליח גרנטשטיין להסתתר, ולאחר זמן קצר ברח ליער, הצטרף אל הפרטיזנים ושימש מקלען. הוא שהה איתם עד שהצבא האדום שחרר אותו ביולי 1944. גרנטשטיין חזר ללודז' במסגרת הרפטריאציה באפריל 1945, וניהל שם את קיבוץ הבנות של פועלי אגודת ישראל. הוא נישא למלכה פינקלר, בתו של האדמו"ר מראדושיץ. שלושת אחיה היו בימי השואה חברים בקבוצת פרטיזנים שפעלה ביערות לוזיצה ואחד מהם, אברהם, אף היה למפקדה של קבוצת הפרטיזנים שם.

כשהיה גרנטשטיין בפריז במסגרת פעולתו להעלאת בני נוער חרדים לארץ–ישראל נודע לו כי השלטונות הקומוניסטיים הפולניים מחפשים אחריו, והוא החליט לא לשוב לפולין. בפריז חידש את פעילותו הספרותית כשהיה בין הכותבים והעורכים של העיתון בשער.

ב–1950, כשהגיע בסופו של דבר ארצה, לאחר שעלה אחרון חניכיו, זכה גרנטשטיין לקבלת פנים חמה של חברי תנועתו. בנימין מינץ, ראש תנועת פועלי אגודת ישראל, אמר במסיבה לכבוד עלייתם לארץ של גרנטשטיין ופעילי פועלי אגודת ישראל נוספים כי התנועה אינה רואה בהם אורחים אלא "חברים ותיקים שעמדו בחזיתות מלחמה שונות למען התנועה וחזרו הביתה". באותו אירוע הביע גרנטשטיין את התרגשותו מעלייתו למדינה שבה "הכול מתנהל על ידי יהודים" וקרא לתנועה לפנות להמונים, ובעיקר לציבור החילוני, ולהנחיל להם את לקחי פועלי אגודת ישראל משואת יהודי אירופה מחד גיסא ומהקמת מדינת ישראל מאידך גיסא.

תקופה קצרה לאחר עלייתו ארצה גר גרנטשטיין בירושלים ואחר כך בחר להתיישב בתל אביב, שם היה מוותיקי בית המדרש של חסידי גור. בשנת תשכ"ט חזר לירושלים, ובה התגורר עד ראשית שנות התשעים, ואז עבר לבני ברק, שם נפטר בחורף תשס"ח.

איור: נעמה להב

איור: נעמה להב

להיות דומה לפרטיזן

לאורך שנותיו לא נפקד מקומו של גרנטשטיין מפעילות בנושא עיצוב זיכרון השואה, לא רק ברמה הפנים–מגזרית אלא גם ברמה הלאומית. הוא היה תקופה ארוכה חבר במועצה הבינלאומית של "יד ושם" והרצה בפני חלקים שונים של הציבור הישראלי בנושא השואה.

בתשכ"ה ובתשכ"ט ערך עם הפרטיזן לשעבר משה כהנוביץ את שני כרכי לקסיקון הגבורה, שבו פרטים ביוגרפיים וביבליוגרפיים על כ–3,000 יהודים "שגילו עוז רוח בימי השואה ואינם עוד בחיים". הלקסיקון, שבעיקרו הינו ספר הנצחה ולא חיבור היסטורי, התרכז בלוחמים בפרטיזנקה. גרנטשטיין שימש מנהל מחלקת מוסדות ציבור במשרד הסעד עד 1970, עת יצא לגמלאות, ומאז הקדיש את חייו להנצחת השואה ביתר שאת.

את ספרו הראשון "יהודי ביער" פרסם לראשונה ביידיש בפריז בשנת 1949. כותרת הספר והיכרות עם ספרות חרדית על השואה יוצרות ציפייה אצל הקורא שהספר יעסוק במאבק עיקש ומוצלח של הפרטיזן החרדי על שמירת זהותו הדתית וקיום מצוות ביער בתקופת השואה. אולם הספר אינו עוסק כלל בעניינים אלה, בשאלות תיאולוגיות או בכתיבה אידיאולוגית חרדית. ספרו של גרנטשטיין עוסק בגבורת הפרטיזנים, מהלל את נושאי הנשק וכמעט לא עוסק ב"גבורה רוחנית". בספר זה ממעט גרנטשטיין לעסוק בסממנים סקטוריאליים–דתיים והוא חושף בו זיכרון ראשוני ולא מעובד אשר מגלה כתמים רבים מבחינה מוסרית ודתית.

לדוגמה, המחבר אינו מתאר כי קבע ביער עתים לתורה, אלא מזכיר כי בשעות הפנאי המרובות קרא יצירות ספרות, נהנה מכך "הנאה מרובה", ואף היה נוהג לשתות אלכוהול ולעשן כחבריו הפרטיזנים. יתרה מכך; גרנטשטיין מתאר כיצד לבו – יחד עם לבם של חבריו – הלך והפך גס. דוגמה מאלפת לכך היא תיאורו של גרנטשטיין את יום הכיפורים ביערות הפרטיזנקה. בניגוד לסיפורי קידוש השם הקלאסיים, ולמרות שמדובר באיזכור "יהודי" בודד לאחר עמודים רבים של הספר, המחבר אינו מתאר כי צם ביום הכיפורים בתנאים הקשים והתפלל תפילה זכה מתוך דבקות עילאית, אלא עסק עם חבריו בפיצוץ מסילת רכבת ותוך כדי הליכה "המילים נתעלמו ממנו" והוא לא הצליח להסדיר את תפילתו.

במרוצת השנים, כדי להדגיש כי מלחמתו האמיתית כפרטיזן לא הייתה נגד הגרמנים אלא התחוללה בתוכו – מלחמה לשמירת צביון יהודי בחייו ביער – שב גרנטשטיין וסיפר את סיפור הניסיון הבא:

בשוכבי כך בחור שלי, פתאום התחשק לי לגלגל סיגריה, טבק בתוך פיסת נייר. רק למשוך כמה משיכותופתאום אני מרים את העיניים ונזכר, ריבונו של עולם, הרי היום יום שישי, ופה השמש נוטה מערבה כבר. ואני מתחיל במקום להלחם בגרמנים נלחמתי בעצמי. אמרתי לעצמי: כל עוד אתה מהסס וחושב שעדיין כן או עדיין לא, השבת עדיין רחוקה, אז השבת תתקרב. ואני מרים שוב את העיניים. ריבונו של עולם, הרי יש עוד קצת זמן. אתן רק משיכה אחת בטבק ואזרוק את זה. ואז אמרתי: לא, יחיאל, שכחת מי אתה? לקחתי את הטבק מתוך הכיס, השלכתי אותו לחול, ערבבתי אותו באדמה, וברוך ה' התפטרתי מכל ניסיון.

 סיפור זה הופיע תחילה ב"יהודי ביער", אולם מצוין כי הוא "הניסיון היחידי שחזר והזכיר לי עולם רחוק, מופלא, עולם נעלם שאינו קיים עוד במציאות". למרות היותו יוצא דופן במהלך הסיפור, ברבות השנים הוא חזר וצוטט בסיפוריו של גרנטשטיין ותפס מקום מרכזי בעדויותיו בזכות המסר החינוכי החרדי הגלום בו.

רגע השחרור הוא גם רגע תחילתו של תהליך שיבת המחבר אל עצמו ואל יהדותו. בניגוד לשמחתם הגואה של הפרטיזנים נותרו גרנטשטיין וחבריו הפרטיזנים היהודים בעצבות גדולה. כשנכנסו שמונה עשר הפרטיזנים היהודים לחצר בית הכנסת ההרוס "נפתח לראשונה מקור דמעותינו, דמעות יוקדות, רותחות", וכשראו את בית הקברות ואת אוהל האדמו"ר שאיננו עוד אמרו קדיש בדמע. כך מסתיים הספר.

חיים למרות הכול

לאחר כתיבת סיפורו האישי בשואה פנה גרנטשטיין לכתיבה ספרותית עליה, כפי שעשו סופרי שואה ישראלים אחרים (דוגמת אברהם סוצקובר, לייב רוכמן, מרדכי שטריגלר ואחרים). הרומן "אורות מאֹפל" (ירושלים תשי"ט) הוא הרומן הראשון שגרנטשטיין כתב במקור בעברית. הוא פורסם כעשור לאחר שעלה לישראל. גם במרכזו של סיפור זה, בן שלושת החלקים, עומדים רגשות האשם של ניצול שואה חרדי.

ברומן זה לא נפקד מקומם של רגעי משבר. מתואר למשל אירוע שהתרחש במוצאי שבת בעיירה שהניצולים המעטים התקבצו אליה. גרנטשטיין סיפר כי "אחד מהם התמרד וקרא: 'מה אתם שרים, מה? תשמחנו בנים על אבות, במוצאי שבתות? אַיים? היכן בנינו, אבותינו? איים? איה השמחה? לא, איני שר'… כיסה את ראשו בשתי ידיו ויילל ויילל, יילל: איים? איים?". אחד מהנוכחים ביקש להרגיעו ואמר: "רחם על עצמך, שמואל, אל תפול ברוחך, אל תפול. התחנן לפניו… כשהוא מלפפו ומנשקו על ראשו, רחם על עצמך. לא זוהי גבורה. וכדי להרגיעו ולהניאו מבכי הפליג בסיפור על בחור שהתמיד והניח תפילין במחנה ואף זיכה בכך את חבריו (אך נספה ולא שרד). סיכם את השיחה מרדכי פייבל: 'לא נותרה לנו בלתי אם האמונה. האמונה, גם כשהלבבות שבורים. האמונה, גם כשמתקשים להבין את פשר הייסורים והעינויים שפקדונו'".

ספרו הקודם של גרנטשטיין, "יהודי ביער", מסתיים במשבר ובדמעות ובלא נחמה. אולם ב"אורות מאפל", שנכתב כעשור לאחר מכן, כאשר החל להתגבש הזיכרון הציבורי של השואה בחברה החרדית, שילובם של סיפורי מסירות נפש על קיום המצוות בשואה החל להיות מרכזי בנרטיב השואה החרדי, ומאז סיום פסימי לא ייתכן עוד. סיפורי משבר יסתיימו לרוב במסקנה שעל אף הייסורים וגם כשהכול אבד נותרה לפחות האמונה.

לעומת הטשטוש המסוים של הצלקות הפיזיות והנפשיות בעדויות מאוחרות של ניצולי שואה חרדים, התוודה גרנטשטיין כי אי–אפשר להתכחש לפן הטראומטי, שאינו נותן מנוח. בקטע אחר הוא מדגיש כי המאבק בין הצער המייסר לצו החיים מועצם אצל החסידים מכיוון שעל פי החסידות השמחה היא יסוד חשוב בעבודת ה'. מרדכי פייבל מתהלך בליל קיץ על שפת הים ושומע בדמיונו את קולות ילדיו שנספו קוראים לו ובוכים. קול פנימי נזף בו כך: "אתה הורס את עצמך – טען – חסיד ותיק אתה ומניח לעצבות לאכול את נפשך; נדחף אתה אל עברי פי תהום, אל כף הקלע. כדאי לך זאת? כדאי?". בסופו של דבר השתיק מרדכי פייבל את קולות ייסוריו, "הצמיד היטב את הרובה שעל כתפו ונשאו עתה בגאווה ובשמחה שקנתה לה שביתה בלב אחר מאבק מר".

לאחר כעשור בארץ ניכר כי גרנטשטיין הפנים היטב את התפיסה הצברית–ציונית ביחס לשואה ולניצוליה. בסוף שנות החמישים המלחמה המזוינת ועבודת הכפיים בארץ–ישראל נתפסו כמרפא מסוים לבדידות, לצער ולגעגועים. היחס אל הצברים בספר זה מפויס ואפילו אוהד מאוד. אותו ידיד צעיר הביע הערצה לצברים שהתנדבו ברגישות לעזרת מפעל ההעפלה. גם הפער בין הצברים לניצולים מוסבר בלא מרירות ומתוך הבנה.

לסיכום, לעומת ספרו של גרנטשטיין "יהודי ביער", אשר נכתב ב–1950, ועסק בגבורת הפרטיזנים, הילל את נושאי הנשק וכמעט לא עסק ב"גבורה רוחנית", ספרו "אורות מאפל" משלב לצד תיאורי רגשות האשם הקשים של הניצול גם ניסיונות להתמודדות עמם ולעיבודם, אם בעזרת חיזוק האמונה בא–ל, למרות הספקות המייסרים, ואם בעזרת מציאת מזור בפתרון הציוני, כלומר בלחימה בצה"ל או בעבודת כפיים. בכך ניכר תהליך השיקום הראשוני שעבר הניצול בשנותיו הראשונות בישראל הן בחברה החרדית הן בחברה הציונית.

כמו בחברה הישראלית כולה התפתחה אצל גרנטשטיין בשנות החמישים תפיסה מורכבת יותר של "שואה" ו"גבורה". בספרו "יהודי ביער" הוא תיאר את תחושותיו בהגיעו לפרטיזנים כך: "אבל כבד ויגון כוססים בלבי על אלפים ורבבות של יהודים הכלים בגטאות, בעוד שביערותיה העבותים של רוסיה הלבנה יש אפשרויות רבות כל כך למלחמה ולהצלה". לעומת זאת במחצית השנייה של שנות החמישים, בדיון הראשון של המועצה הבינלאומית של יד ושם, טען גרנטשטיין כי "יש להרחיב את המחקר ולהסביר לדורות מדוע לא הלכו יהודים ליערות. מה היו המניעים ומה היו המכשולים שבדרך… הנוער צריך לדעת שלא הייתה אפשרות למשפחה יהודית שלמה בשום עיירה לצאת וללכת ליער". כלומר, את הביקורת על יהודי אירופה שהובלו אל מותם החליפה קריאה למחקר מעמיק שיביא לתפיסה מורכבת יותר של המציאות ההיסטורית בתקופת שואת יהודי אירופה.

נרטיב של גבורה

נמצאנו למדים שראשיתו של זיכרון השואה החרדי לא הייתה בגילויי דעת של רבנים או בפרוטוקולים של כינוסי מועצת גדולי התורה, וגם לא בבתי מדרש או בשיחות אדמו"רים. גם בחברה החרדית, כמו ביתר חלקי הציבור היהודי לאחר השואה, דמותה של השואה זכתה לעיצוב בראש ובראשונה בכור המצרף של הסופר.

כמו בשאר חלקי החברה הישראלית אנו עדים גם בחברה החרדית לעובדה שניצולי השואה היוו כוח אקטיבי בעיצוב זיכרון השואה עוד לפני משפט אייכמן; וכמו בחברה הישראלית, נקודת מבטם של לוחמי הגטאות והפרטיזנים זכתה למעמד בכורה למרות שמדובר בקולו של מיעוט מבין הניצולים. עם זאת, כבר מראשיתו היה זיכרון השואה בחברה החרדית מגוון ורב–פנים. לצד "הזיכרון המשתלב" בקול הדומיננטי הישראלי, נשמעו גם קולות מהוססים ומגששים אחר גישה חרדית ייחודית, ואף היו כאלה אשר השמיעו עמדה נחרצת, העמידו "זיכרון נגדי" והדגישו את יתרון תפקודם של היהודים החרדים בשואה.

לאורך שנות השישים הלכו והתחזקו הזיכרון החרדי הפנימי והשיח על קידוש השם וקיום מצוות בימי השואה כביטוי לגבורה, עד שלבסוף נטען כי לא רק שמקדשי השם בשואה שווים בחשיבותם ובגבורתם למורדים האקטיביים, אלא שהם נעלים עליהם. ספריו המאוחרים של גרנטשטיין, העוסקים רובם ככולם ב"גבורה רוחנית–יהודית" בתקופת השואה, והאנציקלופדיה בת שלושת הכרכים על מקדשי השם שפרסם באחרית ימיו, מבטאים מגמה זו.

ד"ר מיכל שאול היא ראשת תוכנית עמיטל ללימודי השואה והוראתה במכללה האקדמית הרצוג. ספרה "פאר תחת אפר: החברה החרדית בישראל בצל השואה 1945-1961" זכה בפרס שזר לשנת תשע"ו

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' טבת תשע"ז, 6.1.2017

Advertisements

פורסם ב-8 בינואר 2017,ב-גיליון ויגש תשע"ז - 1013. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: