מחילתו הגמורה של יוסף לאחיו היא אחד הרגעים המכוננים במקרא. היא לא רק תנאי מכריע להיווצרותו של עם ישראל אלא גם עקרון יסוד לתורה בכללותה

יהודה עבר את המבחן הארוך שיוסף הכין לו. לפני 22 שנה, יהודה היה זה שהציע למכור את יוסף לעבדות. עכשיו הוא הוכיח שהשתנה. הוא מוכן להיות עבד בעצמו כדי שאחיו בנימין ישתחרר. זה כל מה שיוסף רצה לדעת. עכשיו הוא יכול להתוודע לאחיו.

סצנת ההתוודעות מרגשת, אך חשובה מההתרגשות היא מחילתו הגמורה של יוסף לאחיו: "עַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ–לֹהִים לִפְנֵיכֶם", הוא אומר להם. יוסף מזכיר את הרעב ומוסיף: "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ–לֹהִים" (בראשית מה, ה–ח). יוסף אינו מזכיר את מה שהאחים עשו לו בבור. גם לא את שנות סבלותיו בכלא שנגרמו בעטיים. לא רק שהוא סולח להם, הוא יוצא מגדרו כדי להקל מעליהם את תחושת האשמה. הם לא אחראים למה שקרה; הכול היה תוכנית א–לוהית; והכול התגלגל לטובה. זהו רגע של נדיבות רוח עילאית.

ואין זה הרגע היחיד. לאחר שיעקב נפטר חששו האחים שיוסף יחזור בו מהסליחה. הרי כך היה בזמנו עם הדוד עשו, שאמר בלבו "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (כז, לא). על כן אומר להם יוסף: "אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱ–לֹוהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱ–לֹוהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ: אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם. וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (נ, יט–כא).

איור: מנחם הלברשטט

יסוד ליחסים חברתיים

הסליחה היא יסוד מוסד בהלכה. הרמב"ם פוסק: "אסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה… וזה הוא דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון" (הלכות תשובה ב, י). הסליחה מומלצת אפילו אם החוטא לא ביקש למחול: "מי שחטא עליו חברו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהייתה דעתו משובשת, ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו – הרי זו מידת חסידות" (הלכות דעות ו, ט). אין די במחילה מאת ה'. כידוע, על עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר לפוגע עד שירצה את חברו. נוצרים טוענים לפעמים שביהדות אין סליחה. ההפך הוא הנכון.

ובכל זאת, מחוץ לספר בראשית ממעט המקרא לדבר על סליחה שבין אדם לחברו. מדוע? ספר בראשית, העשוי סיפורים, הוא ספר של עקרונות יסוד – ובפרט עקרונות היסוד שבין אדם לחברו. נושאים כגון שנאה, טינה, ניכור ופיוס נחקרים בו במלוא העומק והפאתוס. כך גם נושא הסליחה, בסיפור יוסף ואחיו. משכוננה התורה את העיקרים הללו, אין היא רואה צורך להכביר חזרות עליהם בהמשך.

יוסף לא רק סולח. הוא רוצה לוודא שהאחים, ובעיקר יהודה, השתנו. שהם כבר אינם אנשים המסוגלים למכור אחרים לעבדות. שהרי אבסורד הוא שהנפגע יסלח כשהפשע עוד בעיצומו, או כשהפושע לא שב מדרכו. ולא רק יהודה צריך להשתנות. גם יוסף. עליו לחשוב מחדש על כל מהלך האירועים. הוא חדל לחשוב על העבר במונחים של רע שנעשה לו. הוא תופס אותו כחלק מתוכנית של ההשגחה. הוא חושב לא רק על יום מכירתו לפני עשרים ושתיים שנה, אלא על המכלול ארוך הטווח. עוד לפני שישלים עם אחיו, עליו להשלים עם עצמו ועם זיכרונותיו. משום כך הסליחה מרוממת את הסולח עוד יותר מכפי שהיא מרוממת את מי שסלחו לו.

חשיבות סליחתו של יוסף חורגת מתחומי סיפור יוסף ואחיו. היא השער לספר שמות ולהולדת עם ישראל. ספר בראשית הוא, בין היתר, סדרת וריאציות על נושא יריבות האחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. הספר מתחיל ברצח–אח ונגמר בפיוס בין אחים. מרתק לבחון את סיומיהם של ארבעת הסיפורים: (1) קין והבל: רצח. (2) יצחק וישמעאל: האחים עומדים יחד על קבר אביהם. (3) יעקב ועשו: פגישה, חיבוק, פרדה איש לדרכו. (4) יוסף ואחיו: סליחה, פיוס, קיום משותף. לפנינו תהליך ברור של התפתחות הדרגתית, מהרצח אל ההשלמה. אין זה מקרה. זהו תהליך המעמידנו על עניין יסודי. רק כאשר מגיעה יריבות האחים למודל של השלמה, אפשר להמשיך הלאה ולכונן אומה.

ללמוד לסלוח

מבחינה היסטורית, וגם מבחינה פסיכולוגית, המשפחה קודמת לחברה ולמדינה. אם אחים אינם יכולים לחיות יחד בשלום, ודאי שאינם יכולים ליצור חברה יציבה או אומה מלוכדת. כדברי הרמב"ם בעניין איסור נקמה ונטירה: "שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו, שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העוון מלבו כלל ולא יזכרנו; וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאן ומתנן של בני אדם זה עם זה" (הלכות דעות ז, ח). הסליחה אינה רק בין–אישית. היא גם פוליטית. באין יכולת לסלוח, החברה תיקרע וסופה שתיחרב. פילוג הממלכה אחרי מות שלמה טמן את הזרע לחורבננו הראשון; יריבות הסיעות ושנאת החינם – לחורבן בית שני.

בני ישראל הם משפחה בספר בראשית, ואומה בספר שמות. חוויית העבדות עומדת ברקע פעמיים: מכירת יוסף לעבדות בבראשית, ושעבוד מצרים בחומש שמות. יוסף חותם את ספר בראשית במחילה למי שמכרוהו לעבדות. המסר לאומה הנולדת, היוצאת מבית עבדים, ברור: המבקש לצאת מעבדות לחירות מוכרח ללמוד לסלוח.

הרב לורד זקס הוא רבה הראשי לשעבר של בריטניה ומרצה באוניברסיטת ניו יורק. ספריו רואים אור בעברית בהוצאת מגיד

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' טבת תשע"ז, 6.1.2017