מגש הכסף של מדינת החשמונאים | איל רגב

כדי לבסס את מנהיגותם בקרב העם פיתחו החשמונאים אסטרטגיה פוליטית משוכללת. שחזור המהלך חושף כיצד גויסו סמלים דתיים לצורך כך

חנוכה היה למעשה חג העצמאות של החשמונאים. זהו שילוב של חג דתי ופוליטי, כיוון שהיה חלק מן השיטה הפוליטית של החשמונאים להשיג אהדה ותמיכה בקרב היהודים, ולחזק את שלטונם. לחשמונאים, מסתבר, היו הישגים לא רק במלחמות וכיבושים, אלא גם בחיי הרוח של נתיניהם. תוך כדי העשייה הפוליטית שלהם למען עצמם הם תרמו לעיצוב מחדש של התודעה היהודית.

האירוע ההיסטורי של טיהור המקדש מידי אנטיוכוס, מלכו של בית סלבקוס, ושחרור היהודים מעול גזֵרות השמד לא הפך לחג דתי–לאומי מכוח עצמו. הרי הקמת בית המקדש הראשון בידי שלמה והמקדש השני בידי עולי בבל לא צוינו לדורות בידי עם ישראל. כיצד ולמה זכה חנוכה לגורל שונה?

החשמונאים הם שייסדו את חג החנוכה. ציון טיהור המקדש מעבודת אלילים מדי שנה היה קודם כול חידוש דתי של יהודה המקבי ואנשיו. עצם קביעת החג היה מעשה של תעוזה דתית, צעד שנבע מאמונה נלהבת. הצלחתו הצבאית של יהודה מול הסלבקים, ממלכה הלניסטית חזקה, התפרשה כניצחון דתי של א–לוהי ישראל על אלילי היוונים. אולם למהלך זה היו השלכות מרחיקות לכת – הוא קיבע את בית המקדש במרכז התודעה הדתית של היהודים. מכאן ואילך המקדש הפך גם לסמל פוליטי של חירות וריבונות, ביוזמתם ותכנונם של יהודה המקבי ואחיו.

הצלחתו‭ ‬הצבאית‭ ‬התפרשה‭ ‬כניצחון‭ ‬דתי‭. ‬ניצחונו‭ ‬של‭ ‬יהודה‭ ‬המכבי‭, ‬גוסטב‭ ‬דורה

הצלחתו‭ ‬הצבאית‭ ‬התפרשה‭ ‬כניצחון‭ ‬דתי‭. ‬ניצחונו‭ ‬של‭ ‬יהודה‭ ‬המכבי‭, ‬גוסטב‭ ‬דורה

גיוס אהדת העם

ננסה לשחזר כיצד החל הדבר. החשמונאים פנו ליהודי התפוצות בקריאה כי יחוגו את חנוכה לזכר טיהור המקדש מאחיזתו הרעה של אנטיוכוס אפיפנס. תחילה פנה יהודה המקבי ליהודי מצרים בבקשה שיחוגו מדי שנה את טיהור המקדש מידי אנטיוכוס. בסופה של האיגרת ששלח אליהם (שהשתמרה בפתיחת ספר מקבים ב') הוא גילה טפח משאיפותיו הלאומיות–אתניות: הוא מזכיר את המלוכה ואת התקווה לקיבוץ הגלויות לארץ–ישראל. נראה שהוא חשב שהוא עומד בפתחה של ראשית צמיחת הגאולה. כעבור דור לערך, באיגרת נוספת, שמעון, אחיו של יהודה המקבי, כהן גדול ושליט בזכות עצמו, פנה שוב ליהודי מצרים בבקשה דומה.

מספר שנים לאחר חנוכת המקדש, ולאחר קרבות עקובים מדם, זכו החשמונאים בהנהגת יונתן, אחיו של יהודה, להכרה בעצמאותם מידי השלטון הסלבקי, אם כי נכונו להם עוד מלחמות על מנת לשמור על חירותם. הריבונות הושגה ונשתמרה לא רק בשדה הקרב, אלא תודות לדיפלומטיה מתוחכמת של שיתוף פעולה צבאי עם כוחות הלניסטיים–סלבקיים מסוימים כנגד שליטים מתחרים מבית.

אולם החשמונאים הבינו כי מדינתם, אשר נוצרה בעקבות מלחמת שחרור דתית ועממית, אינה דומה לממלכות יוון, ולמעשה אף שונה מרוב הממלכות בעולם העתיק, שבהן המלך שלט בשל כוחו הצבאי ודיכא באלימות התנגדות מבית ומחוץ. אם נתבונן במקורות האוהדים את החשמונאים וננתח את מעשיהם כפי שהותירו את רישומם בכתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, נגלה דבר מפתיע, אף כי מובן בהחלט: החשמונאים ביקשו שנתיניהם היהודים יאהדו אותם ויאמינו שכאשר הם עומדים בראש מובטחים האינטרסים המדיניים והדתיים של העם היהודי. הם נקטו מספר אמצעים לא שגרתיים עבור שליטים בעולם ההלניסטי על מנת להשיג את תמיכת המון היהודים. כך מתגלים האסטרטגיה הפוליטית של החשמונאים והיסודות האידיאולוגיים של מדינתם.

ובכן, כיצד ניסו החשמונאים לגייס את תמיכת העם? בשונה ממדינות הלניסטיות, המוטיבציה המדינית התבססה קודם כול על הדת. בספרי מקבים א' ומקבים ב', סופרי החצר החשמונאים או אוהדיהם מדגישים כי רק החשמונאים יכולים להגן על המקדש מפני האויבים (כוחות סלבקיים המשיכו לנסות לכבוש את הארץ) ולשמור על התורה. הם הרי הוכיחו את עצמם כששחררו את המקדש ושמרו עליו מכל משמר בשנים הבאות. יש מי שיאמר כי החשמונאים השתמשו בטראומה של גזרות השמד והשיקוץ המשומם שהציב אנטיוכוס בבית המקדש לצורכי הפחדה: הגזרות ורדיפת הדת היהודית על ידי הסלבקים מוכיחות כי היהודים חייבים עצמאות כדי להגן על דתם – ומי ייטיב לעשות זאת מאשר אלו שהוכיחו את עצמם בעבר?

כשמחברי ספרי מקבים תיארו את המקבים על מנת לפאר את השליטים החשמונאים העכשוויים הם הדגישו לא רק את המלחמות והניצחונות אלא גם את הפן הדתי. לדידם, החשמונאים היו קודם כול מנהיגים דתיים. מסופר כי יהודה המקבי נהג להתפלל לא–לוהים בטרם קרב. לפני קרב אמאוס הוא אף ערך טקס כמו–מקדשי שבו נערכו תפילות, הכוהנים לבשו בגדי כהונה, הובאו ביכורים ומעשרות, ונזירים גילחו את שערם כאילו עמדו לפני המזבח. יונתן, אחי יהודה, אשר היה לכהן הגדול החשמונאי הראשון והקים באופן רשמי את מדינת החשמונאים העצמאית, מתואר בתחילת דרכו כשופט, משל היה אחד השופטים כגון גדעון או ברק, ושילב באישיותו מנהיג לוחם ואיש דת צדיק.

החשמונאים רתמו לטובתם את המוסד הדתי החשוב ביותר – בית המקדש. החשמונאים היו קודם כול כוהנים גדולים, ומתוקף תפקידם עמדו בראש עבודת הקרבנות והנהיגו את הנעשה במקדש. ככוהנים מלידה, עבודת המקדש הייתה ודאי מוכרת להם וקרובה ללבם. טיהור המקדש וההצלחה במיסוד חג החנוכה לימדו אותם כי למקדש השפעה עצומה על הציבור. הוא משלהב את היצרים וכעת, לאחר שנטמא על ידי היוונים, טוהר ושוחרר, הוא מסמל את עמידת היהודים אל מול עמי יוון. הרי אין זה מובן מאליו שהוא עומד על תילו וכל יהודי חופשי לעלות אליו לרגל.

ספרי מקבים א' וב' מדגישים את שליטת החשמונאים במקדש, כמעט מנכסים להם אותו. אף העלייה לרגל החלה בצורה המונית בתקופה החשמונאית. מן הסתם היה זה בעידודם של בעלי הבית במקדש. עולי הרגל שהתפעלו מעבודת הקורבנות ומהביצורים בהר הבית הפנימו בכך את שגשוגה של המדינה החשמונאית. החשמונאים התגאו בתואר "כהן גדול". הם חקקו אותו על רוב מטבעותיהם (גם לאחר שכבר חבשו כתר מלכות לראשם), אף שזהו תואר דתי ולא פוליטי שאינו מתאים לריבון שטבע את המטבע. בכך כמו אמרו שהשלטון בידם בגלל היותם ראשי המקדש, כלומר בשל היותם מנהיגים דתיים. ואמנם, כעבור זמן מה נפוצה בציבור השמועה כי ליוחנן הורקנוס ("יוחנן כהן גדול") ניתנה יכולת נבואה. יוסף בן מתתיהו וחז"ל גם יחד מספרים שידע לחזות את ניצחונם של בניו על הסלבקים בשומרון, ויוסף אף מספר שנגלה לו שבנו, אלכסנדר ינאי, יירש אותו.

החשמונאים טיפחו אתוס מעין דמוקרטי שהיה יוצא דופן בעולם ההלניסטי שנשלט על ידי מונרכיה אבסולוטית. לפי המסופר בספר מקבים א', יונתן ושמעון עלו לשלטון בלחץ המון התומכים במקבים. הם לא כפו עצמם על העם בכוח הזרוע. הם "הצילו את המצב" או "נקראו לדגל". הכתובת החוזרת על מטבעותיהם של כל השליטים החשמונאים היא "יהוחנן (או יהודה, יונתן או מתתיה) כהן גדול וחבר היהודים". הכוונה בביטוי "חבר היהודים" היא ככל הנראה לעם היהודי כולו, בדומה למטבעות ערי הפוליס, שעליהם התנוסס שמם של אזרחי העיר (כגון "של אנשי אשקלון", "של אנשי צידון" וכו'), משל כל היהודים היו אזרחי עיר פוליס, קהילה אחת גדולה, ושותפים סמליים לשלטון, העומדים מאחורי נציגיה הנבחרים של העיר. מכאן אתה למד שבאופן הצהרתי שלטו החשמונאים יחד עם בני העם היהודי או לכל הפחות חשבו עצמם לבאי כוחו (והחשמונאים המשיכו בכך גם כשהיו מלכים).

מיסוד התרומות

"חבר היהודים" אשר התנוסס על מטבעותיהם לצד הכהן הגדול התייחס כנראה לא ליהודי ארץ–ישראל בלבד, אלא לעם היהודי כולו, ממש כפי שהכהן הגדול ייצג במקדש את כל היהודים באשר הם. יומרתם זו של החשמונאים לראות עצמם כמנהיגי יהודי התפוצות הייתה ללא ספק מהפכה. החשמונאים תפסו את נתיניהם לא על בסיס טריטוריאלי אלא על בסיס דתי. הם לא ראו עצמם כמי ששולטים בשטח מסוים, אלא כמנהיגים דתיים של כל היהודים כולם. מדינת החשמונאים התיימרה להיות מרכז הקיום היהודי. ואמנם, בסוף התקופה החשמונאית, הרומאים הכירו בכך שלכהן הגדול הורקנוס השני (בנם של אלכסנדר ינאי ושלומציון) סמכות הלכתית על יהודי התפוצות. איגרת אחת של יוליוס קיסר מתייחסת במפורש להיותו פוסק הלכה ליהודי צידון, שנמצאו כידוע מחוץ לתחומי שלטונו.

מרכזיות המקדש והפנייה ליהודי התפוצות הצטרפו יחדיו למוסד דתי–כלכלי חדש שייסדו החשמונאים – תרומת מחצית השקל. כל יהודי בוגר בארץ–ישראל ובתפוצות נקרא לשלם מדי שנה מחצית השקל (מקביל לשכר של כשני ימי עבודה) למימון עבודת המקדש. נראה שיהודי העולם נענו לכך בחפץ לב, שכן יוסף בן מתתיהו מזכיר סכומים עצומים של תרומות שנשלחו מן התפוצות למקדש. הכסף העשיר את קופת המקדש שבראשו עמדו הכוהנים הגדולים החשמונאים, וודאי תרם לתקציב הממלכה החשמונאית.

אולם לתשלום ההמוני של מחצית השקל היו היבטים אחרים חשובים. הייתה זו הצבעת אמון של בני העם היהודי בהנהגה החשמונאית. וחשוב מכך, החלת התשלום על כלל בני העם היהודי יצרה זיקה בינם לבין המקדש והמדינה החשמונאית, ותרמה לחיזוק זהותם היהודית. כל יהודי יכול היה לזכות במעין כרטיס חבר ב"מועדון המעריצים" של א–לוהי ישראל, ובכך להזדהות עם יתר אחיו היהודים. אכן, תודות לחשמונאים נפש יהודי הומייה אל בית המקדש.

כעבור שנים החליטו החשמונאים (לא ברור אם היה זה יהודה אריסטובולוס או אחיו אלכסנדר ינאי) כי מן הראוי להם להפוך למלכים של ממש. מקובל בימינו לחשוב כי המוני העם התנגדו למהלך זה וראו בו קריאת תיגר על התקוות המשיחיות לחזרתו של משיח בן דוד. אולם טעות לסבור כך. בספרות חז"ל אומרים החכמים לינאי "רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה". אפילו בכמה ממגילות קומראן שנשתמרו על ידי מתנגדי בית חשמונאי, המחברים מייחלים למלך כאן ועכשיו. לכן נראה שהעם דווקא רצה במלך בשר ודם. הרי עצם מוסד המלוכה נולד מן השאיפה ל"מלך ככל הגויים" (דברים יז, יד; שמואל א ח, ה), ומדוע שהחשמונאים, שהתמודדו בשדה הקרב ויחסי החוץ והתרבות עם מלכי הסלבקים, התלמים והנבטים, יסתפקו בתואר "כהן גדול"? הרי כבוד המלך הוא כבוד עמו.

התואר מלך אף אמור לשקף את סמכותו של החשמונאי על בני עמים ודתות אחרים בתחום שלטונו, בין היתר במאבק בערים ההלניסטיות בארץ–ישראל. בקיצור, היה זה עניין של גאווה "לאומית" יהודית. העניין המפתיע הוא דווקא התמהמהות החשמונאים במיסוד המלוכה. אפשר שהדבר נבע מרצונם להיראות עממיים

פוליטיזציה של הדת

כיצד, אם כן, בנו החשמונאים מדינה, מבפנים? הם העצימו רגשות דתיים, בעיקר סביב בית המקדש, הדגישו את היותם מנהיגים דתיים ולא בהכרח פוליטיים, כוהנים גדולים של העם היהודי כולו. הם טיפחו דימוי של אתוס דמוקרטי עממי, כביכול ירדו אל העם, כאילו שלטו יחד או מטעם העם היהודי כולו. הם השתמשו במוסדות ובסמלים דתיים – וחג החנוכה הוא אחד מהם – כדי לזכות בתמיכה פוליטית.

בכך יצרו החשמונאים פוליטיזציה של הדת היהודית. ניכר כי יהודי התפוצות, ומאוחר יותר גם הרומאים, שיתפו פעולה ואימצו את הדימוי הזה. אולם על הדרך, הזהות היהודית התפתחה. יהודי בתפוצות זוהה ולעתים גם הזדהה לא רק עם דתו, אלא עם הישות המדינית הפוליטית של המדינה החשמונאית. הקשר של היהודים עם המקדש הודק, הן בתודעה והן בממון. כוח הכידון והשלטון של החשמונאים מונף לחיזוק תודעה לאומית–אתנית ודתית חובקת עולם של בני העם היהודי. גל "דתי–לאומי" זה הלך והתעצם עד שהתפרץ במרידות נגד הרומאים, והוא עולה וגואה עד היום.

קשה שלא להבחין בכך שהחשמונאים הטרימו את זמנם. לימים גם מנהיגי התנועה הציונית נקטו מהלכים דומים. אלא שהאתוס הדמוקרטי–עממי והשימוש בסמלים דתיים היו בדרך כלל נחלתם של זרמים ושיטות נפרדים ואפילו מתחרים במדינת ישראל. מעניין שדווקא בית המקדש נדחק מן הזירה הפוליטית שלנו עד לאחרונה. רדיפת החשמונאים אחר אהדת היהודים מלמדת אותנו כיצד ניתן לגייס את תמיכת ההמון ולרתום אותו לימין השליט אם פורטים על המיתרים הנכונים, ועושים זאת בעקביות ובאותנטיות. ליהודים יש מאפיינים המאפשרים להם להתאחד סביב רעיונות משותפים תוך שבירת גבולות ומחיצות מדיניות. והיהודים בארץ–ישראל ובתפוצות עשויים להזין אלו את אלו באופן המחזק את התודעה היהודית ואת הריבונות היהודית לאו דווקא כממשות, אלא כסמל.

אמנם נראה כי החשמונאים עשו כל זאת למען שלטונם, אך בתוך כך הם הותירו לנו מורשת פוליטית ודתית שניתן ללמוד ממנה, לשאוב ממנה השראה, או להישמר ממנה.

פרופ' איל רגב מלמד במחלקה ללימודי ארץישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בראילן. מחבר הספר 
T"The Hasmoneans: Ideology, Archaeology, Identity", Göttingen 2013

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' טבת תשע"ז, 30.12.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בינואר 2017, ב-גיליון מקץ תשע"ז - 1012 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. השילוב הראוי

    בס"ד ז' בטבת ע"ז

    דברי הכותב שמניעיהם של החשמונאים היו פוליטיים – תמוהים. הרי המרד פרץ בשל גזירות השמד של אנטיוכוס וחילול המקדש. וכי קומץ המורדים שפתחו במלחמה כנגד האימפריה ידעו מראש לאן יגיעו בסוף הדרך?

    המטרה היתה ביטול גזרות השמד והשבת הקדושה למקדש, אך המאבק העיקש של השלטונות, שלובה גם ע"י יהודים מתיוונים, הבהיר לחשמונאים שחירות דתית לא תחזיק מעמד ללא עצמאות צבאית ומדינית.

    הרדיפות של יהודים שחיו בין הגויים באדום, בעמון, בגלעד בגליל ובשפלה, חייבו את החשמונאים להתערבות צבאית מחוץ לגבולות יהודה כדי להציל את אחיהם.

    ועם זאת, אף בשעה שהגיע שמעון לעצמאות מליאה, הבהיר שאינו אלא 'כהן גדול' ומחזיק בשלטון באופן זמני עד שיעמוד נביא וימשח מלך מבית דוד כפי שיעדו הנביאים. אף ממשיכי דרכו של שמעון הקפידו לחתופ במטבעותיהם 'הכהן הגדול וחבר היהודים'. רק כאשר חדרה היוונות גם לתוך בית חשמונאי ויהונתן היה ל'אלכסנדרוס' – אימץ לעצמו אף את התואר 'מלך' ('בסיליאוס' ביוונית).

    ה'חידושים הדתיים' שמייחס הכותב לחשמונאים – קדומים הם.
    מצוות העליה לרגל אל 'המקום אשר יבחר ה' – הרי מפורשת בתורה. אף 'מחצית השקל' מוזכרת בתורה. יואש המלך הגדיר אותה כ'משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות' (דברי הימים ב' כד,ו). אף תחת עולה הכבד של מלכות פרס, התחייבו בני יהודה לתת 'שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלקינו' (נחמיה י,לג).

    ההנהגה המשותפת של הכהן הגדול וזקני העם מאפיינת את ימי בית שני מראשיתם. בראש העולים מבבל עומדים זרובבל בן שאלתיאל מבני יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, שצאצאיו כיהנו ככהנים גדולים עד לגזירות אנטיוכוס. אף על ה'אמנה' (נחמיה ט-י) חותמים ראשי הכהנים, הלויים והעם.

    גם בשלהי התקופה הפרסית נודע הכהן הגדול שמעון הצדיק לא רק כמנהיג רוחני-דתי, אלא גם כמי ש'כגבר עמד בפרץ עמו, ונגד הפורץ ביצר הקרת' (בן-סירא נ,ד). הוא שיצא בראש העם להקביל את פניו של אלכסנדר מוקדון, כמתואר בדברי חז"ל (עמידתו כנגד קטרוג השומרונים נרמזת כנראה בדרי הגינוי של בן-סירא, שם סוף פרק נ, ל'יושבי שומרון, עם פלשת ועם סכל בשכם').

    אף בספר יהודית (ד,ז-יא) מתוארים אליקים הכהן הגדול ו'זקני העם אשר בירושלים' גם כמנהיגים צבאיים המורים ליושבי בתול ובית שמש 'לשמור את מעלות ההרים אשר על דרך יהודה… ועצרתם במתי מעט את האוייב מבקוע בארץ…'. אף באיגרת אריסטיאס פונה המלך תלמי אל אלעזר הכהן הגדול כמנהיג היהודים.

    החשמונאים המשיכו את דרכם של משה ויהושע, שמואל והשופטים, דוד ושלמה, חזקיהו ויאשיהו, ועזרא ונחמיה – בשלבם יחד 'ספרא וסייפא', מנהיגות דתית ורוחנית עם תושיה צבאית ומדינית.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: