מה גורם לאנשים להידרדר אל פשעים וחטאים ולהחריב את עתידם? על הטוב, החרד והחכם בעקבות הרב יששכר טייכטל

לפני שבוע הבאתי לפניכם מעין "דרישת שלום" מספר מקבים ד'. ניסיתי לשכנע אתכם שמצד אחד מדבר הספר על גבורת המקבים, אך הוא גם רומז על גבורת האנשים במלחמתם נגד היצרים ועל רצונם להימנע מלחטוא.

ואכן, לפנינו אחת השאלות הקשות ביותר, בתיאוריה ולמעשה, בתורת המוסר ובפסיכולוגיה. מדוע "מסוגלים" בני אדם לעשות מעשים "מסוכנים" שיביאו אותם אל עבר פי פחת, יהרסו את חייהם, יפגעו בקשריהם המשפחתיים ויחריבו את עתידם אשר בנו, לעתים, במאמצים רבים וקשים? העיתונות שופעת בדוגמאות רבות לכך. כיצד זה ייתכן? נדמה לי שאין לדבר על תופעה וסיבה אחת אלא על שילוב של תופעות שונות.

מעבר לחובות

האחת היא תופעה פשוטה של הסתרה בעקבות ניצחון – לפעמים זמני – של היצר הרע, שעליו נאמר בקורטוב של סובלנות (קהלת ז, כ): "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא". כמובן שחטא זה יכול להיהפך לחיים של צביעות. ואם נקשיב, נצליח לשמוע בת–קול הקוראת לנו: "אתה מחזיק שרץ בידך, זרוק או אם אין בררה אחוז, אבל אל תכשיר את השרץ".

עד כאן תופעה אחת, אלא שמעבר לה ישנה אחרת, מסוכנת הרבה יותר. לתופעה זו, שמהותה נשכחה, אך היא חוזרת אלינו בגוונים שונים, יש היסטוריה ארוכה. הסכנה נהפכת חמורה במיוחד כאשר החוטא הינו דמות דתית המחנכת לאור אידיאלים וערכים, ובו בזמן, כנגדם הוא חוטא. תופעה זו היא אשר הזינה את אנשי שבתי צבי ועוד יותר את הפרנקיסטים, חסידי יעקב פרנק. העיקרון המניע זאת הוא שכאשר אדם מגיע לרמה מסוימת של מעמדו החברתי והדתי והערצה מצד הציבור, הרי הוא מתחיל לחוש שהוא מעבר לחובות החלים על הכלל. מתקיימת כאן תופעה של "מתיר איסורים" – האסור נהפך עבורו למותר, ולפעמים אף האסור מתחפש במסווה של מצווה (כמו אצל פרנק). האידיאולוגיה מכשירה את החטאים בזכות העובדה שחסידי אותן דמויות מזינים מצב זה. זאת הסיבה לכך שתהליך זה מאיים במיוחד על דמויות כריזמטיות או כאלו בעלות כוחות על–טבעיים, כביכול, הזוכות לתמיכה בלתי מסויגת ובלתי ביקורתית מצד מאמיניהן.

לפני כמה שנים קראתי ב"אם הבנים שמחה", ספרו של הקדוש הרב יששכר שלמה טייכטל, קטע ששמרתי אותו בסוד איתי. היו לי בקטע זה כמה ספקות ואי–הבנות, ונמנעתי מלשתף בזה אחרים. נדמה לי שכעת התקרבתי להבנה מסוימת ולכן מותר לי לפרסם אותו. הרב טייכטל הביא את הקטע מכתביו של ר' נפתלי מרופשיץ (1760–1827) על רקע קריאת מגילת רות. "צריך ליהודי כשר להיות גיט און פרים און קליג [טוב וחרד וחכם], והאחד ללא השני לא מספיק. אם הוא טוב לבד, הופך האדם לנואף, רחמנא ליצלן. אם חרד לבד, הופך שוטה. אם חכם לבד, הופך הוא אפיקורס. רק אם אדם הוא טוב וחרד וחכם הוא יהודי כמו שצריך להיות" (הרב טייכטל מוסיף שהדברים מצויים בתוספות עבודה זרה כ ע"ב. ואכן הדברים כמעט זהים. אך אנו נשארנו – לדעתי – בחידה). והוא מסיים: "דפח"ח" – ראשי תיבות של "דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן" (קהלת י, יב).

מפחד מן המשיח

הרב טייכטל בעצמו הסביר לנו את ההערה נגד החרד. כדי להבינה נפתח את ספר רות שבעקבותיו נאמרו דברים אלו. בפרק ג' אומרת רות לבועז: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה". בועז עונה לה שיש גואל קרוב יותר. גואל זה, שהוא אחת הדמויות שהן לכאורה משניות בספר רות, מכונה פלוני אלמוני. הוא היה אמור לייבם את רות וממילא ליצור את השרשרת שממנה ייוולד הגואל. בועז פונה אליו שיגאל, אבל אותו פלוני אלמוני מסרב: "וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי". הרב טייכטל מעיר שרש"י מפרש: נחלתי – זרעי. והרב מוסיף: הרי דהך גואל היה איין פרוממער [חרד אחד], שהיה ירא לישא את רות ולהצמיח את אורו של משיח. הייתה לו טענה נכונה, דאגה לבניו (אולי פחד שיתקלקל השידוך שלהם), אבל כאשר מדברים על גילוי אורו של משיח "אסור להיות שוטה ולבוא בחרדות". ואז בועז גאל.

בחוצפתי כי רבה, ארשה לעצמי לפרש את הקטעים שלא פורשו על ידי הרב. כמובן שאינני יכול לפרש אותם אלא מתוך הפרספקטיבה שלי היום. חכם לבד הופך אפיקורס. זאת לדעתי מפני שהחכמה לבדה לא יכלה לעזור להתגונן באותם ימים מה"חכמים בעיניהם" ששלטו על המדע. והדבר נכון אולי במידת מה אף כיום. טוב לבד הופך נואף, וזאת בגלל אותם ה"מורים" אשר שכנעו את עצמם שהם מעבר לכל חוק ולהם הכול מותר. ה"טובים" האלה, שלכאורה עוזרים לעם, הופכים להיות נחשים בלבוש בגדי רב או רבי חסידי ומשחיתים את מאמיניהם ואף את החברה כולה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' טבת תשע"ז, 30.12.2016