שלומי שטרן היה פרסומאי מבטיח, אך נקלע לחובות והגיע לפשיטת רגל. לאחר שחזר בתשובה הקים יחד עם אשתו ענבר דוכן ספרים ומוזיקה בתחנת הרכבת בתל אביב. בספר חדש הוא מאגד סיפורים מן הדוכן שהפך לשליחות חברתית, ומסביר מדוע שאילת אנשים לשלומם יכולה להיות הצלת נפשות של ממש

מי לא עבר אצלם? אסירים, נרקומנים, קבצנים, חולים במחלות סופניות, היפים, תיירים, חיילים קרביים. אך הדוכן נסגר בשנת 2013 עם עוד כארבעים דוכנים, לאחר שהנהלת הרכבת החליטה שאין להם עוד מקום. "ניסינו למנוע את רוע הגזרה, הגענו אפילו לפגישה עם שר התחבורה ישראל כץ. נוסעים כתבו לנו מכתבי שבח וביקשו כי הדוכן לא ייסגר, אבל כלום לא עזר", אומר שלומי שטרן.

פרט לאלבום תמונות ומכתבי נוסעים, נראה כי הגלעֵד האמיתי לדוכן הוא ספר חדש שהוציא שלומי, העונה לשם "סיפורים מהדוכן ברכבת בתל אביב וקצת שירה". זהו ספרו הרביעי של שטרן, המאגד סיפורים שקרו לו ולענבר בדוכן ומוגש לקוראים בצורת שורות שיריות.

"בכל פעם שמישהו סיפר בדוכן סיפור יוצא דופן, הייתי מיד רושם אותו בפנקס מיוחד", מסביר שטרן, שולף את הפנקס ומראה את שרבוטיו בכתב יד בלתי קריא. "לקחתי כאן פרוזה, שירה ומחזאות וערבבתי ביניהן. אם ניקח את זה לציור, הספר הוא שילוב של אקריליק עם שמן ועם פחם. אנשים אומרים לי 'שמע, אני קורא ומרגיש כאילו אני עומד בתחנת הרכבת עכשיו'. פעם השירה הייתה עבורי ביטוי של האגו. כיום, מאז שחזרתי בחשובה, אני שואל אם השירה שלי תורמת משהו לחברה".

איזה סוג של תרומה למשל?

"גם כשאנחנו חושבים שאנחנו יודעים משהו, יש בתוכנו חומרים מאוד עתיקים שמתפרצים. בנוסף, תמיד יש תקווה, תמיד אפשר לצאת ממצב בעייתי. אחד הסיפורים מדבר על איש מבוגר שלא ישב שבעה על אחיו, ואני אומר לו 'שב עשר דקות, אל תיפול לגמרי'. זה מאוד עודד אנשים להבין שלא כל דבר הוא סוף העולם".

מאושו אל הבעל שם–טוב

שלומי שטרן הוא בן לאב ניצול שואה ולאם שהוריה היו ממייסדי העיר תל אביב. בן דודה של אמו הוא אליהו בית צורי, לוחם לח"י שעלה לגרדום. דודו הוא המשורר זוכה הפרסים ישראל בר כוכב. בצבא היה שטרן ממקימי פרויקט "נערי רפול" וטיפל בנוער שוליים. הוא נחשב לבן טיפוחיו של המשורר רוני סומק, ובצעירותו השתייך לחבורת המשוררים "עכשיו" בהנהגתו של גבריאל מוקד. כבר בגיל 16 פרסם את ספר השירה הראשון שלו, "התלבטות", והסתובב עם משוררים כמו דוד אבידן.

כשהוא מדבר על ליפול ואחר כך לצמוח מדברים קשים, הוא בהחלט יודע על מה הוא מדבר. בשנות השמונים היה שטרן (כיום בן 51) איש מגולח בחליפה ועניבה, פרסומאי מבטיח שעבד בחברות מובילות כמו "פרסום דחף" ואף פתח חברת פרסום משלו בשם "קומפוזיציה בע"מ". המומחיות שלו הייתה פרסום לחברות נדל"ן ושוק ההון. לאחר חצי שעת פגישה שעסקה בתכנון העיר החדשה מודיעין, היה משלשל לכיסו 1,500 שקלים. "עכשיו הכדור אצלך. תסתכל טוב למי הכי כדאי לך למסור. מסירה טובה ותשמע חצוצרות מהטריבונה", הוא כתב בעלון הפרסומת לחברה שלו, שאותו הקפידה ענבר (44) לתייק למזכרת בקלסר מיוחד.

אך מבט בקלסר מראה שכשהאדם מחפש למי כדאי למסור, אלוהים צוחק: בתחילת שנות האלפיים, עקב מיתון עמוק במשק ותעוזה עסקית שלא צלחה, לא רק שהכדור לא היה אצלו, אלא ששטרן פשט רגל. באותם ימים הוא היה בזוגיות עם אישה נוצרייה וכמעט התנצר בעצמו. דרך קריאה בכתבים של אושו, הגורו מפונה שבהודו, התוודע שטרן אל הבעל שם טוב, מה שגרם לו לנווט את מסעו הרוחני לרבי נחמן והרב שלמה קרליבך, ובכלל לעבר היהדות כתחנה סופית.

שטרן: "הייתי בנקודת זמן בחיים ששום דבר לא הולך לך יותר. אתה אמור לפרנס את המשפחה שלך, ולא מצליח. יש שלב שאתה עובר להיות תחת הכונס הרשמי, מנהלים את החיים שלך, אין לך יותר כרטיס אשראי, אין לך אפשרות לצאת לחו"ל, אתה בעצם במעצר בית פתוח, וכך נראו החיים שלי לאורך כתשע שנים. לפרנסתי הייתי שוטף מקוואות, ניקיתי משרדים. איבדתי את כל הפה שלי, אני בלי שיניים, והדבר שאני הכי אוהב זה לחייך. במהלך המשבר התחלתי לחזור בתשובה ואמרתי – מזל שהבורא החזיר אותי בתשובה, כי השפם והזקן מסתירים את הבעיה, אז אני יכול להמשיך לחייך".

כיום, אל מול המראה הברסלבי הטיפוסי של שטרן, העלון הפרסומי נראה כמשהו השייך לגלגול חיים אחר. לצידו בקלסר מתויקת מודעה הקוראת לציבור להגיע לשמוע הרצאות של שטרן על "תורת הלב". גם תחום הפרסום מתיימר לעבוד על החלקים הבלתי מודעים של הלב, אבל כיום הסחורה ששטרן רוצה למכור לנו אחרת לגמרי.

שטרן: "הבעל שם טוב אומר שהנשמה של יהודי ירדה שישים שבעים שנה כדי לעזור ליהודי לזמן מסוים במקום מסוים. אני מציע לכל אלה שאיבדו את הדרך שלהם לחפש את המעשה שעבורו באו לעולם. במקום לשבת ולקטר, לחפש איך אפשר להועיל לאותה נשמה. אולי זה שעכשיו עבר לידך ברחוב, בשבילו באת לעולם? זו בשבילי החסידות, אין דרך אחרת".

שופט בן–אדם

הם הכירו והתחתנו בשיא הקושי הכלכלי של שטרן, ועבור כל אחד מהם מדובר בנישואים שניים. ענבר: "שלומי לא הסתיר שום דבר, וראיתי את הפוטנציאל, ראיתי את היהלום מתחת לכל הקושי. אומרים שאישה שמחה יכולה לעבור הרבה דברים. עם כל הקושי הכלכלי, זה ששלומי חזר הביתה, שם מוסיקה ורקד עם הילדים, נתן לי המון כוח".

אני יושבת עם שלומי וענבר בנקודה מוגבהת מעט ושוממה בפארק הלאומי ברמת גן בשעת בוקר, ולא במקרה הם ביקשו שהריאיון ייערך דווקא במקום זה. שטרן: "שום דבר לא הסתדר, ואז אתה אומר: 'יש כאלה שמדברים עם הבורא, אני אלך ואדבר איתו גם'. וכאן בדיוק, ממש בשעה הזו של היום, הייתה לי שיחה איתו. אמרתי לו 'אבא, אם אתה מוציא אותי מהחובות, אני מקדיש את חיי והופך להיות שליח שלך'".

מה שקרה בהמשך מזכיר סצנת צדק מסיומו של פרק בסדרת טלוויזיה משפטית אמריקאית: בשנת 2009, לאחר ששטרן לא הצליח להשיב לנושיו את כל החובות הכספיים שלו, שעמדו על כשני מיליון שקלים, החליט שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב אבי זמיר להעניק לשטרן פטור מלא מתשלום החוב משיקולי צדק.

עוד באותה שנה ראו בני הזוג שטרן פרסום על מכרז לדוכנים בתחנת הרכבת סבידור בתל אביב, ופתחו בתחנה את הדוכן שלהם. הדוכן היה כמו הטקסטים של שטרן: פשוט, בסיסי, יומיומי, מלא חום ונוגע. כשהוא מתאר בספרו נוסעת זו או אחרת שבאה לספר לו את אשר על לִבה, הוא כותב:

הִמְשַׁכְנוּ לְעַיֵּן בַּחַיִּים בְּקוֹל רָם. הִיא שִׁתְּפָה אוֹתִי בְּגֵירוּשֶׁיהָ הַמְּאֻחָרִים,

וְאֵיךְ שֶׁהֶחֱזִירָה אֶת אַב יְלָדֶיהָ לְבֵיתָהּ, / עֵקֶב מַחֲלָה שֶׁלָּקָה בָּהּ – כִּי הַיְּלָדִים כָּל כָּךְ לָחֲצוּ.

עַל קְשָׁיֵי הַפַּרְנָסָה שֶׁחָזְרוּ, עַל הַהִתְלַבְּטוּת שֶׁלָּהּ אִם לִפְתֹּחַ מִסְעֶדֶת פּוֹעֲלִים קְטַנָּה

אוֹ לַחְזֹר לַמִּקְצוֹעַ שֶׁלָּהּ, מַשֶּׁהוּ בְּהוֹרָאָה.

ואָמַרְתִּי לָה,/ שֶׁלְּהָכִיל כַּמָּה אֵרוּעִים בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם זֶה לֹא כָּל כָּךְ פָּשׁוּט.

וְסִפַּרְתִּי לָהּ קְצָת עַל חָכְמַת הַחַיִּים שֶׁל רַבִּי נַחְמָן,

שֶׁהִצִּיעַ שֶׁלֹּא לְחַבֵּר בֵּין כַּמָּה צָרוֹת,/ שֶׁצָּרִיךְ לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶן.

אבל טקסט פואטי לא פחות עבור בני הזוג שטרן הוא מה שכתב השופט זמיר בנמקו מדוע החליט לפטור את שטרן מהחוב. "בית המשפט צריך לשאוף, גם ביושבו כבית משפט של פשיטת רגל, להגיע לפתרון הצודק, בנסיבות העניין. … פתרון צודק משמעותו, לעתים, אף לנהוג לפנים משורת הדין, כמאמר חז"ל: 'לא נחרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא לפנים משורת הדין' (בבא מציעא ל, ב)".

שטרן: "לאורך המשפט אני טענתי לרצח רוחני. אמרתי: זה שאני חייב זה נכון, אבל אין לי סיכוי להחזיר. אז מה אתם רוצים עכשיו ממני? להרוג אותי?".

ענבר: "זה נס שלדעתי התרחש בגלל שהשופט ראה שמדובר בבן אדם שעשה כל מה שהוא יכול על מנת להחזיר את החוב. השופט זמיר הצליח ממש לראות מולו בן אדם, וגם נהג בעצמו כבן אדם. אנחנו לקחנו את המקום הזה של הקושי והפכנו אותו לשליחות חברתית".

מלכודות רוחניות

שטרן נהג לפתוח את הדוכן מדי בוקר בשבע. בעשר ענבר הייתה מצטרפת, וכך לסירוגין הם היו מפעילים אותו יחד ולחוד עד השעה עשר בלילה, תוך שהם מטפלים בין לבין בשבעת ילדיהם, אחת מהן היא מנישואיה הראשונים של ענבר ואחד מהם מקשר קודם של שטרן.

לא היו אנשים שנרתעו מהדוכן שלכם? שראו אותו כמיסיונרי?

ענבר: "לא עגבנו על אף אחד, פשוט חייכנו למי שעבר ושאלנו לשלומו. אני קוראת לזה 'מלכודות רוחניות'. לא עטנו על אדם כמו נשר, הנחנו את זה על השולחן וגירינו את האנשים לדבר איתנו על דברים. כשאתה בא ומניח את זה בדלת הקדמית ומתוך רצון של בן אדם זה אחרת לגמרי.

"זה היה מאוד מצחיק שיום אחד אחד הבסטיונרים שאל את שלומי: 'תגיד, איך זה יכול להיות שבאה אישה, נראית כאילו נורמלית, ואיך שהיא באה אליך היא נשפכת ומתחילה לבכות? מה אתה עושה להם? אתה מכשף אותם?'. שטרן, מצידו, ענה לאותו בסטיונר באחד השירים:

הָיִיתִי זָהִיר מַסְפִּיק לְהָשִׁיב לוֹ שֶׁכָּכָה זֶה כְּשֶׁקּוֹנִים סְפָרִים – כִּמְעַט תָּמִיד מִתְפַּתַּחַת לָהּ שִׂיחָה./

…כָּכָה זֶה הָיָה. / בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת הַשִּׂיחוֹת הָיוּ נִפְתָּחוֹת וְנִסְגָּרוֹת, נִפְתָּחוֹת

וְנִסְגָּרוֹת – / הַכֹּל בְּהֶתְאֵם לְכַמּוּת הַנּוֹסְעִים

שֶׁהָיוּ מִתְפָּרְצִים מֵהָרַכֶּבֶת עִם הַגָּעָתָהּ לַתַּחֲנָה.

אנשים לא שקועים כיום בסמארטפון? איך אפשר בכלל לעצור אותם כך?

שטרן: "היינו מפילים ספר בכוונה והם היו מרימים אותו וניגשים לדוכן ואומרים: 'נפל לך ספר'. אני הייתי שואל: 'מה שלומך?', ואומר: 'תודה רבה', ובום מתפתחת שיחה מכלום".

שטרן מצביע על תמונה של בחור מחובק איתו ומסביר: "הבחור הנחמד הזה היה כל הזמן תחת השפעה של חומרים כבדים. הוא די ג'יי של מסיבות טבע. הוא הציע לי לבוא פעם אחת למסיבת טבע, אולי לקרב שם כמה אנשים. אמרתי לו: עד כאן. הוא היה מניח אצלי תפילין, הייתי מחזק אותו".

לא מעט מהאנשים שפקדו את הדוכן או עברו בסמוך לו, הם נזכרים, היו במצב נפשי רעוע מאוד. בספר שני שירי–סיפור, האחד על גבר והשני על אישה, שאיימו לשים קץ לחייהם וייתכן כי השיחה שניהלו עם שטרן סייעה להם להחליט אחרת, כי שטרן מדווח כי ראה אותם מאז שוב:

"לָמָּה אֲנִי תָּמִיד לְיַד אֲנָשִׁים רָעִים?" שָׁאֲלָה.

"לֹא יוֹדֵעַ" הֵשַׁבְתִּי.

"אֵיפֹה הַבֵּן זוּג שֶׁלִּי?" שָׁאֲלָה.

"אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ", הֵשַׁבְתִּי.

"מֵהֵיכָן אַתְּ?" שָׁאַלתְִּי.

"מֵהַצָּפוֹן", פָּסְקָה בַּעֲדִינוּת.

"אֲנִי נוֹסַעַת עַכְשָׁו לְעֵין גֶּדִי,

לְנַחַל דָּוִד וְזֶהוּ…" אָמְרָה

"וְזֶהוּ מָה…?" שָׁאַלתְִּי.

"עוֹד לֹא הֵבַנְתָּ?" עָנְתָה בִּשְׁאֵלָה.

"אַתְּ יוֹדַעַת מָה? תִּקְּחִי אִתָּךְ אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה", הִצַּעְתִּי.

שטרן: "דמייני אדם שעובר מולי בתחנת הרכבת בפנים נפולות, עם מבט מושפל. יש לי שבריר שנייה לקלוט אותו בעיניים, סייעתא דשמיא אני קורא לזה. היום בדיוק למדנו בגמרא שאדם צריך את הבריות בסופו של דבר, הוא לא יכול להיות רק עם עצמו, ואז פניו מסמיקות או מחווירות כדי להראות לזולת שהוא נמצא במצוקה. זה מה שהיה גם ברכבת. אני חושב שהייתה לי זכות לגעת באנשים. אני לא יודע אם הייתי הקטליזטור המכריע, אבל אני חושב שעזרתי ולו בכך שראיתי את האנשים".

קורסים לפושטי רגל

בין האנשים שפקדו את הדוכן היו גם לא מעט פושטי יד ואנשים שנפלו כלכלית, ממש כמו שטרן עצמו. "לתת כסף לקבצן זו צביעות רוחנית", הוא אומר בלהט, "כי נתת לו כסף, אבל בעצם הקבצן הזה נשאר אומלל. צריך לפנות אליו ולשאול אותו: 'מה המקצוע שלך?', להיות שם איתו באמת. אולי הקבצן הזה יכול יום אחד לקום? אולי הקטע הקבצני שלו זה אירוע שיכול לחלוף תוך שנה? אולי יש לו כלים שבאמצעותם אפשר להקים אותו?"

יש משהו שהמדינה יכולה לעשות בשביל פושטי הרגל?

"לתת להם תקווה. אך בפועל, במקום זה, הם מרסקים אותם. במקום זה הם צריכים לעשות להם קורסים, לחבר אותם לעצמם מחדש. כי כל פושט רגל כזה היה בעל עסקים, היה אמיץ, הוא העז. המדינה צריכה לסייע לאחד כזה כדי שיקום על הרגליים ויפתח משהו אחר".

את ספרו הקודם, "בגן הלב שכנה נקודה", הוציא שטרן מיד אחרי שהדוכן ברכבת נסגר. מדובר במעשייה רוחנית לירית המבוססת על תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, ומספרת כיצד באותה נקודה בפארק הלאומי נשבע שיקדיש את עצמו לאחרים, ובאותה נשימה גם הבין משהו חשוב על משמעות החיים: "עמדתי פה ואמרתי: 'אבא, עשיתי גם דברים טובים. עשיתי מעט. ואז המילה מעט באה והתחזקה ונהייתה גדולה יותר, וכך נולד הרעיון שמעט זה גם טוב. רבי נחמן עוסק בנקודות טובות אבל לי יצאה המילה מעט, שמעט זה הכול. כשאין לך אוויר בריאות, תנועה קטנה זה כל מה שאתה יכול לעשות. ואז נולד הרעיון שמעט היא מאמנת רוחנית של התודה בתוכנו".

ענבר: "תמיד ראינו את האור חוזר. אם הייתה איזושהי שיחה שבה עזרנו לבן אדם ועודדנו אותו, מיד אחרי זה בא אדם וקנה בשלוש מאות שקל. ברגע שאתה חי באמונה אתה רואה את האור חוזר בכל מעשה שלך. אחרי שהדוכן נסגר קיבלנו טלפונים מלקוחות שלנו שאמרו: 'כשאנחנו עוברים ברכבת במקום שהדוכן שלכם עמד אנחנו עדיין רואים את האור שלכם'".

אחרי שהדוכן נסגר, שוב נקלעו למצוקה כלכלית. כיום הם נוהגים להקים דוכנים ארעיים במקומות שונים בארץ. שטרן אף הוזמן ללמד על רבי נחמן מברסלב ועל הרב שלמה קרליבך בבית מדרש שיקומי "מעלות – בריאות הנפש בקהילה" בבני ברק והוא מרצה במקומות נוספים. הוא אף ברא דמות של "סבי נחמן", ומופיע איתה בפני ילדים. שטרן אף הספיק בשנתיים האחרונות להשתתף בצילומי הסרט "לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין ולגלם את הקבצן המושיע בעונה הרביעית של הסדרה "עלילות ארץ גושן" שמשודרת בערוץ מאיר לילדים.

בין לבין, שלומי וענבר נשארו בקשר עם לא מעט נוסעים שפגשו ברכבת. "אתה חייב לצבור ניסיון בחיים כדי להיות סופר", אומר שטרן, "צריך לפנות לאנשים ברחוב גם אם הם זרים לך, כי אחרי הכול כולנו מדברים באותה שפה, אז בטוח תתפתח שיחה. חבר בישיבה אמר לי: 'אתה כל הזמן חושב מה אתה יכול לעשות בשביל הגאולה'. האמת? לא שמתי לב לזה".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' טבת תשע"ז, 30.12.2016