בין השורות והקשריהן | נַחֵם אילן

מאמרים למדניים בנושאי מקרא, מדרש, תלמוד, היסטוריה וספרות – מספר יונה ועד תמול שלשום – מספקים ארגז כלים משוכלל לקריאת טקסטים. מחוות אהבה וזיכרון

4ושמואל בקוראי שמו

ספר זיכרון לשמואל לייטר

עורכים: מנחם הירשמן, אוריאל סימון, שמא יהודה פרידמן ומשה רוסמן

מוסד ביאליק, תשע"ו, 386 עמ' + 98 עמ' אנגלית

לו הייתי נשאל מה המשפט החשוב ביותר שלמדתי באוניברסיטה הייתי משיב ללא היסוס ש"לכל טקסט יש גם קונטקסט (הֶקְשֵר) וסַבְּטֶקְסְט (בין השיטין)". לכאורה, האין זה מובן מאליו? תשובתי היא: לאו. לעתים קרובות הבנת הטקסט תלויה תלות מוחלטת בשיבוצו בהקשרים המתאימים (לשוני, היסטורי, רעיוני, ספרותי וסוגתי) ובה בעת בקשב רגיש למה שנרמז בין השיטין, למה שנאמר ולמה שלא נאמר, וכמובן כיצד נאמר. רק באופן כזה אפשר להתקרב למיצוי מה שטמון בכתוב.

כשקיבלתי לידיי את הספר "ושמואל בקוראי שמו" והתחלתי מדפדף בו, שבתי להרהר בזיקות הגומלין שבין הטקסט לבין הקשריו ומה שבא בין השיטין שלו. אין זה רווח שבמלאת כעשור להסתלקותו של אדם, אפילו היה מלומד גדול, יצא לאור ספר זיכרון לזִכרו. ספרים כאלה מופיעים בדרך כלל סמוך יותר למותו. עוד נדיר למצוא ספר זיכרון שחברי המערכת שלו הם ארבעה מלומדים דגולים (פרופ' שמא יהודה פרידמן אף זכה בפרס ישראל) מכמה אכסניות, העוסקים בתחומי דעת מגוונים, ואשר תרמו כל אחד מאמר נהדר לספר, ועוד הצליחו לגייס חוקרים מובילים בתחומיהם בארץ ובעולם שירימו אף הם תרומות בעלות ערך לספר זה.

האהבה וההערכה שרוחשים כל הכותבים לשמואל לייטר מובעות במפורש בספר בהרבה מקומות. יתרים על ההיגדים המפורשים הם הלשון הרומזת, אך בעיקר המאמרים עצמם. ניכר שכל הכותבים השקיעו במאמריהם את תמצית למדנותם, כתבו ברצון ובשמחה ולא רק כדי לצאת ידי חובה כלשהי, והעשירו את הקוראים לא רק במידע רב אלא בעיקר בתובנות חשובות, לעתים מטלטלות. כללו של דבר: ספר זה בולט במדף ספרי הזיכרון בצירוף הנדיר, היפה והמרגש של אהבה ולמדנות שיש בו בשפע ובאיכות.

הפירוש‭ ‬הספרותי‭ ‬לספר‭ ‬יונה‭ ‬הוא‭ ‬פנינה‭ ‬ספרותית‭ ‬והגותית‭. ‬ענת‭ ‬אגמי‭, ‬החלום‭, ‬2015‭ ‬ מתוך‭ ‬התערוכה‭ '‬חשיפות‭', ‬המוצגת‭ ‬במרכז‭ ‬הקונגרסים‭ ‬הבינלאומי‭, ‬בנייני‭ ‬האומה‭ ‬בירושלים

הפירוש‭ ‬הספרותי‭ ‬לספר‭ ‬יונה‭ ‬הוא‭ ‬פנינה‭ ‬ספרותית‭ ‬והגותית‭. ‬ענת‭ ‬אגמי‭, ‬החלום‭, ‬2015‭ ‬
מתוך‭ ‬התערוכה‭ '‬חשיפות‭', ‬המוצגת‭ ‬במרכז‭ ‬הקונגרסים‭ ‬הבינלאומי‭, ‬בנייני‭ ‬האומה‭ ‬בירושלים

נוסח קשה עדיף

אחרי שרטוט "דמות דיוקנו" בידי בנו, ד"ר ינון לייטר (עמ' 9–14), ודברים מאת אורי אלטר "על מקוריותו של שמואל לייטר" (עמ' 15–20), בא החלק הראשון – 13 מאמרים העוסקים בעיקר בבירור סוגיות מקראיות, מדרשיות, תלמודיות, היסטוריות וספרותיות. בעיון ראשון נדמה כי כל המאמרים ממוקדים במילה, בצרף לשוני, בדמות, באירוע או בטקסט מוגדר, ותרומתם היא אפוא נקודתית. אין טעות גדולה מזו. כל המאמרים מספקים בידי הקוראים, הדיוטות כמומחים, "ארגז כלים" משוכלל כיצד לקרוא טקסט, כל טקסט, וכיצד להפעילו הפעלה מושכלת ורגישה.

אביא ארבע דוגמאות: פרופ' אברהם גולדברג המנוח, מגדולי חוקרי התלמוד ומדרשי ההלכה שחיו בתוכנו עד לפני שנים ספורות, דן ב"בעיות עריכה וסידור בשני הפרקים הראשונים בפרקי אבות" (עמ' 72–77), ובלשון קצרה ומדודה פירק קשיים ויישב אותם בהסברים קולעים. פרופ' שמא יהודה פרידמן דן במאמר בן שבעים עמודים ב"ר' ירמיה תנא דבי ר' ישמעאל וערפול זהותו בתלמוד הבבלי" (עמ' 115–184) והראה עד כמה קריאה ביקורתית חיונית לזיקוק הנוסח ולפענוח לשונות קשים. הכלל "נוסח קשה עדיף" מתברר שוב ושוב (גם במאמרי כמה מעמיתיו) ככלל זהב. פרופ' אוריאל סימון, גדול חוקרי מפעלו הפרשני של רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע), שואל "מדוע לא הצטרף ר' אברהם אבן עזרא לר' יהודה הלוי במסעו לארץ ישראל?" (עמ' 196–216). סימון ידוע בעיקר כחוקר הסיפור המקראי, וכאן הפגין את שליטתו המצוינת בשאלות היסטוריות תוך שהציע הסבר פסיכולוגי רגיש ומפוכח.

אברהם הולץ נודע כאחד מגדולי חוקרי עגנון. כותרת מאמרו היא "בדרך לאקסטזה: ירושלים מקבלת את פני יצחק קומר" (עמ' 227–250). הולץ נטל כשני עמודים מן "תמול שלשום", קראם עם "זכוכית מגדלת" ונדרש לכל מילה ולכל צרף לשוני. התוצאה היא קריאה חודרת המציעה לקורא דיוקים ודקדוקים, והמפענחת שפעי רמזים. הולץ נהג כך גם בחיבוריו האחרים על עגנון, וזכור לטוב בייחוד ספרו "מראות ומקורות: מהדורה מוערת ומאוירת של 'הכנסת כלה' לש"י עגנון" (שוקן, תשנ"ה). העיון המיקרוסקופי שלו נחוץ ומועיל בעיקר בסיפורים הארוכים של עגנון, שבהם נסחף הקורא אחר העלילה, עלול להסתנוור מגודש הפרטים ומחמיץ הרבה גופי תורה בשל כך.

מזכירים את שמו

החלק השני נקרא "מעזבונו" ובו שלוש יצירות פיוטיות של לייטר וארבעה מאמרים והרצאות, כולם בעברית, ועוד ארבעה מאמרים באנגלית. מאמרו "פירוש ספרותי לספר יונה" (עמ' 286–329) הוא פנינה ספרותית והגותית, שעוררה אותי להרבה מחשבות, ואני מניח שאיני היחיד שהגיב כך.

כשסיימתי לקרוא את הספר המרתק הזה, שבתי להרהר בקשרים הגלויים והסמויים שבין הטקסט להקשריו ולמה שחבוי בין שורותיו. כל המאמרים מלמדים כי קריאת הטקסט, כל טקסט, בלא להתחשב בהקשריו, בנסיבות חיבורו, באופני ההבעה שנקט המחבר, ובמה שנמצא ב"לבן" שבין האותיות, בין המילים ובין השורות, קריאה שכזו במקרה הטוב תהיה רזה ודלה, ובמקרה הפחות טוב תהיה מעוותת, קלושה ולעתים ממש מוחמצת.

שמעתי פעם מפי פרופ' משה בר–אשר: "אדם מת פעמיים – פעם אחת כשהוא חדל לנשום ופעם אחת כשחדלים להזכיר את שמו". תלמידיו וחבריו של שמואל לייטר העמידו לו מצבה נאה. מאמריו ומאמריהם הם ערובה איכותית לכך שמותו בשנית יידחה בשנים רבות.

חבל שספר כה עשיר, שכולו מחוות אהבה והערכה, נדפס בלא שנמסר לפני כן לטיפולו של עורך לשון מקצועי. זו הערה לעורכים, אך בעיקר ל"מוסד ביאליק", אכסניה נכבדה ועתירת זכויות שכבר נכשלה בעבר בנכונותה להדפיס בהוצאתה ספרים מבלי שיעברו תחת עיניהם הקפדניות והמקצועיות של אנשיה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' טבת תשע"ז, 30.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-1 בינואר 2017,ב-גיליון מקץ תשע"ז - 1012, יהדות, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: