רק כשיוסף פותר לפרעה את חלומותיו, מתגלה למפרע שחלומותיו המוקדמים של יוסף עצמו היו מסר מגבוה. על בחירה והשגחה בעקבות הפרשה

המהפך במעמדו של יוסף, מאסיר למשנה–למלך, היה כה מהיר, עד שאנו נוטים להחמיץ פרט חשוב. פרעה לא חלם חלום אחד אלא שניים: אחד על פרות, והשני על שיבולים. בפתרונו של יוסף, שני החלומות אחד הם: דימויים שונים לאותו מסר. מדוע פעמיים? יוסף מסביר: "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ–לֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱ–לֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (בראשית מא, לב).

בהקשר המיידי, לפנינו רק פיסת מידע על מצרים ועתידה, אך החלומות ופתרונם הם גם חלק מסיפור חייו השלם של יוסף; ובראותנו אותם בהקשר זה, אנו מבינים אותם בדרך חדשה. כי לא רק פרעה חלם צמד חלומות עם מסר דומה. גם יוסף, בנעוריו, חלם צמד חלומות. סיפורו מתחיל כידוע בחלומות על האלומות המשתחוות לאלומתו, ועל השמש, הירח והכוכבים המשתחווים לו.

כשהתורה סיפרה על החלומות ההם, היא לא ציינה אם הם מנבאים את העתיד (כחלומות פרעה) או שמא הם רק מבטאים יהירות של בן מפונק ויומרני. העמימות הזו יוצרת את המתח בסיפור יוסף. רק עכשיו, אחרי שנים, נמסר לנו מידע חיוני: חלום הנשנה בצורות שונות הוא מֶסר מא–לוהים על העתיד שהוא ממהר לעשות. מדוע חסכה התורה את המידע הזה מאיתנו? אולי מפני שיוסף עצמו לא הבין בעת החלום שנבואה עמו. ושמא זו תחבולה ספרותית, שנועדה להשאיר אותנו במתח: האם אכן עתידים בני משפחת יוסף להשתחוות לו? אבל אפשר שהסיבה עמוקה יותר: שהתורה מעמידה אותנו כאן על עיקרון אמוני חשוב.

איור: מנחם הלברשטט

פרספקטיבות של זמן

כולנו מבינים את סיפור חיינו–שלנו רק בדיעבד. מאורעות מאוחרים מסבירים את הקודמים להם. כשיוסף חלם את חלומות נעוריו, לא הוא ולא אחיו יכלו לדעת שהוא אכן נועד לגדולות ושכל מאורעות הביש שיעברו עליו ימלאו תפקיד במימוש החלומות. בקריאה ראשונה, סיפור יוסף נראה כסדרה של התרחשויות אקראיות. רק בשלב מאוחר מתחוור לנו שכל האירועים היו חלק מתוכנית א–לוהית להפיכת נער הרועים העברי למשנה למלך מצרים.

כך גם אנו. אנו חיים את חיינו בין עבר ידוע ועתיד עלום. ביניהם מקַשר ההווה. רגע ההווה הוא רגע הבחירה. ממנו והלאה מתפצלים שבילים, ואנו בוחרים באיזה מהם נלך. רק כשאנו מסתכלים לאחור חיינו לובשים דמות של סיפור. החלטות שבשעת מעשה נראו זניחות מתגלות לפעמים ממרחק השנים כמכריעות, והחלטות שנראו חשובות מתבררות כטריוויאליות. מנקודת המבט של ההווה, החיים עשויים להיראות כסדרה מקרית של אירועים. בחלוף השנים אנו רואים את המסלול הרצוף.

תובנה זו עשויה לעזור בפתרון אחד הפרדוקסים הגדולים והמפורסמים של האמונה – הסתירה לכאורה בין ידיעה לבחירה, בין ההשגחה הא–לוהית המכוונת את העולם לבין הרצון החופשי; ובניסוחו של רבי עקיבא, "הכול צפוי והרשות נתונה" (משנה אבות ג, טו). לכאורה, אם א–לוהים צופה מראש שאנו נעשה דבר מה, לא ייתכן שכאשר אנו עושים אותו אנו עושים זאת מתוך רצון חופשי, שהרשות נתונה לנו. הוא כבר בחר בשבילנו.

הדבר נראה לנו פרדוקסלי בגלל תפיסת הזמן שלנו. אנחנו חיים בתוך הזמן, אך א–לוהים מתקיים מחוצה לו. פרספקטיבות שונות של זמן מאפשרות רמות שונות של ידיעה. צפייה במשחק כדורגל היא משל נאה לכך. במגרש, או בשידור חי, אנו יושבים דרוכים. איננו יודעים מה יקרה. איש אינו יודע. אך מה קורה כשאנו צופים בהקלטת שידור המשחק, וכבר יודעים את התוצאה? אנחנו יודעים מה יהיה, אך הדבר אינו שולל מהשחקנים את חופש הפעולה שלהם; אנחנו יודעים, משום שאנחנו צופים במשחק מפרספקטיבת זמן שונה.

פילוסופיה באמנות הסיפור

הוא הדין בקורות חיינו. בהווה אנו בוחרים כדי לעצב עתיד עלום שטרם נקבע. במבט לאחור נראה את תוצאות הבחירות הללו, ונבין את מקומה של כל אחת מהן במסלול האוטוביוגרפי שלנו. אז, בחכמה–שלאחר–מעשה, נתחיל להבין איך ההשגחה הדריכה את צעדינו, איך הוביל אותנו ה' למקום שבו רצה אותנו. זוהי אחת המשמעויות של דברי ה' למשה "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כג). אנחנו רואים כיצד עיצבה כף–יד ה' את מסלול חיינו רק לאחר מעשה, רק לאחר שכביכול עבר על פנינו.

בעידון מופלג ובמיומנות עילאית מַשמיעֵנו סיפור יוסף רעיון זה. מעללי אדם והתערבות א–לוהית נטווים בחיי יוסף לחוט אחד שאין לפורמו. כל זה נמצא בפסוק על הישנות החלום לפרעה. התורה הסתירה מאיתנו עד לנקודת שיא זו בחיי יוסף את הידיעה שחלום הנשנה פעמיים הוא נבואי, ושבני משפחת יוסף עתידים אפוא להשתחוות לו. על ידי כך לימדה אותנו כי מאורע מאוחר עשוי להכריחנו לפרש מחדש מאורע שקדם לו (במקרה שלנו: פתרון חלום פרעה המאיר מחדש את חלומות הנעורים של יוסף). מתוך כך התורה מעמידה אותנו על ההבדל בין שתי פרספקטיבות של זמן: ההווה, ומבט התובנה לאחור. כדרכה–בקודש עושה זאת התורה לא בניסוח היגדים פילוסופיים מורכבים, אלא באמנות הסיפור: דרך פשוטה אך אדירת–רושם להנחיל אמת קשָה.

שתי פרספקטיבות הזמן הללו מגולמות ביהדות בשני גופי מקורות: ההלכה והאגדה. ההלכה מלמדת אותנו כיצד לבחור בזמן אמת. בעזרת האגדה אנו מבינים את המהלך הגדול של העבר. שתי דרכי חשיבה אלו הן, ביחד, שתי ההמיספרות של מוח היהדות. אנחנו חופשיים, אבל אנחנו גם דמויות בדרמה שה' המחיז. אנחנו בוחרים, אך גם נבחרים. במתח ביניהן נעים חיינו.

הרב לורד זקס הוא רבה הראשי לשעבר של בריטניה ומרצה באוניברסיטת ניו יורק. ספריו רואים אור בעברית בהוצאת מגיד

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' טבת תשע"ז, 30.12.2016