התנגדותו של רב הטכניון להצבת עץ האשוח תמוהה הלכתית ומסוכנת אידיאולוגית. יש להכיל את המיעוט הנוצרי, לא להילחם בו

לפני מספר ימים פורסמה באתר האינטרנט כיפה כתבה על מהומה שאירעה בקמפוס הטכניון. אגודת הסטודנטים החליטה להציב עץ אשוח ברחבה במרכז בית הסטודנט. רב הקמפוס החדש, הרב אלעד דוקוב, פסק: "לצערי הרב אינני רואה לכך כל היתר, בפרט שיש בעיה להזכיר שם שמים וברכות במקום בו מצויה פרובלמטיקה כזו". לפי הכתבה הוא הורה כי "יש בעייתיות הלכתית לאכול בתוך בית הסטודנט כאשר מוצב בו עץ אשוח". הרב חיים נבון צוטט בכתבה כמשבח את תגובת רב הקמפוס: "עץ אשוח הוצב באוניברסיטה העברית. קול זעקה לא נשמע. אשוח הוצב גם בטכניון. שם לפחות הרב זועק. סטודנטים, איפה אתם?"

בסוף הכתבה צוטט גם כן הרב איתי אליצור, כאומר: "רב הטכניון פסק שאסור להיכנס לאולם בטכניון שהוצב בו עץ אשוח… גם היוונים שהציבו פסל של זאוס במקדש לא סילקו משם את הסממנים היהודיים. הם כנראה היו פתוחים לגמרי. פלורליסטים וליברליים. אצלנו הכול יהיה. אצלנו יהיה חופש לכול. כולם יהיה חייבים לציית לכל הדתות. נגד זה לחמו המכבים. אי אפשר להיות יהודי פלורליסט וליברל. צריך לבחור בין היהדות לבין הפלורליזם והליברליזם.

"מי שאכן מאמין, לא יוכל לאפשר חופש דת", מדגיש הרב אליצור. "מי שרואה את ידו של ה' בכל מקום, באותה ודאות שבה הוא רואה את הקנה של הנשק שבידי הערבי שמולו, לא יוכל להסכים לתת חופש לאמונות אחרות".

תגובתם של רבנים אלה, המתנגדת לכל ביטוי דתי נוצרי, לא מפתיעה. לדאבוננו, היא חושפת שוב את הפן האפל והמדאיג של תרבותו של חלק מהמגזר הדתי לאומי. גם הוראתו ההלכתית של רב הקמפוס וגם השוואתו של הרב אליצור בין עץ אשוח לצלם בהיכל טועות ומטעות, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה אידיאולוגית.

מדינת‭ ‬ישראל‭ ‬תמיד‭ ‬הכילה‭ ‬בתוכה‭ ‬אוכלוסייה‭ ‬לא‭ ‬יהודית‭. ‬ירושלים‭, ‬2006
צילום‭: ‬יוסי‭ ‬זמיר‭, ‬פלאש‭ ‬90

עץ לא נעבד

דבריהם של הרבנים שהוזכרו מבוססים על הדעה שהנצרות בימינו היא בגדר עבודה זרה ממש. ואולם, כבר בימי הראשונים היו שחלקו על כך (תוספות, המאירי). עמדתם של ראשונים אלה נאמרה עוד לפני הרפורמציה של המאה ה–16 ושינויים אין ספור שהתחוללו בתיאולוגיה הנוצרית מאז, מה שמפחית באופן משמעותי את הסיכוי שהנצרות תיחשב לעבודה זרה בימינו. אבל נניח לזאת כרגע. לצורך הדיון, נקבל את העמדה שהנצרות היא עבודה זרה באופן מלא. אך משום מה יהיה אסור להיכנס לאולם שבו הוצב עץ אשוח? עץ אשוח אינו נעבד, אינו מתשמישי עבודה זרה או תקרובותיה, ואפילו לא נכנס לגדר נויה לפי הגדרתה בהלכה (דהיינו דבר שמקשטים בו את האליל; ראו שו"ע יו"ד קלט ג,ט). לעץ אשוח אין כל תפקיד בפולחן הנוצרי, הוא לא משמש לא כאייקון לאליל ואפילו לא כקישוט לאייקון.

הרב דוקוב נימק את עמדתו בטיעון שכביכול מחזק את חומרת האיסור. "עץ האשוח הינו סמל דתי לא נוצרי אבל פרובלמטי יותר – פגאני". הרלוונטיות של המשפט הזה תמוהה. האם לעובדה ההיסטורית שתולדות המנהג הזה הן בעולם הפגאני העתיק יש השפעה על הגדרת עץ אשוח בזמננו?

הבה נניח שאכן האשוח הוא אותו עץ אשרה שנעבד בימי קדם. הנה, כך כותב השולחן ערוך (יורה דעה קמב, ט):

האשרה, בין שהיתה נעבדת בין שהיתה אלילים מונחת תחתיה, אסור לישב בצלה. ואם יש לו דרך אחרת קצרה כמוה אסור לעבור תחתיה ואם לאו עובר תחתיה כשהוא רץ.

הפתחי תשובה מביא על הלכה זו את דברי השב יעקב:

בין שהיתה נעבדת בין שהיתה אלילים מונחת תחתיה: באין בו לא הא ולא הא, מותר ליהנות ממנה אף לכתחילה אף ששמה אשירה.

השב יעקב עושה דיוק פשוט. ההלכה בשולחן ערוך אסרה ליהנות מהאשרה אם היא נעבדה או שהיו אלילים מונחים תחתיה. משמע שאם היא לא נעבדה ולא שימשה את העבודה זרה עצמה, מותר ליהנות ממנה לכתחילה. וזה באשרה ממש – דהיינו עץ שניטע לשם עבודה זרה (ט"ז שם). מנין, אם כן, לאסור את ההנאה מעץ האשוח? מה עוד שאני מעריך שגם רב הקמפוס דוקוב יודה שלא מדובר בעץ אשרה.

זאת ועוד; ברור מהמקורות שאין דרך להצדיק את העמדה שאוסרת לאכול ארוחת צהריים במרכז הסטודנט בגין הצבת עץ אשוח. אני מניח, על פי הפרטים שהוזכרו בכתבה ב"כיפה", שהרב דוקוב הוּנע מתלונות של סטודנטים דתיים על פערים תקציביים, המצביעים על הפליה אנטי–דתית יהודית בקמפוס. אם אכן יש פערים כאלה בהחלט ראוי להתלונן עליהם ולפרסם אותם. אבל מדוע להלביש את התלונות האלו בבגדים הלכתיים?

וביחס לדברי הרב אליצור, אם באנו לדון בסיפורי העמדת צלמים על ידי היוונים בימי חכמי המשנה, חבל אם נדלג על המשנה במסכת עבודה זרה שמציבה בפנינו הקבלה הרבה יותר מדויקת מאשר העמדת צלם בהיכל (ג, ד):

שאל פרקלוס בן פלוסלוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרוטידי. אמר לו: כתוב בתורתכם, "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרוטידי? אמר לו: אין משיבין במרחץ. כשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי; אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרוטידי, אלא נעשית היא אפרוטידי נוי למרחץ.

רש"י מסביר את תגובתו את תגובתו של רבן גמליאל:

היא באה בגבולי: שהמרחץ קודם לה, והמרחץ נעשה לכל הבא לרחוץ ולא כל הימנה שתהא גוזלת את הרבים.

ומה נענה על מרכז הסטודנט? כזכור, הרב דוקוב אמר ש"לצערי הרב אינני רואה לכך כל היתר". מרבן גמליאל אנחנו דווקא לומדים אחרת.

התנהגות גלותית

הלאה. אם נסתכל בדברי הפוסקים הגדולים מהמאה ה–20, נגלה שדבריהם של הרב דוקוב והרב אליצור עוד יותר תמוהים. הראי"ה קוק באגרת פט כותב "שעיקר הוא כדעת המאירי", דהיינו שהנצרות אינה עבודה זרה, וממשיך לפסוק "שהם נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם". גם הרב הראשי הראשון, הריא"ה הרצוג (עיינו תחומין ב' עמ' 174) פסק שהנוצרים בימינו אינם מוגדרים עובדי עבודה זרה (עוד ראו "עשה לך רב" לרב ח"ד הלוי, כרך ט). ואולי עוד יותר רלוונטי למקרה שלנו, גם הגר"מ פיינשטיין (אג"מ יו"ד א, סט) וגם הרב עובדיה יוסף פסקו שסימן הצלב אין בו משום איסור הנאה היות שאינו נעבד ואין לו תפקיד פולחני.

הפסק התמוה של הרב דוקוב כמו גם התגובות של הרב נבון והרב אליצור מעידים על בעיה הרבה יותר עמוקה. המגזר הדתי לאומי מתפאר לא רק באהבתו לארץ ישראל, אלא גם בגאוותו הלאומית, ובהחלט יש במה להתגאות. אבל ללאומיות יש פן אפל ומסוכן, והוא עולה כשמתחילים לראות כל הפגנת זהות אחרת כהתקפה וכסיכון. רצונם של רבנים אלה לבנות מדינה יהודית דתית במהרה בימינו מסנוור אותם – ואיתם חלקים גדולים של המגזר הדתי לאומי – מלראות נכוחה את המציאות הקיימת.

עץ אשוח בטכניון מסכן את זהותה היהודית של מדינת ישראל? באמת? הנוצרים בישראל מונים כיום 2% בלבד מהאוכלוסייה. המספר הזה כמעט זהה לאחוז היהודים בצפון אמריקה. מעניין שבכל ימי נעוריי בקנדה ובארה"ב לא נדיר היה לראות חנוכייה מוצבת ליד עץ אשוח בקניונים, ברחבות עיר ובקמפוסים למיניהם במקומות שיש בהם קהילה יהודית. אף נוצרי לא נרתע. הזהות הלא–יהודית שלהם לא הייתה מאוימת מהסמל הדתי–יהודי. לאוכלוסיית רוב הבטוח בזהותו ניתנת אפשרות – אולי אפילו אחריות – להראות למיעוטים שיש להם מקום בחברה, בלי לחשוש שצעד כזה פירושו התבוללות ואובדן זהות. יש אירוניה מסוימת בעובדה שרבנים אלה, הבאים ממגזר שמנסה בכל כוחו להתנער מהשקפת עולם גלותית, מפגינים חוסר ביטחון עצמי שיותר ראוי למיעוט הלוחם על זהותו מאשר לרוב השולט. התנהגות גלותית לחלוטין.

מה כל כך מפחיד בכך שקמפוס הטכניון יראה לסטודנטים הנוצרים – תושבי מדינת ישראל – שהחברה הישראלית מקבלת אותם? מדינת ישראל תמיד הכילה ותמשיך להכיל בתוכה אוכלוסייה לא יהודית. גם התמונה האידיאלית של התורה לא ראתה מציאות של עם ישראל בארץ ישראל בלי גרים בני עמים אחרים שהם חלק מהחברה.

בימים אלה הנצרות נרדפת בכל מקום במזרח התיכון חוץ ממדינת ישראל. בעולם הנוצרי הרחב רואים את המציאות הזאת ומשבחים את מדינת ישראל על כך ובצדק (אולי יעניין את הקוראים לדעת ששמעתי על הקורות בטכניון דווקא מאיש נוצרי, התומך בישראל הרבה שנים, שנפגע לאחר ששמע על דברי רב הקמפוס).

בין הלא–יהודים במדינת ישראל אין למצוא תקווה לשלום ושלווה איתנו יותר מאשר בקהילה הנוצרית. אם אנחנו רוצים לחזק את קיומנו בארץ ישראל, ולבצר ולהרחיב את התמיכה שלנו בעולם – קרי: לקדש שם שמים, לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה – אין דרך יותר טובה מאשר להפגין הכלה ותמיכה לקהילה הנוצרית בארץ.

הרב פסח ווליצקי היה ראש ישיבת "יסודי התורה“ לבני חו"ל בבית שמש. משמש כיום סמנכ"ל המרכז לשיתוף פעולה בין יהודים לנוצרים באפרת

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' טבת תשע"ז, 30.12.2016