לעשות שלום בעולם | מנחם קלנר

בעוד התפילה שמה את המלחמה ביוונים במוקד החנוכה, הרמב"ם משתמש בחג כדי לדבר על שלום עולמי. בעקבות החיתום המפתיע של הלכות חנוכה בספר משנה תורה

הטקסט המזוהה ביותר עם חנוכה הוא כידוע "על הניסים", שהמתפללים מוסיפים מספר פעמים ביום בתפילת העמידה ובברכת המזון. בתפילה זו מודגשת המלחמה הקשה בין "מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה" לבין ישראל, לאחר שהיוונים ביקשו להשכיח את התורה מישראל ולמנוע מהיהודים לקיים את מצוותיה. בתפילה זו אנו פונים לקב"ה ומודים:

בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם, מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ, וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה.

הדגש, אם כן, בתפילה זו ניתן על ריב, דין, נקמה, מלחמה, עולם יווני טמא מול ישראל טהור, רשעים וזדים מול צדיקים העוסקים בתורת ה'.

לעשות‭ ‬שלום‭ ‬בין‭ ‬איש‭ ‬לאשתו‭. ‬חנוכה‭, ‬ירושלים‭ ‬2015 צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

לעשות‭ ‬שלום‭ ‬בין‭ ‬איש‭ ‬לאשתו‭. ‬חנוכה‭, ‬ירושלים‭ ‬2015
צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

רמז לשלום עתידי

ואולם, מי שפונה לרמב"ם נתקל בדגש אחר, לא צפוי. בסוף הלכות מגילה וחנוכה בספר זמנים של משנה תורה אנו קוראים:

מצות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה [הדפוסים מוסיפים: לנו]. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל, או מוכר כסותו, ולוקח שמן ונרות ומדליק.

הרי שאין לו אלא פרוטה אחת ולפניו קידוש היום [של שבת] והדלקת נר חנוכה, מקדים שמן להדליק נר חנוכה על היין לקידוש היום; הואיל ושניהם מדברי סופרים מוטב להקדים נר חנוכה שיש בו זיכרון הנס.

היה לפניו נר ביתו [=נרות שבת] ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

 מדוע החליט הרמב"ם לסיים את הדיון על פורים וחנוכה דווקא בהלכה זו? תשובה אפשרית נמצאת בראשית דיונו על חנוכה. בפסקה זו (הלכות מגילה וחנוכה ג, א–ג) הרמב"ם כותב:

 בבית שני כשמלכות יון גזרו גזרות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצותולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידםומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו, שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסלו, ימי שמחה והלל. ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות [הדפוסים מוסיפים: להראות ולגלות הנס]. וימים אלו הן הנקראין "חנוכה", והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצווה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

החיבור שנעשה כאן בין שני החגים, חנוכה ופורים, הוא טכני–הלכתי ולא מהותי. ובכל זאת, הרמב"ם מצליח למצוא בהם דמיון מהותי ואולי מפתיע למדי – מוטיב השלום. הרמב"ם מסיים את דיונו על חנוכה עם קביעה המדגישה את חשיבות מצוות הדלקת הנרות בחנוכה: נר חנוכה קודם ליין לקידוש, אבל נר שבת קודם לנר חנוכה וגם ליין לקידוש. מדוע? על מנת להרבות שלום בעולם.

הרמב"ם, אם כן, מנצל דיון על הלכות פורים וחנוכה (חגים המציינים מלחמות של יהודים באומות העולם) על מנת ללמד אותנו שיעור דווקא בערך השלום. התמקדות זו בשלום יכולה לעזור לנו להסביר עובדה עלומה, והיא שהרמב"ם בוחר לסיים את שני הפרקים שלו על פורים עם הדברים הבאים:

כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר; הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות שלתורה שבעל פה, שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זיכרון הצרות יבטל שנאמר "כי נשכחו הצרות הראשונות", ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

לפסקה זו אין כל חשיבות הלכתית ונראה כי אינה תורמת דבר לדיון במקום. האמת היא, שפסקה זו מפתיעה בהתחשב בהתעקשותו של הרמב"ם על עליונות ההלכה. ניכר כי הרמב"ם דואג שדבריו לא ישמשו מאן דהוא לביטול הלכות. הצמדת הלכה זו לסוף הפרק העוסק בפורים, בנוסף לשתי ההלכות האחרונות בסוף הלכות החנוכה, מזכירה לנו שפורים וחנוכה, אף שהם שני חגים המציינים התנגשות אלימה בין ישראל לבין האומות, אמורים לרמוז לנו על תקופת המשיח, תקופה של שלום אוניברסלי ולא של שיעבוד מלכויות, כפי שמתאר הרמב"ם בסוף הלכות מלכים החותמות את משנה תורה:

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגשׂ ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה (ט, ב). ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו [חלק מהדפוסים מוסיפים בטעות: ישראל] חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

לבית ולבני האדם

נשוב עתה להערותיו של הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה. הרמב"ם מבסס את דבריו על התלמוד, כאשר הוא קובע שנרות שבת עדיפים על נרות חנוכה. הרמב"ם מביא בחשבון כי קוראיו יודעים כי נרות שבת הם הלכה שנקבעה בין היתר כדי לשמור על שלום בית. הרמב"ם מוכיח בעצמו כי לשלום בית יש חשיבות רבה, "שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו".

במה מדובר? למרות איסור מפורש למחוק את שם ה' (דברים יב, ג–ד; ורמב"ם, הלכות יסודי התורה, ו, א), חייבים לעשות זאת במסגרת טקס הסוטה (רמב"ם, הלכות סוטה, ג, ח–י). מדוע מוחקים את שם ה' במקרה הסוטה? לא כדי להדגיש את החשיבות הדרמטית של האירוע, אלא כדי "לעשות שלום בין איש לאשתו." ואז מוסיף וחותם הרמב"ם: "גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'".

פירוש זה לפסוק ממשלי הוא של הרמב"ם עצמו, ועד כמה שידי מגעת לא מצאתי אותו מוזכר במקורות לפניו. הוא מביא את הפסוק בהקשר דומה במקום השני שבו הוא מופיע במשנה תורה (הלכות מלכים י, ב): "…אפילו הגויים צוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו', ונאמר 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'". אם כן, התורה ניתנה לא רק כדי להנחיל שלום בין בעל ואישה, אלא גם בין בני האדם בכלל. יוצא מכל זה שהרמב"ם לוקח שני חגים המקושרים בצורה ברורה למלחמות יהודים בגויים ומכוון את המסר הסופי שלהם לעבר מסר של שלום בין כל בני האדם.

בצורה דומה, ראוי לציין, לוקח הרמב"ם את דמותו של אליהו, נביא המוצג בתנ"ך כנקמן ללא לאות (יש לזכור את מפגשו עם נביאי הבעל בספר מלכים א', פרק יח), והופך אותו לאות לשלום עולמי (הלכות מלכים יב, ב):

ייראה מפשוטם שלדברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישראל, לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא"… ואינו בא לא לטהר הטמא ולא לטמא הטהור, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים".

כפי שציינו לעיל, התורה ניתנה לא רק כדי להביא שלום בין איש ואשתו, אלא גם בין כל בני האדם. אין זה המסר שהיינו מצפים למצוא בדיון על פורים וחנוכה. כמו בספרים אחרים במשנה תורה, הרמב"ם משתמש בהלכות החותמות את חלקי הספר ללמד אותנו שיעור בלתי צפוי אך חשוב מאוד. המסר של חנוכה אינו מלחמה בין ישראל לבין יוונים ומתייוונים, אלא ציפייה לתקופה שמלחמות כבר לא יהיו. אם כן, אליבא דהרמב"ם המסר האמיתי של חנוכה אינו מלחמה תמידית בין ישראל לעמים, אלה כמיהה לשלום אוניברסלי, לעולם שבו כולם (ולא רק ישראל) יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם.

פרופ' מנחם קלנר הוא ראש התוכנית הבינתחומית בפילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי שלם

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג כסלו תשע"ז, 23.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-25 בדצמבר 2016,ב-גיליון וישב תשע"ז - 1011. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: