גיבורים על מוחלשים | צור ארליך

כמו תמיד פרסום רשימת הספרים המועמדים לפרס ספיר לספרות מעלה סוגיות של טעם וריח וסדריום פוליטי ותרבותי. צור ארליך קרא את כולם ונותן בהם סימנים

"תיקון אחר חצות" מאת יניב איצקוביץ' צריך לזכות בפרס ספיר – כפי ש"הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר צריך היה לזכות בו לפני שנתיים ואכן זכה. כמו אז גם הפעם מזדהרת לפנינו מבין המועמדים יצירת מופת אחת, כבדת משקל ספרותי ומהנה גם יחד. פרסום הרשימה הקצרה בתחילת השבוע, שהשאיר בחוץ את "טיט" המוצלח של דרור בורשטיין ואת "תשרין" המשובח של איימן סיכסק, הותיר את איצקוביץ' ללא מתחרים של ממש.

 הרשימה הקצרה

עושים ספרות

z5המקום והזמן שבחר איצקוביץ' להעמיד בהם את הרומן הגדול שלו הם מעין הצהרה: באתי לעשות ספרות. באתי אל כור המחצבה, אל יורת הניסיונות הרותחת. באתי מישראל, מרכז הספרות העברית דהאידנא, אל רוסיה הלבנה של מינסק ופינסק, הצומת הומֵה–היהודים שבין פולין וליטא ורוסיה, בין השכלה וחסידות ומתנגדות. באתי אל ימי דמדומיו של הצאר, אל ימי הפוגרומים הגסים ותאי המחתרת הרדיקליים, אל זמנם ומושאי השראתם של רומני המופת הרוסיים, אל מכורתם של המתרגמים העבריים הקלסיקונים מרוסית ומיידיש. באתי לדובב אתכם שוב, הדברנים הגדולים, אלופי המונולוגים. באתי לצקת מחדש את עולמכם, היצוק זה מכבר באנדרטאות הברונזה של הספרות הגדולה.

החוצפה הזו יכולה להיגמר רע. איצקוביץ' נכנס לפרדס ויצא בשלום מפני שידע לסנתז חדש בישן; לכתוב בעברית ספרותית עכשווית, טבעית, את טעמה של היידיש העיירתית ואת גלגולה של הרוסית; למסור ד"ש לכל אביזרי הבמה של הספרות העברית בימי תחייתה, בסיפור הנע בסערה חדשה על ציר עגלונים ידוע וישן.

הדמויות ברומן חריגות – בראשן שוחטת צמחונית יהודייה שהיא כמעט גיבורת–על, וקצין חקירות קודר ורב–תובנות המשרת במשטרה החשאית של הצאר. גם סיפורן חריג, אך הוא שיעור חי בסוגיות עקרוניות, ובראשן השאלה ההיסטורית של הכוח והיהודים בגלות. הספר מתאר איך פעם אחת יוצאים יהודים מדיר הכבשים הגלותי – ומחצית האימפריה הרוסית נסחפת במערבולת. האם זו אלגוריה? האם גלומה בתבנית הזו טענה היסטוריוסופית? רמיזה אקטואלית? איצקוביץ' טוען בתוקף שכן. לאושרנו, ספרו גדול מזה.

תיקון אחר חצות

יניב איצקוביץ' / כתר

מגדיר למורה

z7נגיעה אחרת, טרגית, בשאלת היהודים בגלות והכוח מספקת מיכל בן–נפתלי ב"המורה". לבן–נפתלי, או לבת דמותה הבדיונית, הייתה בתיכון מורה מיוחדת לאנגלית. אישה קפדנית, מרוחקת, נערצת. קצת אחר כך קפצה המורה אל מותה. כעבור כשלושים שנה הבחינה בן–נפתלי שמסלול חייה דומה לזה של המורה, והחליטה לחקור מי הייתה בעצם מורתה. את החללים שבין פיסות המידע המעטות שמצאה מילאה בתעצומות דמיון של סופרת ובהיגיון של פסיכואנליטיקאית. זה מקצועה.

המורה, מתברר, הייתה אישה נשואה צעירה כשהחלו הנאצים, בפרכוס רצחני אחרון של מובסים, לשלח את יהודי הונגריה לאושוויץ. היא ניצלה מפני שזכתה לעלות על רכבת ההצלה שארגן ישראל קסטנר. טיפין טיפין, בבנייה סיפורית מופתית, מגלה בן–נפתלי לקוראיה כיצד השתלב הסיפור הכאוב בבניית אישיותה החריגה של המורה. היא בונה דמות וסיפור שבגלעינם בעיה פילוסופית: הבעיה של שיתוף הפעולה. המורה היא מזיגה מיוחדת של התנגדות וסרבנות פנימית עם הכרה סבילה בשלטון הרוע. שיתוף הפעולה של גורמים בהנהגת יהודי הונגריה עם הרשע ועם הכורח ההיסטורי מובן לה מבחינה מסוימת. במשפט שלה, קסטנר זכאי.

החיווי הפילוסופי, המגדיר, הוא כלי הסיפור העיקרי של בן–נפתלי – גם כשהסיפור מעלה חוויה. ועדיין, המסה–בצורת–רומן מותירה לקוראיה הרגילים בספרות היפה העלילתית משהו מן המלאכה שהם אמונים עליה: הבנת קשרים לא–אמורים ושחזור מפה רמוזה של סמלים.

המורה

מיכל בן–נפתלי / כתר

קרעי היזכרות

z8מלאכה רבה של שחזור העלילה הותירה לקוראיה מיה לוי–ירון בספרה "אישה בשמלה ירוקה". אמה של לוי–ירון, חיה ורד, הייתה בצעירותה משוררת מעולה ומבטיחה, אך פרסמה רק ספר אחד. מתי? ספרה של בתה מתרוצץ בין הזמנים ולעתים מערבל אותם, אבל נראה שזה היה בשנות החמישים. ורד, אישה נסערת, משוררת עם כל קטלוג המוזרויות והקסמים שהמקצוע הזה עשוי להדביק במחזיקות בו, חיה עם בעלה ובנותיה ובלעדיהם בקיבוץ ובעוד קיבוץ ובעיר. בסערות חייה נישא גם בעלה, פליט מגרמניה, אך סופו שטבע בסערת הים. מיה חיה חיים משוגעים, בעיקר במובן המילולי של המושג. היא גדלה על דיאטה של חרוזים ומטפורות, נשמה אוויר מלוח מים וצרוב מסיגריות, ועם זה ניהלה ילדות ישראלית מאוד. על זה הספר.

סיפור חייהם של המחברת והוריה נמסר כתשעה סיפורים. הם אינם ממשיכים זה את זה, וגם אינם מופקדים על גזָרות ברורות. אלו הן תשע שרשראות של קרעי היזכרות. בכתיבתה הווידויית היפה, עתירת הדימויים, מיטלטלת לוי–ירון בין הממואר לסיפורת, בין הדחף לספר אמת ולהכביר פרטים לבין השאיפה לכתיבה מסוגננת ולפנטזיה. התנועה בין אלה נועדה כנראה להמחיש את חוסר הקוהרנטיות של החיים בבית המשפחה, בצלה של האם שרצתה לחיות שירה וחלום בתוך ההוויה העמלנית של ישראל הצעירה, ולצד דמויות הזויות של קרובי משפחה; אבל אנחנו אוהבים את הבלגן הספרותי שלנו מאורגן יותר.

מי שמוכן לצלוח קטעים לא נחוצים או חזרתיים כדי ליהנות מקטעי השיא, יתוודע לדמות מרתקת של אם ולכושר אבחנה ותיאור מרהיב של בתה.

אישה בשמלה ירוקה

מיה לוי–ירון / הקיבוץ המאוחד

קינה לגבר ולשמאל

z4דינמיקה משפחתית בעייתית, בדיונית הפעם, מתוארת גם בספרו של שמעון צימר, הקובע בכותרתו כי "לפעמים הבית הוא רוצח". משפחה בורגנית נוירוטית בהתפרקותה היא אולי הנושא הנדוש ביותר בספרות המודרנית; אך צימר מצליח להתגדר באיכויות המקפיצות אותו מנקודת מוצא חשודה זו לגובה רב למדי. ההתפרקות מתקיימת בספר הקצר והדליל משהו ברבדים מרובים, ויפה הוא מארג המוטיבים האחיד המשלב את הרבדים הללו ואת התהליכים השונים שכל בן משפחה עובר.

דמותו של אבי המשפחה היא המפותחת ביותר, ובעדה מתבונן הספר בסוגיות העיקריות המעסיקות אותו. בפן מסוים שלו, האב הוא התגלמות השמאל הציוני; דמותו היא קינה על מחנה שהאידיאליזם הישן שלו משתבר בראי המציאות האלימה לרסיסים של שכול וכישלון, רגשי אשמה וצדקנות, הרס עצמי ולבסוף מין ספק פתרון ספק הרמת ידיים בדמות שיבה אל בית ההורים המסורתי ואל חיק היידיש.

סוגיה נוספת שהאב מגלם היא הגבריות המערבית השוקעת. התבוסה המשפילה במלחמת המינים, ההזדקקות, הקו הדק בין רפיסות לאלימות – כל אלה מטופלים מתוך אמפתיה לשני המינים. כיוון שכך, אפשר להבין את ההתבוססות של הגיבור ושל מחברו בענייני מין – אך הנזהרים ייזהרו.

לפעמים הבית הוא רוצח

שמעון צימר / אפיק

עולם הפקר

יותר מכך ייזהרו הם מ"ספר הגברים" מאת ננו שבתאי. סיפורונים סיפורונים עשוי הספר, סיפורון לכל גבר שבא על z9המחַברת, וכך, לשמחת הקורא, נותרים בספר עשרות עמודים ריקים או ריקים למחצה שאי אפשר לומר שהם גרועים. שאר העמודים הם לעתים שנונים ולעתים שוממים ותמיד מיותרים. שבתאי החליטה לעשות קטלוג שיימינג בלי שֵמות לשפע הנבזים וחדלי האישים (לפי עדותה), מחצית תל אביב כך נדמה, שידעוה.

הגברים הללו שרובם זינו תחת נשותיהם ראו בה רק גוף להפקת תענוגות, יצור מיני גרידא; אך כך בדיוק, יש להודות, גם היא ראתה אותם, ובעצם גם את עצמה – במרוץ מתיש ומשפיל אחר הנאות הבשר, שדעך בהתפכחות אכזרית.

מהספר מצטייר פער כאוב בין מצבה של האישה למצבו של הגבר בשוק המין הזָמין והמזדמן; אך לעיני הקורא המגיע מתרבות של ערכי משפחה מתגלע פער גדול אף יותר: זה שבין עולמו לבין עולם מקביל של הפקרות גמורה, שבו יחסי מין הם היחסים האלמנטריים בין בני אדם. הספר, הכתוב מעומק עולם הפקר זה, הופך בהדרגה לכתב אישום נגדו.

ספר הגברים

ננו שבתאי / כתר

 

הרשימה הארוכה

ייצוג מיעוטים

z11עד כאן – החמישייה שעלתה לגמר. ספרה של שבתאי, שאינו מתאים לתחרות של ספרות יפה, העפיל עד אליה. רומן נוסף שמקומו לא יכירנו בתחרות כזו הצליח לחדור לרשימת המועמדים הארוכה: "גלבי" של איריס אליה–כהן. רב המכר הזה עזר להעלות לכותרות את פרשת ילדי תימן. הוא מאמץ עמדה מקסימליסטית כלפי הפרשה, ומדבר על מגנון חטיפת ילדים תימנים למען ניצולי שואה שַׁכּוּלים בארצות הברית, בסיוע פעיל וסביל של הרשויות בארץ.

הקישור בין השואה לילדי תימן מחריף בשל התבנית העלילתית, שבמרכזה שתי חברוֹת משני "צדי המשוואה": אחות לילדה תימנית שנחטפה, ובת למשפחת ניצולים שמשפחתה נעה בקשת שבין הנוירוטיות הנסלחת לבין סחר בילדים תימנים. הדבר היה אולי נסלח כהפלגה רטורית שמטרתה להזדהות עם סבלם של התימנים, אלמלא צוירו כל הדמויות האשכנזיות בספר כקריקטורות נלעגות במקרה הטוב וכקריקטורות של רֶשע במקרים אחרים. ברור שהמחברת רחוקה משנאת אשכנזים, אך נראה שהזדהותה הרגשית עם הסיפור, ומגעה עם הפעילים העדתיים הקיצוניים הנושאים אותו, סחפו אותה.

מעניין לבחון את כשליו של הספר על רקע המתח בין שתי סוגות הכתיבה של אליה–כהן: שירה לירית – וסיפורת רבת מכר. ההתבצרות בזווית ראייה סובייקטיבית, המתקבלת על הדעת בשירה הלירית שהיא אישית בהגדרתה, פולשת ל"גלבי" ומקבלת בו ממד אידיאולוגי וסטריאוטיפי הרסני. שירתה של אליה–כהן היא בדרך כלל קלה וידידותית למשתמש, ועדיין היא מעודנת ומורכבת; הסיפורת שלה נוטה לצד הראשון בלבד, הקל, ומקצינה אותו לכדי מסחריות. מעניין גם שחדוות האהבה והמין היא בשירתה של אליה–כהן פתרון מנחם כמעט לכל דווי – וכך, כמעט עד שיכרון פראנקיסטי, גם בפרוזה שלה. ולבסוף, יתרון. דימויים מקוריים, רגישות לשונית וצלילית, ובעיקר מגע רגשי נמרץ עם העולם, הם כלי אומנותה כמשוררת. הדבר ניכר גם ב"גלבי", ונותן לו ממד אמנותי מסוים.

דומה ש"גלבי" ו"ספר הגברים" הוחדרו לרשימת המועמדים רק משום שהם מבטאים סדר יום לוחמני של מיעוט "מוחלש", עדתי או מגדרי. אם העניין אינו בלוחמנות אלא רק בייצוג נשים, הרי בשנת ספיר הזו הופיעו ולא נכנסו לרשימה הארוכה רומנים מעולים שבמעולים מאת נשים, כגון "אמנות ההכרחי" של דורית פלג, "ארץ אררט" ליעל גלר ובמיוחד "בית על מים רבים" של אמונה אלון. מלחמת מינים או עדות לא תמצאו בהם.

גלבי

איריס אליה–כהן (ידיעות ספרים)

טיוטה קולנועית

z1ספר שעל פי כותרתו נושא אף הוא קול זהותני של "מיעוט" הוא "המרוקאי האחרון" מאת גבריאל בן–שמחון; אך תוכן הספר הזה עשיר משמו. הגיבור והמספר והאיש שתודעתו ההוזָה היא העדשה שהסיפור נמסר דרכה הוא יונתן מרציאנו, צעיר חובב ספרות וקולנוע שעלה בילדותו ממרוקו, היה מהצונחים במיתלה במלחמת סיני, ועתה, כמילואימניק, הוא לוחם במלחמת ששת הימים. היותו מרוקאי גזלה ממנו בנעוריו את אהובתו הצברית, בשל דעותיו הקדומות של אביה. עכשיו, במלחמה, היא פתאום מצטוותת אליו, תחילה בספק–מציאות ובהמשך בהזיית–ודאי.

למרות הדחייה שחווה בשל מוצאו, ואף כי גם עתה הוא נתון (בדמיונו) בתחרות עם צבר גברי על לבה של אהובתו, הספר אינו מתריס, אינו שונא, אינו נתון לפוליטיקת הזהויות. בן–שמחון וגיבורו חוגגים את המרוקאיות כחלק מהפסיפס של יחד שבטי ישראל. עם רעיו לנשק ניצולי השואה לבו של יונתן שבור בשברם. פעם אחר פעם הוא מחבר בין שתי דמויות ציוניות שהוא מעריץ: אביו הדתי המשיחי חולם החלומות, והרצל, איש דמיונות בדרכו המעשית.

לטוב ולרע, הספר הוא בעיקרו קליידוסקופ של קלישאות קולנועיות ותרבותיות. בן–שמחון משתעשע בהן כילד באוסף גולות. לטוב, כשברור שהדבר נעשה במכוון, וכשמתקיימת שיחה אירונית בין החומר לבין היוצר. לרע, כשהוא מבזבז במהירות מהלכים, סצנות ואנקדוטות שיכלו להיות מפותחים יותר; וכאשר הקלישאה או התבנית הסיפורית נלעסת ומוסברת לאטה מבלי דעת שהיא קלישאה (למשל בתיאור של השטייטל או של גמגומו של אשכול). חיסרון גדול מכך בספר הוא חופזַת כתיבתם של חלקים רבים בו, עד כדי היעדר גמור של עיצוב אמנותי. קטע או שניים חוזר על עצמו כמעט במדויק בלי הצדקה. "המרוקאי האחרון" כתוב כטיוטה ראשונה, וחבל.

המרוקאי האחרון

גבריאל בן–שמחון / ידיעות ספרים

מותחן מעשה חושב

z3מעניין: מכל ספרי ה"מיעוטים" ה"מוחלשים" שברשימה הארוכה, מצטיין בזכות עצמו דווקא נציגו של המיעוט האולטימטיבי: "תִשרין", מאת איימן סיכּסֶק. המשפחה הערבית–ישראלית בעלילת "תשרין" נוצרת סוד הנוגע לרצח בת המשפחה לפני שנות דור – על רקע "כבוד המשפחה" ושמא גם בהקשר לאומני. וַאחיד, אחיינה של הנרצחת, מנסה לגלות מה בעצם קרה. זה נשמע כמו תיאור של עוד ספר ממוסחר על סוד משפחתי אפל, אבל סיכסק עשה את ההפך ממש. העלילה שיצר מותחת לא מפני שהסוד לא ידוע – הוא כן – אלא משום שהיא מעשה חושב של משחק בין ידוע לעלום. בין כל שתיים מחמש הדמויות המרכזיות מתקיים ערוץ תקשורתי אחר, עם מפלס ידיעות אחר ומתח ייחודי בין גילוי והסתרה.

בתוך המשחק המתוחכם הזה, ולצד ההיכרות המסקרנת עם ההוויה הערבית–ישראלית המיטלטלת בין הערביוּת לישראליוּת, מעשיר אותנו הספר בחקירה מקורית ורבת תובנות של מהות האהבה והזוגיות. התבוננות זו, הנארגת בטבעיות במסכת העלילה והדמויות, היא הדבק המחבר את הספר הפתוח לידיו הנרגשות של הקורא; היא לֵח–האצבעות ההופכות את דפיו במתח מתמיד.

תִשרין

איימן סיכּסֶק / אחוזת בית

מזיגה גאונית

z13כמו "תישרין", כך גם "טיט" מאת דרור בורשטיין היה ראוי להיכנס לחמישייה. שני ספרים קודמים של בורשטיין כבר היו מועמדים לפרס ספיר, אך הפעם, לראשונה, זהו ספר קריא שאינו יושב באולימפוס ניסיוני. "טיט" מספר מחדש את ספר ירמיהו. הוא עושה זאת מתוך מזיגה יצירתית, גאונית לעתים, בין המציאות ביהודה סביב חורבן בית ראשון לבין המציאות הטכנולוגית והתרבותית בירושלים בת זמננו. ירמיהו כ"ץ מענתות, משורר צעיר המקבל התקפי נבואה, הוא גיבורו. בן גילו וידידו מילדות, מתניה ממשפחת המלוכה, משורר היפסטר המתמתג כחובב התרבות האשורית המובסת, הוא גיבורו השני.

העלילה המבצבצת בספר ירמיהו בערבוב זמנים מובאת כאן בסדר כרונולוגי. הסבך הגיאו–פוליטי שמלכי יהודה היו נתונים בו מתבאר היטב, וכמוהו גם קטעי נבואות ירמיהו בספרו ובספר איכה. קטעים אלה מעובדים אל תוך עלילה נוגעת ללב אך גם סאטירית. המילה "טיט" היא פלינדרום, קריאתה בהיפוך זהה לקריאתה הרגילה – ואכן, הדו–כיווניות, מן העבר להווה ובחזרה, היא המפתח להבנת הרומן. מי שיקרא אותו כאלגוריה פוליטית מן העת העתיקה לזמננו גם יתאכזב וגם יחמיץ.

טיט

דרור בורשטיין / כתר

מסעיר והזוי

z12בית המקדש, הבנוי בשולי "טיט", מככב ב"השלישי" מאת ישי שריד. זהו אחד הרומנים המרהיבים ביותר שנכתבו פה בזמן האחרון. בכליו המדודים והקליטים הוא מכיל עושר לשוני, תרבותי ועלילתי. שוחרי המקדש לא יאהבו את המסר המזהיר מפני בניין המקדש בימינו, אך הם ישמחו לראות ששוב, זמן לא רב לאחר "הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר, מספק המִקדש לסופר עברי דֵי ריגוש והתפעמות אסתטית להעמיד יצירה גדולה.

לאורך עמודים רבים הסיפור משכנע, משום ששריד יוצק לתנאֵי ימֵינוּ תופעות שאכן אפיינו לפרקים את תקופות המקדשים, ועל כן ראוי שיעוררו מחשבה שנייה על התשוקה למקדש: התנוונות הכהונה, המתח בין נביאים למלכים בבית ראשון ובין כוהנים לחכמים בבית שני, חשש הגשמת הא–ל הטמון בעצם מציאות המקדש, ההשפעות הפסיכולוגיות של הקרבת הקרבנות. מתוך הריאליזם הזה הוא מצליח להפליג גם אל הלא–ריאלי ולשלב באופן משכנע התגלויות נבואיות.

ההצלחה מתקלקלת כששריד שוכח את חוקי המסתבר וההכרחי. זה קורה לו מתוך אוטומטיות מחשבתית כלפי הציבור הדתי–לאומי וכלפי עמדות ימניות – וגם משום שהוא רוצה להדהיר את העלילה. וכך הוא מוליך את ממלכת יהודה השלישית למחוזות מסעירים אך הזויים של ייזום מלחמות אכזריות, משטר טוטליטרי ואפילו הקרבת קרבנות אדם. שריד בכישרונו לופת את הקורא בגרונו – אבל כמעט עד חנק.

השלישי

ישי שריד / עם עובד

מוזרות שובבה

z6במקום האפוקליפסה של שריד, משה סקאל הציע בספריו הקודמים אוטופיה מזרח תיכונית נוסטלגית. סקאל מתגעגע למרחב ים–תיכוני נינוח, שאין בו חציצה בין יהודים לערבים ואשר מִנַרגילותיו נשאפת תרבות אירופה עם קורט זעתר, וממואזיניו מסתלסל קולה של האהבה החופשית שוברת המוסכמות המגדריות. בספרו השלישי, "אחותי", חגיגת הזהויות נמצאת בעיקר ברקע. כזיכרונות, וכמורשת משפחתית, וכקווי אופי ומוזרויות מצחיקות עד סמי–פתולוגיות. ואילו בחזית נמצא, גרוטסקי מעט אך רחום, סיפור משפחתי כמעט בורגני של אהבת אישה וגבר וכמיהתם לילד.

טשטוש גבולות דווקא יש בספר הזה, ובמרכזו, אבל בצורה אחרת לגמרי. שמו של הספר והמילה הדומיננטית בו, "אחותי", גזור מפעפוע אישיותי שהוא הישגה הגדול של היצירה. ליאור, המסַפֵּר, מספר את עצמו בגוף ראשון, ואת אחותו הוא מציין בגוף שני, אבל הוא יודע כל מה שהיא יודעת וחושבת. סקאל מתמרן את ליאור בין היותו אדם נפרד לבין אחדותו התודעתית עם אחותו; ובעצם בוחן את היחס בין תודעת היחיד לתודעת המשפחה. המשחק הזה מדריך את הספר בשובבות ובבטחה אל מוזרויות של ידיעה ואי ידיעה.

אחותי

משה סקאל / כנרת, זמורה–ביתן

חגיגת מודעות עצמית

z10מוזרויות של ידיעה ותודעה הן גם גיבורותיו של ספר ניסיוני יותר: "יש לך בשביל מה" מאת אודי שרבני. "קורא יקר, אם הגעת עד לכאן, אנא פנה לטיפול", אומר המספר ישירות לקורא בנובלה השלישית והאחרונה בספר. ודמות אחרת אומרת למספר הזה, "אתה מוצא משפטים, מאפסן אותם, אוגר ואוגר. למעשה, אתה עובד הפוך; אתה מוצא מטפורות, דימויים, ורק לאחר מכן מלביש אותם על מקרים. אם יבואו בכלל" – מילים המתארות בעצם גם את טכניקת הכתיבה של אודי שרבני. הוא מודע לכך עד לשד עצמותיו. ודאי שהוא מודע: כל ספרו הוא חגיגה מטורפת של מודעוּת עצמית. זה הנושא.

הנובלות כתובות בטכניקת זרם התודעה, כשחזור של שרשור מחשבות, עם כל מיני תוספות; והתוֹדעות הללו מבטאות בהכרח – אמנם בדרכם המעוותת תמיד של הגיבורים–המספרים, המתגלים כולם כמקרים פסיכיאטריים – את התכנים בתודעתו המתפוצצת של שרבני. מן המאגר מתפרצים דימויים מרהיבים, מטפורות מקוריות, הברקות של התבוננות, קרקס של תגובות למקרים שלא יבואו בכלל. שרבני שזר אותם על חוטים של עלילות נטולות היגיון המתחוללות לאנשים נטולי שֵם. הפרוזה של שרבני היא במובנים מסוימים שירה. שירה סמי–פסיכדלית, העומדת על כלונסאות עלילה טרגיים ומסוכסכים, מבעבעת רעיונות, מוצפת עד סמוך מתחת לחגורתה במי ביוב, ראשה בעננים והעננים הם בשמים.

יש לך בשביל מה

אודי שרבני / הקיבוץ המאוחד

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג כסלו תשע"ז, 23.12.2016

Advertisements

פורסם ב-25 בדצמבר 2016,ב-גיליון וישב תשע"ז - 1011, סיפורת, שיפוט מהיר - צור ארליך. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: