בשתי מסות מענגות, שמשלבות רגעים של שירה צרופה ופילוסופיה מורכבת, אלדוס האקסלי מייצר חלופה רוחנית, דתית ופחות ממסדית לקיום. לא רק באמצעות כימיקלים

דלתות התודעה, עדן ושאול

אלדוס האקסלי

מאנגלית: שחר–דיויה לב

עולם חדש ומדף, 2016, 152 עמ'

יש לא מעט אופנים שבהם אפשר לקרוא את "דלתות התודעה" של אלדוס האקסלי, שתי מסות שפורסמו ב–1954, ובאיחור של יותר משישים שנה רואות אור בעברית. אורי לוטן ז"ל, בפתח הדבר הבהיר והמרתק, כתב כי עניינו של הספר הוא אור והתבוננות. התיאור נכון, אבל אפילו לא מתחיל להכיל את עוצמתו. האקסלי הבריטי (1963-1894), שידוע בעיקר בזכות הרומן הדיסטופי "עולם חדש מופלא" והנובלה "עיוור בעזה", פרסם עוד לא מעט ספרים, סיפורים קצרים, מסות ויומני מסע, והיה ללא ספק אחד מהוגי הדעות המקוריים ויוצאי הדופן של תקופתו.

למרות שגדל בתוך החממה המרופדת של העולם המדעי הנוקשה, האקסלי מיזג אותו עם צמחונות, מדיטציה, מיסטיקה, הרחבת התודעה ועתידו של המין האנושי מבחינה חברתית–פילוסופית–רוחנית. על ערש דווי ביקש מאשתו להזריק לו מנה חזקה של אל.אס.די, וכך יצא מהעולם הזה, בדיוק ביום שבו מעבר לאוקיינוס נרצח הנשיא האמריקני ג'ון פ' קנדי.

למה‭ ‬את‭ ‬הדלת‭ ‬שפתח‭ ‬כל‭ ‬כך‭ ‬הרבה‭ ‬אנשים‭ ‬מנסים‭ ‬לטרוק‭ ‬בכוח‭? ‬אלדוס‭ ‬האקסלי‭, ‬1894

הימלאיה ספרותית

"דלתות התודעה" ו"עדן ושאול" הם קודם כול טקסטים מענגים מבחינת סגנון ופואטיקה. מסה היא ז'אנר ללא גבולות מוגדרים. אפשר לכנותה "מסע חקר" לא בהכרח אקדמי של סוגיה מסוימת, למעשה של כל סוגיה, והיא בעצם יכולה לטמון בחובה כל דבר. מעין יקום העומד בפני עצמו ותוך כדי כך אף מגדיר את החוקים שלו עצמו. בנקל היא יכולה להטיל שעמום מוחץ, ומאידך היא יכולה להוות מסע טיפוס אל הימלאיה ספרותית, יקום שחוקי ההיגיון הפיזיקליים של הספרות לא בהכרח חלים עליו.

שני הטקסטים של האקסלי הם קודם כול כאלו: הם משלבים חקר לא רשמי – כלומר רציני במובן אקדמי, אך לא דקדקני כמוהו, סיטואציות אנושיות רכות ולא מעט רגעים של כתיבה מופלאה, מלאת צלילות פיוטיות ומדויקת כבדולח, כמו למשל בקטע הזה: "דברים חסרי יומרות, שבעי רצון להיות רק הם עצמם, מסתפקים בככוּתם, לא ממלאים תפקיד, לא משתדלים עד טירוף להצליח לבד, בבידוד מגוף הדהרמה, בהתרסה לוציפרית כנגד חסדו של אלוהים".

יש בהם רגעים של שירה צרופה: "איזו שביעות רצון אבסורדית קרנה מהמשטחים המתקמרים של אמייל נוצץ עד ברק", ורגעים של פילוסופיה מורכבת, שעלולים לגרום לתחושה רכה של דיס–אוריינטציה ולתהות לרגע שמא המסקלין מדבר מתוך מכונת הכתיבה (מה שכמובן נכון). אבל בסופם ברור לכול כי הם בכל רגע מכווני מטרה, תמיד חותרים לנקודה מסוימת ואכן מתכנסים בה.

המסקלין (והאל.אס.די) הוא רק אמצעי, הוא בהחלט לא המטרה, ויתרה מכך – אם רבים ראו במשך השנים בטקסטים הללו כאלו המטיפים להתמסטלות דחלילית במין מסיבה נצחית וקלת דעת – טעות חמורה בידם, והאקסלי אף טורח להבהיר אותה. הוא בהחלט לא מציע שהחל ממחר כלשהו כל האנושות תתחיל לצוף על פני אוקיינוס של כימיקלים. יש אנשים שלא נועדו לכך, יש אנשים שעבורם זו סכנת נפשות, אבל הוא עדיין תוהה בקול – מה שלא מעט הוגים שבאו אחריו המשיכו לתהות, וביניהם גם הישראלי עידו הרטוגזון – למה הממסד מצא את הסוגיה הזו כל כך מאיימת על קיומו. באיזו שרירותיות, או חמור מכך – אי שרירותיות, הוא עוזר להפיץ חומרים הרבה יותר מזיקים כמו אלכוהול, ניקוטין וכדומה, ולנסות למתג אותם ביחסי ציבור ראויים, ובה בעת מחליט כי חומרים שלא נמצא בהם כל פסול מבחינה בריאותית, והוכח שגם אינם ממכרים – הם בעצם השטן בהתגלמותו. למה את הדלת שהאקסלי פתח כל כך הרבה אנשים מנסים לסגור, שלא לומר לטרוק בכוח?

היקום ממשיך להתפשט

כך או כך, הספר מראה כמה העולם השתנה ולא השתנה בו בזמן מאז שנות החמישים. זהו טקסט שהגדיר את תרבות הנגד, והיא הלכה לכיוונים אחרים – השתטחה, בויתה ואז התאיינה לגמרי. כי הנגד שהטקסט הזה מציע הוא נגד שמתרומם מעל תרבות מוגדרת, ובמובן מה מעל מקום וזמן. הנגד שלו הוא גורף ובסיסי ובראשיתי, והוא לא מוגש בצורת נגד, לא כמשהו דווקאי, הופכי, אלא מייצר איזושהי חלופה רוחנית, קיומית, אפילו דתית, אך כזאת שעדיין נראית בלתי מושגת.

נראה שגם בעוד חמישים שנה זו תהיה חלופה. זה עדיין יפחיד. הממסדים ותרבות המיינסטרים ולמעשה גם תנועות שמשום מה מכנות עצמן תרבויות שוליים עדיין רואות במה שהאקסלי מציע כפירה בבסיס המציאות של החברה האנושית. אבל הם לא קוראים בין השורות. האקסלי פשוט רוצה שהאנושות תהפוך ליותר דתית ויותר רוחנית ופחות ממסדית, והוא לא מתאר זאת מתוך עמדת תום תרבותית. הוא באמת חושב שזה יפתור לא מעט תחלואים, כי אנו אמנם רצים קדימה בכל הכוח מבחינה טכנולוגית וכלכלית, אבל במובן הרוחני אנו מדשדשים במקום.

דומה כי ככל שעובר הזמן, ההיתכנות של הממד הרעיוני שעליו דיבר האקסלי רק הולכת ופוחתת. יחד עם זאת, מעניין לראות את ההתפתחות התיאורטית ואפילו המדעית שהתפתחה, במודע ושלא במודע, בעקבות הרעיונות של האקסלי. כזה לדוגמה הוא ההוגה הפסיכדלי טרנס מקנה, שמלבד צידוד ברעיונות של האקסלי ופיתוח שלהם, לוקח אותם למקומות מפתיעים. ספרו "Food of the Gods" כולל ניתוח היסטורי מפעים שבו הוא מוכיח כי התפתחויות תודעתיות בקרב קבוצות היסטוריות שונות התאפשרו נוכח צריכת הצמחים שלהם. כזה הוא גם טימותי לירי, הגורו הכימי של ילדי הפרחים באמריקה בשנות השישים.

ברם, בעשורים האחרונים יש מדענים רציניים ששוזרים את רעיונותיו התקדימיים של האקסלי לתוך תיאוריות לגבי היקום והתודעה האנושית. מייקל טלבוט עשה זאת עם "היקום ההולוגרפי" שלו, והפילוסוף והמדען ההונגרי ארווין לאסלו עושה זאת באמצעות תורת הקוונטים והתנהגותם של חלקיקים. היקום שהאקסלי ברא ממשיך להתפשט. אבל דומה כי הוא רוב הזמן יקום מקביל.

להיות לא מעשיים

אז מה בעצם הדבר המהותי כל כך והמפחיד כל כך והמרתק כל כך בספר הזה? כאמור, יש בו לא מעט רעיונות, כנחלים הנשפכים לים התמטי, אבל לדידי, מלבד אור והתבוננות, יש בו גם שאלות מהותיות. האקסלי שואל וממחיש באמצעות המשורר ויליאם בלייק, ציירים מסוימים, נביאים קדומים ובעצם כל מי שחווה חיבור אדיר עם הקוסמוס, עם הלוגוס, עם האלוהות – למה זה לא קורה לעתים תכופות יותר? למה הרגעים הללו כל כך חמקמקים, כל כך נדירים? התשובה היא "השסתום המפחית".

מה זה אומר? המוח שלנו מחווט למצב הישרדותי. זה מה שאפשר לנו לגבור על הניאנדרטלים ולשרוד ולשגשג ולהתפתח כמין אנושי. מדובר בתדר שהרדיו בצורת כרובית ששתול לנו במוח לא יכול לשדר אותו, כי הוא עסוק כל העת בלשדר מידעים קונקרטיים, תכליתיים. הפכנו את עצמנו בעל כורחנו לישויות בלתי מיסטיות, אבל אם רק נצליח להפחית את השפעתו של השסתום המפחית (ולא רק באמצעות כימיקלים – בנספחים של הספר האקסלי מציע עוד שיטות שלא כוללות עברה על חוק פלילי כלשהו), אנחנו באמת נחווה ונרגיש את העוצמה, את החיבור, אפילו נוכחות אלוהית, ופתאום ייפתחו כבמעשה קסם כל תאי הזיכרון, ומניפת הטווס הזו תיקח אותנו במובן מה לשלב הבא, הנחוץ, ההכרחי, בהתפתחות האבולוציונית הרוחנית שלנו. "כל אדם בכל רגע מסוגל לזכור את כל מה שקרה לו אי פעם ולתפוס את כל מה שמתרחש בכל מקום ביקום. תפקידם של המוח ושל מערכת העצבים הוא לגונן עלינו פן נוכרע ונתבלבל מכמות הידע הבלתי נחוץ ברובו, על ידי מניעת כניסתו של מרבית מה שהיינו יכולים לתפוס או לזכור בכל רגע נתון, ועל ידי השארה של מבחר קטן ומיוחד בלבד, שסביר כי יועיל לנו באופן מעשי", הוא כותב (עמ' 31).

אנחנו מין תכליתי ומעשי, ובאמצעות החוויה שלו הוא מדגים מה זה אומר להיות לא תכליתי ולא מעשי. מה זה אומר להתבונן ביפי הקיום באופן שבו השפה לא מכתיבה ומבייתת וכולאת את החוויה. האקסלי טוען שאנו שבויים בידי השפה. למשל, המילה "עץ" לעולם לא תכיל את כל מה שנובע מהעץ, את ההיסטוריה שלו, את הדפוסים שלו, את המערכות הפנימיות, אפילו את הציפור שלרגע נוחתת על אחד מענפיו. להתבונן באמת ביפי הקיום זה להתבונן בו ללא שפה. זה לחוות באופן בלתי אמצעי את "הככיות" של הדברים, את המהות האמיתית של כיסאות עץ פשוטים, של דפוסים גיאומטריים מרהיבים בתוך קפלי מכנסיים, של פרחים פראיים, ובכל העת לא לשכוח לרגע את הממד המוסרי.

האקסלי מנסה להבין, תוך כדי שהוא חווה את הרגעים הללו, מה הם אומרים בכל הנוגע לאינטראקציות אנושיות, ואיך אפשר לתפור אותם הרמטית לממדים של מוסר. לדידו, לא מספיק להתפעל מיפי הקיום. הדבר תמיד חייב להיות כרוך בתרומה למצב האנושי (שוב, מסר ברור לכל אלו שאהבו לקחת מרעיונותיו רק את הכימיקלים ולצוף חדלי אישים, אך קסומים באופן ילדי, בתוך הטריפים האגוצנטריים של עצמם). על כך הוא לא נותן תשובה חד משמעית. במקרה הזה יותר חשובה השאלה. בלי שום קשר, כמה עצוב שלשבת ולהתפעל מיפי העולם הוא דבר לא מעשי.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג כסלו תשע"ז, 23.12.2016