תגובות לגליונות קודמים – 1010

תגובות ל"קריאת אזהרה מלמעלה" מאת פרופ' יואל אליצור, גיליון פרשת ויצא

מניפולציה כוחנית

יואל אליצור טוען שאדם שתמונת העולם התנ"כית זורמת בעורקיו חייב לראות במציאות אדוות של התגלות ריבונו של עולם. הוא מבקר את הדתיות הרדודה שתמונת עולמה היא למעשה תמונת עולם חילונית, המנתקת את המציאות מההשגחה ומקריאות הכיוון מהשמים. מכאן הוא גוזר פרשנות של המציאות, החל ממלחמת ששת הימים ועד לגל השרפות האחרון. סביר להניח שהוא צודק. אילו היו ישעיהו או ירמיהו רואים את אשר אנחנו רואים, היו קמים ומשלחים בנו את חיצי הביקורת שלהם, תוך שהם מפרשים את ההתרחשויות כקריאת אזהרה מלמעלה. אלא שאליצור לא לקח בחשבון שלושה דברים:

א. הנביא לא מפרש את המציאות, אלא מוסר את דברו של ריבונו של עולם: "כה אמר ה'…". מכאן ועד המקום לפרשנות של אדם שלא חווה התגלות ונבואה, המרחק רב. יש כאן בלבול בין התוצאה – פרשנות של המציאות, ובין הסיבה – נבואה או פרשנות. אי אפשר להסיק מהתנ"ך על פעילות של פרשנות המציאות כאות משמים.

ב. התנ"ך הוא אבן היסוד של מקורות היהדות, אבל אחריו באו החכמים. היהדות העכשווית, במיוחד האורתודוקסית, היא ממשיכת דרכם של החכמים. חכמים עשו הבחנה חדה כתער בין העולם התנ"כי ובין עולמם. הם היו מודעים לכך וכך הורו כי הנבואה פסקה, ולדעת רובם אפילו בבת קול אין משגיחים. יהדות דתית עכשווית אסור לה להחיות את העולם התנ"כי, שכן בכך כרוך ביטול המפעל החז"לי. ההלכה החז"לית איננה אפשרית בעולם הדינאמי והדיאלוגי התנ"כי.

ג. היהדות העכשווית מכילה זהויות יהודיות רבות, ובראשן – שני ענפי הזהות הגדולים: יהדות דתית ויהדות חילונית. העמדת המציאות כבת קול משמים הדוברת את הזהות היהודית דתית ומוכיחה את החילוניות ואף את הממלכתיות הישראלית מסוכנת עד מאוד. יש בה פוטנציאל להעמיק קרע בין חלקי העם היהודי. מעבר לכך היא חוטאת בחוסר יושרה אינטלקטואלית. אני כשלעצמי לו הייתי מפרש את המציאות כקול אזהרה משמים, הייתי רואה אזהרה על ההידרדרות של הקהילה הדתית שעוד ועוד מבחירי בניה כושלים בעריות…

השאיפה לדיאלוג עם ריבונו של עולם היא שאיפה דתית עמוקה. אני שותף לה בכל נפשי ובכל מאודי. אבל בניגוד לעמדת אליצור הקורא לממש אותה בפן הציבורי והלאומי של חיינו, אני חושב שאם יש לה מקום – הרי זה ברשות היחיד. משלוש הסיבות שמניתי, אסור להחיל אותה על רשות הרבים – שם היא מהווה מניפולציה כוחנית הבאה להשליט תמונת עולם יהודית אחת על חברותיה. לעומת זאת, בעולמי הפרטי אני רשאי ואף קרוא לראות במציאות קריאת אזהרה משמים השומרת אותי מנטיית ליבי ומיצרי. אף כאן, אני סבור שיהודי שהוא איש הלכה חז"לי ראויה לו הצניעות והשתיקה. לא אספר על כך לאיש, אלא אראה במציאות כלי לעורר אותי לעשות את הישר ואת הטוב לפני ריבונו של עולם, ולחזור אל המוטב באשר כשלתי.

משה מאיר

ד“ר משה מאיר הוא ראש תחום חוסן לאומי ב"קולות" ומנחה קבוצות חשיבה בכוחות הביטחון בשיטת "אפרכסת"

————-

בזכות משפחת העמים

יואל אליצור תוקף את "ההנהגה שמתעקשת להצטרף למשפחת העמים בלי לתת לעובדות לבלבל אותה", ובהמשך הוא מסביר לנו מדוע באה האש הגדולה שהבעירה את חיפה. ועל הדברים הללו אני מפנה שלוש שאלות ליואל אליצור:

1. מי זו "ההנהגה"? יצחק רבין? שמעון פרס? ציפי לבני? אהוד אולמרט? בן גוריון או אולי אשכול? ההנהגה, אם לא נתבלבל בעובדות, מורכבת במקרה שלנו מבנט, ביבי, ליברמן, אורן חזן ודוד ביטן!

2. מה תפקידה של "משפחת העמים"? מדינת ישראל קמה מתוקף החלטה של "משפחת העמים" בשנת 1947 והכרתה במדינה בשנת משפחת העמים קבעה זאת מתוך הבנה שגם לעם היהודי וגם לעם הפלשתיני מגיעה מדינה. כן, זו תוכנית החלוקה שקיבלה את הסכמת ההנהגה הציונית לפני 70 שנה ובזכות זאת הכירה "משפחת העמים" במדינה שלנו. אבל אליצור הוא כנראה מצאצאי הנביא היודע דעת עליון והוא מספר לנו שהשרפה האחרונה בכרמל היא תוצאה של פינוי עמונה הצפוי בחג החנוכה, וגם תוצאה של הניסיון למנוע את מינוי הרב הראשי לצה"ל, בגלל רצונו של צה"ל להכניס נשים לתוך הטנקים. בכך הוא מצטרף לשורה ארוכה של נביאי שקר ומשיחי שקר שקמו לעם ישראל, וגרמו לאסונות וחורבן.

3. לאליצור ישנו קלף מנצח. העובדה שכך כתוב בספר תהילים: "קול ה' חוצב להבות אש", אך כיצד מסתיים אותו המזמור? "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

רמי פינצ'ובר 

רמי פינצ'ובר הוא חבר תנועת "עוז ושלום" ותושב נטף

—————

יודע דעת עליון?

בפתיחת מאמרו מקונן אליצור על כך שאיבדנו את העוז לדבוק בשפה תנ"כית ולהציע הסברים דתיים לצרות שמתרחשות בימינו. הוא מודע לכך שהסברים מעין אלו גורמים לזילות האמונה, ולכן מציע להבחין בין הסברת "מאורעות אישיים" – שהיא פסולה ומזיקה, ובין זו של "מאורעות לאומיים ועולמיים" – שהיא מצווה רבה.

אכן, האמונה שיש שכר ועונש, דהיינו שהא–ל מביא רעה על העם בשל חטאיו וטובה בשל מצוותיו, היא מיסודותיה של היהדות המאמינה בא–ל משגיח. התורה עסקה בזה רבות, הנביאים זעקו על כך והכתובים התריעו. כמובן גם חז"ל הוסיפו לבאר את הדבר – ואף הקדישו לכך מסכת מרכזית – וכפי שסיכם היטב רמב"ם: "בזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן" ומתוך כך ישובו בתשובה (הלכות תעניות א, א–ב).

אלא שהדברים אינם פשוטים. "לפחות פעמיים בדור הזה קיבלנו מה' התראה חמורה ודרמטית שמזכירה לנו מה היה ראוי שיקרה לעם שבוחר ברע", קובע אליצור, אך שוכח לענות על השאלה המקדמית מי קובע מהו אותו רע וכנגד מה באה ההתראה. לאליצור יש תשובה מן המוכן, כמובן: הרע הוא מה שעושים הממשלה, הצבא או מערכת המשפט שאינו עולה בקנה אחד עם הערכים המסוימים שבהם הוא והציבור הדתי–לאומי, שאליו הוא משתייך, מחזיקים. עקירת יישוב שנבנה בצורה לא חוקית? עוון! עיכוב מינויו של רב צבאי על רקע מחלוקת אידיאולוגית? עברה! הצעה היפותטית ליצור מחלקות טנקים על טהרת הנשים על רקע מיעוט מתגייסים לשירות קרבי? פשע! ועל שלושה אלו – שרפת ענק כאות אזהרה שמימי.

ויש לו אפילו "ראיה" לקשר בין החטא ובין האזהרה: "קשה שלא לחשוב על מידה כנגד מידה: ההחלטה הנואלת והמרושעת… על פינוי ארבעים בתי עמונה המתוכננת לחג החנוכה, כאילו מזמינה פינוי חפוז של רבבות הנסים מן הלהבות". אם האש הייתה מכה בקריית הממשלה ובפרט בסביבת בית המשפט העליון, מילא; אך מה לתושבי אותן שכונות בחיפה, ולתושבי חלמיש, נטף, בית מאיר ושאר המקומות שבהם הכתה האש – ולפינוי הכפוי של תושבי עמונה? מדוע דווקא עליהם נפל זעמו של הא–ל לפי אליצור? פרופ' אליצור, מבלי משים, משליך על הא–ל ממחשבותיו וערכיו, ויוצרו בדמותו, עם זקן מתנפנף, דובון וכיפה סרוגה.

צודקים אפוא אלו המסרבים לקשור בין עצירת גשמים ובין חטא כלשהו, בין מלחמה במפרץ ובין פריצות במלחמה. אבדה לנו הנבואה ועמה הוודאות. ומה נשאר לעשות אפוא עם המאורעות הרעים, האישיים, הלאומיים והכלל–עולמיים? – מה שתמיד עשינו: חזרה בתשובה אישית, של כל אחד ואחד – מבלי להצביע על האחר ולזהותו כמקור הצרה.

אליהו גליל

הרב אליהו גליל היה ראש כולל ורב קהילה במונטווידאו, אורוגוואי

———-

זכות הערבות ההדדית

נהניתי מאוד לקרוא את המאמר של רבי יואל אליצור על יד ד' שמתגלה דרך המאורעות. ומוסכם מאוד החילוק שחילק בין הפרט לכלל ביחס לבהירות ההופעה של יד ד' שניכרת אצל הכלל ולא אצל היחיד. יש להוסיף שאין איתנו נביא ואיננו יכולים לקבוע דבר ודאי גם במה שנוגע להנהגת הכלל, ויש מקום אולי ליותר מהתבוננות אחת, ואף על פי כן לפעמים הדברים כמעט מאירי עיניים כמו הדוגמאות שמביא ר' יואל.

עוד יש להוסיף שכשם שניתן לראות במאורעות סוג של גערה א–לוהית על מעשינו כמו כן יש לראות בניסים הכמעט גלויים הד להארת פנים על מעשינו הטובים. ומהו המעשה שבגללו זוכים ישראל בימינו לסייעתא דשמיא מיוחדת, מהי הזכות המיוחדת שיש לדור הזה? נראה שהזכות היא הערבות ההדדית ומסירות הנפש על הקיום היהודי בכלל ובארץ ישראל במיוחד, מסירות שמקיפה את כל שדרות העם. העובדה שאף אחד לא נהרג בשרפות היא תוצאה טבעית של מסירות הנפש הזו, אבל גם סיבה לברכה השמימית שמעבר לטבע. לכן גם במאבק על עמונה כמו במאבק שהיה על גוש קטיף, הדבקות בארץ יחד עם שמירה על הערבות ההדדית (= מאבק לא אלים) הן סיבה טבעית לקיום הישראלי–יהודי וגם סיבה לסייעתא דשמיא מיוחדת שהתגלתה ועוד תתגלה עלינו בעזרת השם.

 יהודה מלמד

הרב יהודה מלמד הוא ר"מ בישיבת ההסדר ברמת גן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז כסלו תשע"ז, 16.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 בדצמבר 2016,ב-גיליון וישלח תשע"ז - 1010, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: