צבא העם או צבא קדוש | אהרון (רוני) קמפינסקי

למרות שתמך בהקמת הרבנות הצבאית, התנגד דוד בן גוריון להרחבת סמכויותיה מעבר לאספקת שירותי דת. על המאבק סביב דמותה של הרבנות הצבאית בראשית ימי המדינה

מה היה יחסו של דוד בן גוריון לרבנות הצבאית ולהסדרת הדת בצה"ל? הדעה המקובלת גורסת שהוא תמך בהקמת הרבנות הצבאית בכל מאודו. בדברים הבאים אין בכוונתי לערער על דעה זו, אלא להציג פן נוסף בסיפור ההיסטורי על אודות יחסו של בן–גוריון לרבנות הצבאית.

היוזמה להקמת סמכות רבנית/הלכתית בצה"ל בראשות הרב שלמה גורן אכן זכתה לגיבוי מלא מצדו של דוד בן–גוריון, שהעדיף לפרק את היחידות הדתיות ולהקים צבא ממלכתי, תוך הסדרת ענייני הדת בכל יחידותיו. ואולם, בניגוד להסכמה עקרונית זו, מתברר כי היו חילוקי דעות מהותיים בין בן–גוריון לבין המחנה הדתי במספר היבטים מרכזיים הנוגעים להחלת הדת בצה"ל.

ריבוי‭ ‬הכיפות‭ ‬הסרוגות‭ ‬בצה‭"‬ל‭ ‬מאיים‭ ‬על‭ ‬ההגמוניה‭ ‬הוותיקה‭. ‬טקס‭ ‬חילופי‭ ‬הרבנים‭ ‬הצבאיים‭ ‬הראשיים‭, ‬2010 צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

ריבוי‭ ‬הכיפות‭ ‬הסרוגות‭ ‬בצה‭"‬ל‭ ‬מאיים‭ ‬על‭ ‬ההגמוניה‭ ‬הוותיקה‭. ‬טקס‭ ‬חילופי‭ ‬הרבנים‭ ‬הצבאיים‭ ‬הראשיים‭, ‬2010
צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

נגד חיל דת

הנציגים הדתיים סברו כי לרבנות הצבאית לא ניתנו כל הכלים הדרושים על מנת לספק את כלל הצרכים הדתיים במסגרת הצה"לית. שר הפנים חיים משה שפירא, מנהיג הפועל המזרחי, כתב לבן–גוריון כי "הקצינים המשרתים ברבנות הצבאית מתאוננים על קיפוח מעמדם", ועל כן, כדי למצב את מעמדם הן מבחינת סמכותם והן מבחינת דרגתם ומשכורתם, יש לתת לרבנות הצבאית מעמד של "חיל דת":

הדרך היחידה שבה אפשר להסדיר את ענייני הרבנות הצבאית כדי שתוכל למלא את תפקידיה החיוניים ביעילות, הוא לתת לה מעמד של חיל–דת כפי שניתן מעמד זה לכמה שירותים אחרים ולהוסיף לה על כוח האדם והתחבורה, בלעדי זה יורד מעמדה של הרבנות הצבאית לדרגה כזאת העלולה להרוס את כושר עבודתה (ארכיון המדינה, פרוטוקול ישיבת הממשלה, 1.11.1949. (כרך י"ד) עמ' 10).

בנקודה זו נחשפו לראשונה חילוקי דעות מהותיים בין בן–גוריון לנציגים הדתיים. בן גוריון, שהתנגד להצעה להקים חיל דת, הסביר זאת בכך שהוא לא רואה ברבנות הצבאית מסגרת דתית לאופיו של הצבא בכללותו, אלא אך ורק מסגרת טכנית להסדרת ענייני הדת. הוא הצהיר כי הוא התחייב "לשמור על כשרות, על שבת, אך לא על צביון דתי של הצבא".

בן–גוריון חשש כי הקמת חיל דת תדגיש יתר על המידה את הממד החינוכי בעבודת הרבנות הצבאית. הוא תמך אמנם בכל מאודו בחיזוק הדת בצבא, אולם הוא התכוון אך ורק להיבטים ההלכתיים ולאספקת שירותי הדת. הוא הסתייג מכוונתו של הרב גורן להרחיב את התפקידים של הרבנות הצבאית גם להיבטים החינוכיים:

עניינים אלה חמורים ולא היה קל ופשוט כל כך… לחייב את כל החיילים לאכול כשר, כי ישנם רבים שאינם רואים צורך בזה והיו כאלה שהתנגדו לדבר. אך קיים חוק והדבר נעשה, ולא צריך דרך אגב להרחיב זאת ולהבטיח הווי דתי בצבא. לא נבטיח הווי דתי בצבא, לא נמנה אנשים שיצוו בכח הסמכות שבידם לעשות זאת (שם, עמ' 13).

הדימוי המקובל, והנכון בעיקרו, הוא כי הקמת הרבנות הצבאית ופירוק היחידות הנפרדות היוו ביטוי להשקפתו הממלכתית של הרב גורן. מכך נגזרת תמיכתו הבלתי מסויגת של בן–גוריון ברב גורן וברבנות הצבאית. ואולם, לאור דיוננו נחשפת מחלוקת עקרונית בין הרב גורן לבן–גוריון. בניגוד לגישתו של הרב גורן שעל פיה צבא ישראל צריך להיות מושתת על הדת היהודית, ודרכו צריכה לינוק מתוך קדושה, בן גוריון ראה את הדברים אחרת לגמרי. הוא טען כי הסדרת הדת היא מכשיר על מנת שכולם יוכלו לשרת בצבא, ותו לא. מסיבה זו הקמת חיל דת הייתה מיותרת על פי בן גוריון, והדאגה ל"הווי דתי" נתפסה על ידו כחורגת מהתפקידים הקלאסיים של כשרות, אישות וכו', ומשום כך מיותרת.

"חיל דת" לא הוקם לבסוף. עם זאת, תפקידיה החינוכיים של הרבנות הורחבו והתפתחו במהלך השנים. הדוגמאות הבולטות לכך הן "מסעות ההתעוררות" ערב הימים הנוראים וארגון ליל הסדר בצה"ל, שהיו במוקד מחלוקת עקרונית בין בן–גוריון לרבנות הצבאית.

מסע ההתעוררות

"מסע התעוררות" היה מפעל בולט של הרבנות הצבאית, מדי שנה בחודש אלול (כיום מתקיימים "סיורי סליחות" כתחליף למסע התעוררות). פעילות זו לוותה מאז ומתמיד במחלוקת נוקבת בציבוריות הישראלית. המחנה החילוני יצא בגלוי נגד שתי נקודות מרכזיות: האחת היא החלת החובה על כל החיילים להשתתף במסע, והנקודה השנייה נוגעת לתוכני המסע, שנתפסו כהטפה דתית בצה"ל.

בשנת 1958 עלה נושא השתתפות החובה של החיילים על סדר היום. מפלגות השמאל קבלו על כך שחיילי צה"ל נדרשים להשתתף במסע ההתעוררות. בישיבת הממשלה עלתה הסוגיה על ידי שר הפנים, ישראל בר–יהודה (אחדות העבודה), שפנה לראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן–גוריון, ואמר:

אני קורא שבצבא מתנהל עכשיו, אם אינני טועה, "חודש התעוררות", זאת ביוזמת הרבנות הצבאית. אין לי שום דבר נגד זה, אבל תוך כדי כך מחייבים את כל החיילים לבוא ובמסדר לשמוע את כל מה שאומרים ה"מעוררים" וזאת בצו ובפקודה (ארכיון המדינה, פרוטוקול ישיבת הממשלה, ישיבה נ"ט/שי"ח, 7.9.1958).

בן–גוריון טען כי הוא "שומע זאת בפעם הראשונה". כעבור שבועיים, חזר בן–גוריון לישיבת הממשלה עם תשובה. הוא פירט את פקודת מסע ההתעוררות, כולל הסעיף האחרון שקובע כי "השתתפות בכנסים אלה חובה". הוא הצהיר כי "ניתנה הוראה לבטל הסעיף האחרון בפקודות דומות שתוצאנה בשנים הקרובות". "זאת אומרת", אמר, "שהסעיף הרביעי בדבר השתתפות החובה יתבטל מעכשיו". עוד הוא שב וטען: "אני מודה שלא ידעתי עניין זה עד עכשיו" (ארכיון המדינה, פרוטוקול ישיבת הממשלה, ישיבה א'/שי"ט, 21.9.1958).

ההוראה בעניין חובת ההשתתפות במסעות התעוררות אכן בוטלה. הרב יצחק מאיר, סגנו של הרב גורן, העיד כי בעקבות ביטול ההוראה קינן חשש ברבנות הצבאית כי מפקדי צה"ל עלולים לנצל זאת ולבטל את ההוראות בענייני דת גם בתחומים אחרים. הרב מאיר מתאר כי הרב גורן היה "במצב רוח מדוכא". בישיבה דחופה של ראשי הרבנות הצבאית, שכינס הרב גורן כדי לדון בבעיה שנוצרה, הוחלט על הפסקת מסעות ההתעוררות. לטענת הרבנות הצבאית, לא היה כל הצדקה שמסע ההתעוררות יהיה בחזקת רשות בלבד, בעוד רוב רובן של הפעולות התרבותיות הנערכות בצה"ל הן בחזקת חובה לכל החיילים.

לאחר לחץ כבד מצד הרבנות הצבאית והמפלגות הדתיות, הודיע בן–גוריון על דחיית ביצוע ההחלטה עד לאחר יום הכיפורים. ההחלטה החזירה את הגלגל, ומסעות ההתעוררות חזרו להתקיים תוך החלת חובת ההשתתפות על כלל החיילים.

אופיו של ליל הסדר

הוויכוח סביב אופיו של ליל הסדר פרץ במארס–אפריל 1948. בתקופה ההיא, כאשר הקרבות היו בשיאם, התנהל מאבק על דמותו של חג הפסח בצבא המתגבש (אז עדיין לא הוקם צה"ל), בין השירות הדתי לבין "שירות התרבות", לימים חיל החינוך בצה"ל. "שירות התרבות" סבר שצריך לחגוג את חג הפסח בדיוק כמו שעושים זאת בקיבוצים – כלומר, לא להתמקד רק ביציאת מצרים, אלא גם בשיבת ציון של ימינו. לשם כך הוכנה הגדה המשלבת מוטיבים מודרניים עם מוטיבים מסורתיים. נוסח זה כלל, למשל, הרמת כוסות "לחיי המדינה העברית, ההגנה, העלייה והיחידה". לצד הפסוק "שפוך חמתך על הגויים", היו איורים של גיבורי ישראל: מרדכי היהודי, יהודה המכבי, גיבורי הגטו ולוחמי התקומה. בנוסף היו גם פרקי קריאה מחוץ להגדה, בהם קטע מכתבי ביאליק: "היום אל ארץ חדשה אתה עובר".

השירות הדתי סבר כי יש לשמור על אופיו המסורתי של ליל הסדר, וראשיו פעלו נחרצות על מנת לגנוז את ההגדה החלופית. ועדה מיוחדת החליטה בסופו של דבר כי אופיו של ליל הסדר יהיה מסורתי, ובמאי 1949 נגנזה ההגדה של "שירות התרבות".

לקראת יום העצמאות בשנת 1952 פרץ ויכוח נוסף בין צה"ל למחנה הדתי, הפעם סביב הדפסת עשרת אלפים עותקים של "הגדת העצמאות". הגדה זו נכתבה על ידי אהרון מגד, לימים אחד הסופרים הבולטים בישראל. מגד, אז בן 32, כתב את ההגדה במסגרת שירות המילואים שלו במפקדת קצין תרבות ראשי. שר החינוך דאז, בן–ציון דינור, עמד מאחורי היוזמה. הרעיון היה למסד את יום העצמאות כיום חג לכל דבר, כמו פסח וראש השנה. מגד החליט לכתוב את ההגדה במתכונת ההגדה של פסח, דבר שגרר התנגדות חריפה מצד הרבנות הצבאית והנציגים הדתיים בכנסת. הסיבה לכך הייתה אזכור כוחו של צה"ל במקום הקב"ה. למשל: "לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף ולא על ידי שליח הכינו את האויב ויכולנו לו, כי אם על ידי צבא ההגנה לישראל, שרוחו דרוכה וזרועו עזה".

מגד סיפר בריאיון עיתונאי (הארץ, 11.5.1997) כי שמע "שראו את ההגדה אנשי המפד"ל בכנסת וטענו שזה חילול השם, כי כתבתי שהצבא מגן עלינו ולא הקב"ה. אחר כך שמעתי ששרפו אותן. זה נעלם, לא קיים, בל ייראה ובל יימצא". למעשה, ההגדה לא נועדה לקריאה בליל הסדר אלא ביום העצמאות. אלא שהדמיון הבלתי–מוסתר להגדה של פסח הביא לחשש מצד הדתיים כי ההגדה יכולה לגלוש גם לליל הסדר בצבא.

למרות שניתן לשער כי בן–גוריון היה מעדיף שאופיו של ליל הסדר יהיה חילוני יותר, הוא העדיף במקרה זה ליישר קו עם דרישות המפלגות הדתיות והרבנות הצבאית. עד ימינו, הרבנות הצבאית היא שאחראית על ארגון ליל הסדר בצה"ל על כל מרכיביו. כפי שראינו לעיל, גם במקרה זה מסתמנת גישתו של בן–גוריון, שעיקרה חתירה לפשרות עם המחנה הדתי.

שמירת הסטטוס קוו

בסיכומם של דברים, מרחק רב היה בין גישתו של בן–גוריון לבין גישת הדתיים, ובראשם הרב גורן, בנוגע לסמכויות הרבנות הצבאית. בניגוד להשקפתם כי הרבנות הצבאית אמורה להפוך את צה"ל ל"צבא קודש", גישתו הייתה אינטרסנטית לחלוטין: לאפשר לכל חייל לשרת בצה"ל כ"צבא העם". לפיכך הוא תמך בכל מאודו בכל פעילות שענתה למטרה זו, דהיינו: שמירת הכשרות והשבת במחנות צה"ל, אספקת שירותי דת וטיפול בחללים. לעומת זאת, כל פעילות שחרגה ממטרה זו, בעיקר בתחום החינוכי, זכתה להתנגדותו של בן–גוריון. התפשרותו נבעה מרצונו שלא לשבור את מערכת ההסדרים ביחסי דת ומדינה, ולשמר על ידי כך את ה"סטטוס קוו" ביחסי דת ומדינה.

ניתן בקלות לשלב את טיעוניו של הרב גורן באותה התקופה בוויכוח שקיים היום סביב סמכויותיה של הרבנות הצבאית. ואולם כיום נוסף ממד חדש שלא היה בעבר: בתקופת הדור הראשון של הרבנות הצבאית היה המחנה הדתי "קרון" ברכבת הציונות והמדינה. בצה"ל בלטה מגמה זו בצורה ברורה: השדרה הפיקודית של צה"ל נשאה אופי חילוני, והחיילים הדתיים כמעט לא התקדמו בסולם הדרגות. פעילותה החינוכית של הרבנות הצבאית הייתה אמנם רבת עוצמה, אך עדיין הייתה בצילה של המגמה החילונית הרווחת בצה"ל, ועל כן לא הייתה היוותה איום על המחנה החילוני.

כיום המציאות שונה בתכלית; ריבוי הכיפות הסרוגות בצה"ל מאיים על ההגמוניה הוותיקה, ועל כן כל פעילות תמימה של הרבנות הצבאית – כמו בתחום החינוכי או בסוגיית "השילוב המשותף" – הופכת למלחמת תרבות ולסערה ציבורית נרחבת.

ד"ר אהרון (רוני) קמפינסקי הוא דיקן אקדמי וראש החוג ללימודי אזרחות במכללת אפרתה ומחבר הספר "בפקודת הרבנות" על התפתחותה של הרבנות הצבאית

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז כסלו תשע"ז, 16.12.2016

Advertisements

פורסם ב-18 בדצמבר 2016,ב-גיליון וישלח תשע"ז - 1010. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: