בניגוד לטענת הנצרות, היהדות אינה דורשת לשנוא ולנקום. על שלילת הנקמה בספר איוב ועל מוסר הרחמים של חז"ל

עוד בימיו של ישו, התנהלה מסביב למוסר מחלוקת היסטורית חשובה בין הנצרות לבין היהדות. הנצרות ראתה את שיא המוסר בדרשת ההר, ובעקבותיה היא טענה למעין מתן תורה חדש: רחמים במקום דין, סליחה במקום נקמה. לפי האוונגליון של מתי (פרק 5), נאמר בדרשה: "שמעתם כי נאמר 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וְשָׂנֵאתָ אֶת אֹיְבֶךָ', ואני אומר לכם: אהבו את אויביכם, ברכו את מקלליכם, היטיבו לשונאיכם והתפללו בעד מכאיביכם ורודפיכם".

"שמעתם כי נאמר" – האמנם? היכן נאמר ומה נאמר? האם זהו אכן תיאור נכון של "הברית הישנה"? מה שאנו שמענו היה "במקצת" שונה (ויקרא יט, יז–יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ… לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". התשובה נראית לי ברורה מאליה, ולמרות זאת ננסה לדון בה ולחפור במקורות עמוקים יותר, תוך שאנו שואלים: האם יש במקרא אלטרנטיבה לדרשת ההר?

שלילה מוקדמת

לשאלה היסודית הזאת מבקש אני לענות "כן", תוך שאני מודרך במאמר שכתב בנושא זה רפאל וייס, בנו של מורי מאיר וייס היקר. בנו, שנפטר בדמי ימיו, השאיר כתבים שקובצו בספר יפהפה בשם "משוט במקרא". באחד הפרקים (עמ' 76-71) הוא מנתח את איוב פרק לא, ומזכיר לנו דרך אגב שברנרד דוּם, החוקר הפרוטסטנטי החשוב, היה משוכנע שהפרק הזה הוא "שיא האתיקה המקראית". יש צדק רב בטענה זו אך לא מלא. האתיקה האישית שבאיוב עדיין זקוקה לאתיקה החברתית והפוליטית של הנביאים המשלימים אותה, ובעצם משלימים את האתיקה שהנוצרים עזבו על מנת להתבצר במערכת מוסר שבמרכזה היחיד והעולם הבא.

הבה נעיין באיוב ל"א. הפרק הוא חלק בוויכוח בין איוב ושלושת רעיו, או בעצם – סיום הוויכוח. איוב מסיים את דבריו במעין דין וחשבון על מעשיו, בתחומים השונים של החיים. הפרק בנוי כקבוצת אלות או השבעות, שלהן מתלוות הקללות באופן הבא: אם עשיתי כך וכך אזי תבוא עלי קללה זו וזו. נוסח דומה מצוי גם בספר משלי. אחת האלות מתייחסת ליחסו של איוב לשונאיו (ל–לא). הקללה תשיג אותי – אומר איוב – "אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי", באסון המתרחש על שונאי, "וְהִתְעֹרַרְתִּי" לשיר בשמחה "כִּי מְצָאוֹ רָע". כשם שהקב"ה ביטל את שירת המלאכים כאשר המצרים טבעו בים, כך אסור לנו לשמוח במפלת החוטאים. "וְלֹא נָתַתִּי לַחֲטֹא חִכִּי לִשְׁאֹל בְּאָלָה [בקללה] נַפְשׁוֹ".

זאת מוסריות הנסמכת לא על הפחד ולא על יצר הנקמה, אלא על יראת שמים לשמה, הבאה לידי ביטוי בכבוד כל מי שנברא בצלם – כל אדם ואפילו השונא. ברקע רחוק מצויים גם דברי החכם: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד, יז), "אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ". התפיסה שדרשת ההר שללה נשללה כבר כאן, מאות בשנים לפני כן: "אַל תֹּאמַר… אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ" (שם, כט).

הדוגמה הקלאסית של יחס זה לאויב מצוי ביחסו של דוד לשאול. את זאת מצליח שאול לפעמים להבין ולהכיר, למרות מחלתו. וכך הוא אומר לדוד (שמואל א כד, יז–יט): "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה… וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה?". דוד קיים את דברי החכם (משלי כ, כב): "אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע". לֹא תִקֹּם! אלא שהחכם מציע דרך פרדוקסלית של נקמה (משלי כה, כא–כב): "אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם". דרישה כמעט אבסורדית, אֲשַׁלְּמָה! אך טובה תחת רעה. לשם מה? "וה' יְשַׁלֶּם לָךְ" על התנהגותך, ובינתיים "גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ". הגחלים הם רגשי הבושה והתסכול שאויבך ירגיש כשאתה תאכיל אותו. נקמה פרדוקסלית כזו – מותרת!

לשמור על הנפש

"אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע". למה? כדי להבין "אַל תֹּאמַר" זה, עלינו לפנות אל אחד היסודות של המוסר היהודי. לפי יסוד זה, המוסר אינו מיועד לתקן את החברה, אלא דווקא לשמור על הנפש האנושית שלא תיפגם ולא תסתאב. וכך, לפעמים יש טעם של פגם אף בדברים הנעשים על פי החוק, ההלכה או הצדק הטבעי.

שתי דוגמאות בולטות תספקנה כאן. הראשונה ברורה, והיא מבוטאת בפתגם שחז"ל אימצו (ברכות ה ע"ב): "היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים", ובפירושו של רש"י: "הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה". אל תיקח את החוק לידיים. הדוגמה השנייה, המפתיעה, בוטאה על ידי פירושו המופלא של רבי יהושע בן לוי על דברי החכם במשלי (יז, כו): "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב". כפשוטו קובע הכתוב שאסור שהצדיק ייענש. ר' יהושע בן לוי קורא אחרת את הפסוק, אסור שהצדיק יעניש (ברכות ז ע"א): "שמע מינה לאו אורח ארעא [דרך ארץ] למעבד הכי [לבקש מהקב"ה שיעניש חוטא או מציק], וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו כתיב, וכתיב גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב". כאן נעוץ יסוד החסידות, משנת חסידים התלמודית, שעליה אעמוד אי"ה בהזדמנות קרובה.

אכן, בכיוון מעין זה כותב הרלב"ג בפירושו על משלי: "אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע לאשר גמלני רע. כי אין זה מדרך איש אמונים כי הוא לא יחפוץ בעשיית הרע". עשיית הרע, גרימת סבל, פוגעת בנפש המחזירה רעה תחת רעה. ולא זו בלבד, אלא שיש בכך פגיעה אף בתפילות: "ולא תשאל ממנו [מהקב"ה] שיעשה להם רע, אך שיושיעך, כי זה הוא הדרוש שיאות לך בזולת הגעת רע לאחר". ישועה ולא נקמה. אך על כך המשך יבוא.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז כסלו תשע"ז, 16.12.2016