חרפה מרחפת עלינו | שמחה גולדין

 

שתיקתה של ההנהגה הישראלית לנוכח החזקת גופות בנינו בשבי חמאס מעידה על כשל ערכי עמוק. כדוד המלך בשעתו, הנהגה אמורה להעז ולקחת אחריות

מזה עשרים ושמונה חודשים חמאס מחזיק בגופת בני, סגן הדר גולדין מסיירת גבעתי. ממשלת ישראל אינה עושה כל מאמץ להכריח את חמאס להחזיר את בני ואת סמ"ר אורון שאול מחטיבת גולני לקבורה בארץ ישראל, אלא מחכה, כנועה, לכופר נפשע שיושת עליה, כפי שנהגה מזה דור. הנהגת ישראל שרויה במשבר ערכי קשה, הציבור מתנהל בשתיקה בעקבות מנהיגיו, ואני ומשפחתי וקבוצה הולכת וגדלה של נשים ואנשים, אנשי "מסדר הדר", מבקשים לחלץ את כולנו מתוך השבר התודעתי הזה. כאן אני מבקש להסביר אילו ערכים מנחים אותי ואת משפחתי במהלך זה.

‭"‬הדר‭ ‬בני‭ ‬אמר‭: ‬יש‭ ‬לך‭ ‬שתי‭ ‬אפשרויות‭ ‬בחיים‭, ‬להתעסק‭ ‬בעצמך‭ ‬או‭ ‬לעשות‭ ‬דברים‭ ‬גדולים‭". ‬הדר‭ ‬גולדין‭, ‬מתוך‭ ‬תערוכה‭ ‬מציוריו‭ ‬שהוצגה‭ ‬בגלריה‭ ‬עין‭ ‬הוד‭, ‬אוגוסט‭ ‬2015 צילום‭: ‬גארט‭ ‬מילס‭, ‬פלאש‭ ‬90

‭"‬הדר‭ ‬בני‭ ‬אמר‭: ‬יש‭ ‬לך‭ ‬שתי‭ ‬אפשרויות‭ ‬בחיים‭, ‬להתעסק‭ ‬בעצמך‭ ‬או‭ ‬לעשות‭ ‬דברים‭ ‬גדולים‭". ‬הדר‭ ‬גולדין‭, ‬מתוך‭ ‬תערוכה‭ ‬מציוריו‭ ‬שהוצגה‭ ‬בגלריה‭ ‬עין‭ ‬הוד‭, ‬אוגוסט‭ ‬2015
צילום‭: ‬גארט‭ ‬מילס‭, ‬פלאש‭ ‬90

שירה לאלה שעושים

הגיבורה שלי היא דבורה הנביאה. אני רואה אותה יושבת תחת התומר בין הרמה ובין בית אל. אני רואה אותה, כשעם ישראל נמצא בצרה, שולחת וקוראת לרמטכ"ל שלה ברק בן אבינועם, ואומרת לו: לך! לך ומשכת בהר התבור עשרת אלפים איש – לך! תעשה מעשה. זה מה שציווה ה' א–לוהי ישראל. וכשהמלחמה הסתיימה בניצחון, היא שרה את שירת דבורה.

ראוי שדבריה יהיו חרותים בלבבו של כל אדם. פעם כולם ידעו שירה זו על פה, דתיים כחילונים. זו שירה לאלה שעושים, וזו קריאת השכמה לאלה שלא עושים. זו קריאה למנהיגות וזו קריאה לעם. מעבר לתשבחות לאלה שנענו לקריאה וניצחו בקרב ההישרדות של עם ישראל, היא מבקרת את אלה שלא השתתפו, את אלה שמצאו סיבות מדוע לא להגיע – במיוחד שבט ראובן (שופטים ה, טו–טז):

בפלגות ראובן גדלים חקקי לב. למה ישבת בין המשפתים לשמע שרקות עדרים, לפלגות ראובן גדולים חקרי לב.

הדר בני אמר: יש לך שתי אפשרויות בחיים, להתעסק בעצמך או לעשות דברים גדולים. זה מה שאומרת דבורה. אנחנו נחליט מה אנחנו – האם אנחנו עושים דברים גדולים, האם אנחנו המתנדבים בעם, האם אנחנו עם ה' שבשערים, האם אנחנו אדירי עם, האם אנחנו על מרומי שדה? או שאנחנו מתעסקים בעצמנו, יושבים בין המשפתיים לשמוע קריאות עדרים, מסבירים את חוסר המעשה שלנו במליצות גבוהות?

אנחנו, אנשי מסדר הדר, נתקלים ב"שבט ראובן" בכל אשר נפנה. אנחנו מבקשים להשיב את הערבות ההדדית לחיינו, את עולם הערכים. אנו מבינים כי אי הבאת חייל לקבר ישראל היא תבוסה, היא חולשה של התודעה. היא חולשה של תודעת העוז, ואנו מחפשים את העוז. העוז הנובע מערך, העוז שבעשיית המעשה. ללא העוז הזה אברהם לא היה מתחיל לצעוד, יעקב לא היה נאבק במלאך, נחשון לא היה קופץ לים ואלקנה לא היה מגיע לשילה.

חסד יבש גלעד

מבחינתי, הכול מתחיל בשבעת הפסוקים המזעזעים בפשטותם ובמסריהם בסוף ספר שמואל א. שבעה פסוקים והספר מסתיים. המלך מת, "אנשי ישראל" נחלו תבוסה. מתחולל משבר נורא. משבר צבאי, משבר כלכלי, משבר נפשי. "אנשי ישראל", בראותם את המנוסה של צבאם, את הקריסה של ההנהגה, נוטשים את הערים שבהן ישבו. הפלשתים, האויב המנצח, נכנסים אל הערים הנטושות, יורשים אותן ויושבים בהן (שמו"א לא, ז):

ויראו אנשי ישראל אשר בעבר העמק ואשר בעבר הירדן כי נסו אנשי ישראל וכי מתו שאול ובניו ויעזבו את הערים וינסו ויבאו פלשתים וישבו בהן.

בשדה הקרב מתייצבים הפלשתים כדי לפשט את החללים, מוצאים את המלך שאול ואת בניו, כורתים את ראשם, מפשיטים את כלי מלחמתם ומביאים אותם לבית אלוהיהם. את גופת המלך שאול הם תוקעים בחומת העיר בית שאן (שם, ח–י):

ויהי ממחרת ויבאו פלשתים לפשט את החללים וימצאו את שאול ואת שלשת בניו נפלים בהר הגלבע. ויכרתו את ראשו ויפשיטו את כליו וישלחו בארץ פלשתים סביב לבשר בית עצביהם ואת העם. וישמו את כליו בית עשתרות ואת גויתו תקעו בחומת בית שן.

יש כאן תבוסה ויש ניצחון, ישנם הבורחים וישנם הבאים, ישנם הנוטשים וישנם המתיישבים. המוות והמנוסה מלווים את "אנשי ישראל", הניצחון והירושה את הפלשתים המנצחים, ניצחון פיזי וניצחון דתי. אלוהי הפלשתים ניצח. ומעל הכול, המרכיב המרכזי בניצחון הפלשתי הוא ביזוי הלוחמים הישראלים ובראש ביזויו של מלך ישראל.

היחידים הנחלצים לעזרה הם אנשי יבש גלעד, אנשים זרים ונאמנים. הם שומעים, הם בוחרים את אנשי החיל, קמים, הולכים כל הלילה, מחלצים את גוויות שאול ובניו ממצבת ביזיונם, באים אל מקומם וקוברים את עצמות שאול ובניו אצלם. הם מתאבלים על המלך, בן בריתם, כדרכם – בצום ארוך במיוחד. כנגד אנשי ישראל שכשלו, כנגד הפלשתים שהתעללו, אנשי יבש גלעד מתנהלים כאנשי החיל (שם, יא–יג):

וישמעו אליו ישבי יביש גלעד את אשר עשו פלשתים לשאול. ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעת ימים.

נס, נוטש, מפקיר

והנה, במפנה הספרים, מתייצב דוד אל מול המשבר ונושא קינה. קינה בת תשעה פסוקים, שפעם כל התלמידים ידעו גם אותה על פה, דתיים כחילונים. כנגד המנוסה הנוראה של "אנשי ישראל", זועק דוד במר רוחו: "הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים". אנשי ישראל, איך ברחתם כצבי קל הרגליים?

הביקורת שלו נוראה. פחדנים, הוא אומר. בגדתם במורשתו של המנהיג הראשון של עם ישראל, משה, הנביא הנצחי שנפרד מעמו ומצווה לו באמירת נצח (דברים לג, כט): "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה', מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך". והנה כעת, העם הזה נס כצבי, נוטש, מפקיר. אינו דורך על הבמות, אלא נופל חלל עליהן. איך נפלו גיבורים?

זעקתו של דוד – "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון" – מכוונת פנימה. דוד מבין את הטוטליות של הניצחון הפלשתי: "וישלחו בארץ פלשתים סביב לבשר בית עצביהם ואת העם". דוד ידע כי הפלשתים שלחו הודעות לכל מקום, סביב סביב, לבשר לכול כי "אנשי ישראל" הובסו וכי הניצחון הוא ניצחון דתי. בראש ובראשונה דתי. תחילה שולחים הפלשתים "לבשר בית עצביהם" ורק אחר כך "את העם". דוד מבין כי זו תבוסה של התודעה. הוא חושש כי אנשי ישראל מדמיינים את שמחת בנות הפלשתים, את עליזות בנות הערלים, ויוצרים במציאות דיכאון העוטף את בנות ישראל. הדבר שממנו חושש דוד יותר מכול הוא הפחד, האימה מפני כוחו של האויב. הפחד הגורם לאנשים לנטוש את הערים שבהן ישבו ולברוח. הפחד המצמית אותם מעשייה.

"איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה" (שמ"ב א, כז). מה הם כלי המלחמה האבודים – האם זה המגן שנשא שאול מלך ישראל, האם זו הקשת שנשא יהונתן, האם זו החרב של שאול שמעולם לא חזרה ריקם או האם אלה "הכלים" שאותם הפשיטו הפלשתים משאול ובניו? לא! אין אלה הכלים עצמם. דוד מדבר על היכולת של הפלשתים לאסוף את הכלים באין מפריע, הכלים שננטשו במנוסה שהביאה לנטישת הערים, הנטישה שהביאה את הפלשתים לרשת את ערי ישראל. תודעת התבוסה יצרה את הנטישה של "אנשי ישראל", הביאה להפקרת הערבות ההדדית של הלוחמים, שדחפה להפקרת הערבות ההדדית של העם. גופות הלוחמים ננטשו בשדה הקרב, והמלך שנפל על חרבו בראשם.

לא אנשי ישראל גאלו את גופת מלכם. לא אנשי ישראל ששאול המלך הלביש את בנותיהם בזהב, "שני עם עדנים", אלא אנשי יבש גלעד שזכרו למלך את היחלצותו למלחמה שהצילה אותם. הם נהגו כהלכה. נאמנים. שמעו, קמו, הלכו כל הלילה, לקחו, קברו וצמו. לא ברחו כצבי. לכן, מיד כשדוד נמשח למלך ישראל, את הבשורה הראשונה הוא נושא לאנשי יבש גלעד (שם ב, ה–ז): "ברכים אתם לה' אשר עשיתם החסד הזה עם אדניכם עם שאול ותקברו אתו. ועתה יעש ה' עמכם חסד ואמת".

זו תחילת דרכו של דוד חזרה אל הערכים: "ללמד בני יהודה קשת", לחדש את היכולת להעז, לפרוץ קדימה, לגבור על חוקי הטבע, כחץ, מכוח השליחות. הקשת היא הכוח. היא היכולת. היא הערך. ללמד אותם מחדש את הערכים. להיות אנשי חסד. אל הלוחמים שאינם נפרדים בחייהם ובמותם, אל הנשרים, אל האריות.

שנות רעב חברתי

זיכרון שאול ומפלתו לא מש מדוד המלך. רעב פורץ בימיו ומתברר לו שזה קשור בזיכרון. בפגיעה שפגע שאול בגבעונים אבל גם בחרפה על שלא הביא עם ישראל את שאול המלך לקבר ישראל. התנא המופלא ר' פינחס בן יאיר מלמדנו לקח חשוב בפרקי רבי אליעזר (פרק יז וכן ביבמות מח ע"ב). שלוש שנות הרעב החלו מיד כשהתחיל שלטונו של דוד. נאמר על הרעב "שנה אחר שנה", משום שדוד חקר וביקש לדעת מדוע מגיע הרעב. הרי עונש הרעב מגיע כשיש חטא מוסרי, כשיש עוון חברתי. וכך במשך שלוש שנים, שנה אחר שנה, דוד חשש שמא עם ישראל חוטא בחטאים הכבדים ביותר, שמא עובדי עבודה זרה יש במחנה ישראל, שמא גילוי עריות פשה בעם, שמא יש בהם רוצחים שופכי דמים.

שלוש שנים, שנה אחר שנה, בודק דוד את עמו ומגלה שהעם נוהג כהלכה. אז מגיע המלך למסקנה כי החטא הוא בהנהגה, בו עצמו, ואז מתברר לו כי העונש הוא על כך ששאול ובניו לא הובאו לקבורה כראוי בארץ ישראל (שם, יב–יד):

וילך דוד ויקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנוויעל משם את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו ויאספו את עצמות המוקעים. ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימן בצלע בקבר קיש אביו ויעשו כל אשר צוה המלך ויעתר אלהים לארץ אחרי כן.

מיד לוקח דוד את כל חכמי ישראל וגדוליהם, עובר את הירדן, מוצא את עצמות שאול ביבש גלעד, לוקח העצמות, שם אותן בארון, ומצווה להעביר את הארון בכל גבול ישראל בכל שבט ושבט, כדי שכולם יוכלו לגמול לחלל חסד. וכך, על פי ר' פינחס בן יאיר, בהנהגתו של דוד מלך ישראל, לוחם, חולם ומשורר, עוצבה ההתנהגות הישראלית הבסיסית – הבאת לוחם חלל לקבר ישראל היא חסד, חסד של אמת. ומסיים ר' פינחס בן יאיר את הלקח הנלמד: "כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁגָּמְלוּ לוֹ חֶסֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, מִיָּד נִתְמַלֵּא רַחֲמִים וְנָתַן מָטָר עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיֵּעָתֵר אֱ–לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן'".

ואתם? האם אינכם חשים את הרעב שבחיינו? לפני שנתיים וארבעה חודשים התחולל כאן מבצע "צוק איתן". מלחמה של חמישים יום שבה ראינו את הלכידות, את הרעות, את הערבות ההדדית. ומאז רעב. במקום הלכידות, העם מוגדר "אוסף של שבטים", שביניהם פיצול ושנאה. במקום הערבות ההדדית מדגישים את השסע, את המנכר. במקום הרעות – הרכילות, ההכפשה וההשמצה הן לחם חוקנו. מעל הכול, בזמן מבצע "צוק איתן" ולאחריו הייתה הרגשה של לקיחת אחריות. מאז כולנו בורחים מכך. זו הרגשת הרעב, ואנחנו כבר בשנתו השלישית.

האחריות, הלכידות, הרעות, קוראות להשיב חייל לקבר ישראל. זו משמעות האמנה שבין צה"ל ללוחמיו ומשפחות לוחמיו, זו משמעות צבא העם. האחריות קוראת להפעיל לחץ על האויב כדי שיבין שחללי צה"ל הם לא מטבע עובר לסוחר.

ברכת הטוב והמיטיב

מאות שנים לאחר ימיו של דוד, בסוף מלחמת בר כוכבא, אסרו הרומאים לקבור את חללי הקרב בביתר. האימפריה האדירה שרצתה לרמוס את עם ישראל המרדני כדוגמה לעולם לא רק הרסה את המקדש במלחמה הראשונה, לא רק השמה את הארץ במלחמה השנייה, אלא אף ביזתה את הלוחמים. בסופו של המצור על ביתר, לא הסתפקה העוצמה הרומית בהרס העיר אלא אסרה לקרב אל העיר ולקבור את החללים. הנשים עגונות, ההורים לא יודעים את גורל בניהם, והעם אינו יודע לאן להוליך את החרפה.

לאחר זמן אפשרו הרומאים לקבור את החללים, והיהודים נכנסו לעיר ביתר. "אותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה", מודיע לנו רב מתנה במסכת תענית, "תיקנו ביבנה הטוב והמיטיב" (לא ע"א). למדנו מכאן: אי אפשר לברך את ברכת הטוב והמיטיב, הברכה הרביעית שברכת המזון, כל זמן שלוחם חלל לא הובא אל קברו.

ברכת הטוב והמיטיב שבברכת המזון היא ברכה מיוחדת מאוד. אנו מברכים את ה' משום שהוא גומל אותנו "לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶוַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה, בְּרָכָה וִישׁוּעָה, נֶחָמָה פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם, וְכָל טוֹב; וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם אַל יְחַסְּרֵנוּ". ה' גומל אותנו את הדברים הפשוטים, היומיומיים, הבסיסיים ביותר – נחמה, פרנסה, כלכלה, חיים, שלום וכל טוב. מה הקשר בין ברכה זו לקבורת הלוחמים החללים? גמילות החסד! גמילות החסד שאנו חייבים בה כלפי החלל, כמו אנשי יבש גלעד, כמו בני ישראל שהלכו את כל הדרך במדבר ועשו חסד עם יוסף והביאו את עצמותיו ממצרים לארץ ישראל, כמו תושבי יהודה שהביאו לקבורה את חללי ביתר. רק אלה שהם גומלי חסד זה רשאים לברך את ה' בברכת הטוב והמיטיב על מה שהוא גומל להם כל יום. כי אם אנו לא גמלנו חסד, מה לנו שנדרוש מה' כל זאת?

ואנחנו? עשרים ושמונה חודשים הדר ואורון לא הובאו לקבר ישראל – כיצד אנחנו מברכים את ברכת הטוב והמיטיב? כיצד אנו מעִזים לתבוע מקב"ה את הזכות לברך "חן וחסד" כשהדר ואורון בידי האויב, ולא עשינו את החסד האמיתי – החזרת חלל לקבר ישראל? כיצד אנו דורשים "רחמים" ואין בלִבנו רחמים למשפחות? כיצד אנו דורשים "פרנסה וכלכלה", וכל המתפרנסים ממה שנכנס לרצועת עזה אינם מתנים זאת בהחזרת החללים לקברם? מתכננים התפלת מים והדר ואורון שם, אנרגיה ללא התניה, אי ללא התניה, שדה תעופה ללא התניה, שטחי דיג בחסות חמאס ללא התניה? הכנסת פועלים עזתים לשטחנו והדר ואורון בעזה?

נעשה כסף וננטוש את החללים, חללי צה"ל, צבא העם. איבדנו את הערבות ההדדית ומנהגינו ממלאים פיהם מים. יושבים בין המשפתיים. זו משמעות הרעב. זו משמעותה של אי העשייה.

ואנו, אנשי "מסדר הדר" שואלים – היכן דוד?

פרופ' שמחה גולדין הוא ראש המרכז לחקר התפוצות ע"ש גורן – גולדשטיין, החוג להיסטוריה של עם ישראל ואוניברסיטת תל אביב. ראש ועדת מקצוע היסטוריה בחינוך הממלכתי

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז כסלו תשע"ז, 16.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 בדצמבר 2016,ב-גיליון וישלח תשע"ז - 1010. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: