בעתות משבר אישי, כשאנחנו נתונים בחרדה ובבדידות, אנחנו יכולים לשאת את עינינו אל האבות וללמוד מהם. מה שלמדתי ממאבקו הלילי של יעקב

התורה תורת חיים היא, ומדריך לחיים. לכן היא מתארת את אבותינו, גדולי האומה ומייסדיה, דווקא כבני אדם מורכבים בעלי רגשות וחולשות, ספקות ומצוקות: רק כך נוכל להזדהות איתם וללמוד ממעשיהם. בעתות משבר אישי, כשאנחנו נתונים בחרדה ובבדידות, כאשר לילה של דאגות רובץ עלינו ואיננו יודעים מה ילד בוקר, אנחנו יכולים לשאת את עינינו אליהם, ובייחוד אל האב שבשמו נקראנו, יעקב הוא ישראל, שחווה אימות–לילה שכאלו פעם אחר פעם. הנה מה שלמדתי ממאבקו הלילי של יעקב עם האיש הפלאי.

איור: מנחם הלברשטט

ערעור העצמי

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ": המאבק מתרחש אחרי ההכנות המדוקדקות ביותר למאורע כלשהו בספר בראשית. יעקב הכין שלוש אסטרטגיות מקבילות: דורון, תפילה ומלחמה. הוא חצה את מחנהו, כדי שלא יאבד כולו. הוא צפה כל אפשרות, חוץ מזו שהתרחשה: שיריב בלי–שם יצוץ וייאבק עמו.

אין חסינות מפני משברים. הם קורים. העתיד אף פעם אינו ידוע. גם התשובה שה' נתן למשה בסנה כששאלוֹ לשמו, "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", מלמדת על כך. רק בבוא הרגע, אומר ה' למשה, תדע מי ומה אני ומהן דרכיי. אמונה אינה ודאות; אמונה היא האומץ לחיות עם אי–ודאות. בדיוק לשם כך אנו צריכים אותה: כי החיים אינם ודאיים. גם במאה ה–21, עם כל ידיעותינו על צפונות החלל, הגרעין והגנום, יש דבר אחד גדול וקרוב שאנו קטנים ורחוקים מכדי שנדעהו: מה יהיה מחר.

"וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ": איננו יודעים אם היה זה אדם, מלאך או א–לוהים עצמו. אבל ברור שהמאבק היה החצנה של עימות בתוך נפשו של יעקב פנימה, תוצאת פחדיו ומצוקתו. נפרש את הפרשה כאשר נפרש, יעקב נאבק בעיקר עם עצמו. אם (ורק אם!) אנו יכולים לנצח במאבק שבפנים, נוכל לנצח גם במאבק שבחוץ, מאבקנו עם העולם.

משברים מערערים לפעמים את הרובד העמוק ביותר של עצמיותנו. הם מאיימים על ביטחוננו העצמי ועל כבודנו העצמי. וברובד הזה עלינו למקד את מאמצינו ואת מאבקנו. באנו לָעולם מפני שיש מי שרצה בכך: הקב"ה. הוא אוהב אותנו, מבין אותנו, סולח לנו כשאנו מכירים בטעותנו, ומאמין בנו יותר מכפי שאנו מאמינים בעצמנו. כאן נולד הביטחון העצמי האמיתי: האמונה המאירה את הדרך בלב המאפליה. "ה' לִי לֹא אִירָא. מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?" (תהלים קיח, ו).

רשב"ם, בפירושו לתורה, מציע פרשנות יוצאת דופן למאבק יעקב והמלאך. יעקב פחד מהעימות עם עשו ורצה לברוח, וה' שלח מלאך שייאבק עמו ויבלום את מנוסתו. לפי פירוש זה, ה' לימד כך את יעקב להילחם בַּפַּחד ולנצחו. "איזהו גיבור?", שאל בן זומא, והשיב כי לא המנצח את אויביו אלא "הכובש את יצרו" (אבות ד, א). בן זומא נשען על פסוק במשלֵי (טז, לב): "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר".

צלקות של הצטיינות

מה קרה למחרת, כשיעקב עמד סוף סוף מול עשו? במקום לתקוף אותו רץ עשו לחבקו. פחדיו של יעקב התבדו. מקרה? נראה לי שלא; התורה מבקשת ללמדנו אמת עמוקה. כשיעקב יישב את הסכסוך הפנימי בתוכו, מיגר את האימה והשיב את הַבִּטחה, הוא סילק את מקור המתח בינו לבין עשו. הרי כך הוא גם בעולם החי: טורפים רודפים אחרי החיה הפוחדת, הבורחת. הדרך להישמר מפניהם היא להישאר רגוע ודומם.

כמובן, ביטחון עצמי אינו מונע את המאבק. הכלכלה והפוליטיקה הן מסוכסכות במהותן. חלק נכבד מהחיים הוא תחרות סכום אפס על משאבים המצויים בצמצום, תחרות שבה יש מנצחים ומפסידים. אבל משאבים רוחניים – אהבה, אמון, חברות, חדוות הדעת – אינם משאבי סכום אפס. כאן, בדברים היקרים ביותר לרוחנו ולנפשנו, ככל שאנו חולקים יותר עם אחרים כך יש לנו יותר. אם הרווחתי לא הפסדת, ולהפך. גם כבודי העצמי איננו צריך להיפדות במחיר כבודך שלך. אם אוהַב אותך לא תחסַר ממני אהבה, ואם אלמדך לא תיגרע ממני דעת. ידיעה זו לבדה, די בה כדי לסלק חלק נכבד מהסכסוכים הגורמים לאנשים להכאיב זה לזה. ואכן, כשיעקב ועשו הבינו שהם יכולים לקבל איש איש את מלוא ברכתו, זה ברכת הברית והארץ וזה ברכת ההון והשלטון, סרה המתיחות.

"וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ": יעקב צלע אחרי המאבק. השורד ממשבר עלול לצאת פצוע וצולע, ולעתים לשאת את הצלקות כל ימיו. אך צלקותיו הן עיטורי הצטיינות. הן אומרות לו שהוא נאבק וניצח, שׂרה ויכול. גדול הנאבק והמנצח מזה שקיפל זנב והרכין ראש.

"לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי": כך אמר יעקב למלאך, ועיקר גדול אמר. כולנו יודעים מניסיון חיינו שאירועים שנראו בזמנם מאכזבים, מכאיבים ואפילו משפילים, עשויים להתגלות כאירועים מכוננים. למדנו מהם להתאמץ יותר בפעם הבאה; או שהם לימדונו איזו אמת גדולה על עצמנו; או שהם הסיטו את חיינו לכיוון חדש ופורה. אנו לומדים מכישלונותינו, לא מהצלחותינו. מטעויותינו אנו יוצאים בשלים וחזקים יותר, מבינים וסולחים. חיים בצמר גפן הם חיים שבריריים ושטחיים. החוסן בא מהידיעה מהו הרע ומהסירוב להיכנע לו. יעקב הוריש לנו דורונות רבים, ואחד הגדולים שבהם הוא הנחישות לעמוד לנוכח זמנים קשים ולומר להם ועליהם: לא נשלחכם כי אם תברכונו. לא ניכנע ולא נעזוב עד שנְמַצה ברכה מן הכאב.

הרב לורד זקס הוא רבה הראשי לשעבר של בריטניה ומרצה באוניברסיטת ניו יורק. ספריו רואים אור בעברית בהוצאת מגיד

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז כסלו תשע"ז, 16.12.2016