עלייה, נוכחות וירידה | הרב יונתן זקס

דוגמאות שונות מעולמה של התפילה מלמדות על מבנה משולש העומד בבסיסה. סולם יעקב כהשראה למבנה התפילה ולסודה

חוויותיו העזות ביותר של יעקב, החוויות המכוננות את זהותו, מתרגשות עליו במפתיע, כשהוא לבדו, בלילה, שרוי במרחב שבין מוצא ליעד ובין סכנה לסכנה. בעוד עשרים ושתיים שנה, בפרשת וישלח, זה יקרה לו במעבר יבוק. ממאבקו עם האיש הפלאי ייוולד יעקב בשמו החדש, ישראל. עכשיו, בצאתו מבאר–שבע ובלכתו חרנה, זה קורה לו בבית–אל. בהיותו בין לבין, בין בית אביו לבית דודו, בין שמים לארץ, בין מציאות לבין דמיון, הוא רואה סולם וראשו בשמים ומלאכי א–לוהים עולים ויורדים בו.

פירושים רבים ניתנו לחלום יעקב, אך על פי פשוטו של חלום ועל פי דבריו של יעקב בהתעוררו, זהו מפגש בין אדם לא–לוהים, מפגש שלימים ייוודע בַּשם תפילה. גם המקום, בית אל, הוא "בית א–לוהים", הוא מושג שעתיד להתממש בדורות הבאים במקדש ובבית הכנסת. ספר הזוהר (א, רא, ב) מזהה את הסולם מחלום יעקב עם התפילה: המתפלל נמצא בארץ, אך תפילותיו נשמעות בשמים. כמאמר שלמה בתפילתו בחנוכת המקדש: "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ" (מלכים–א ח, לט).

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מבנה משולש

חזון מכונן זה של יעקב הוא לדעתי לא רק גרעינו של רעיון התפילה, אלא גם מקור השפעה על תבניתה. צורתה של התפילה היהודית משקפת את מודל הסולם שמלאכים עולים ויורדים בו. בחינה מדוקדקת של תפילותינו תגלה תבנית יסוד סימטרית ששלושת חלקיה הם עלייה, עמידה לנוכח השכינה וירידה. תפילת שחרית, למשל, מתחילה בפסוקי דזמרה, שהם הכנה לתפילה; מגיעה לתפילה–גופא, קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה; ונגמרת בשורה של דברי–תהילה לה', ביניהם, שוב, מזמור "אשרי" (תהילים פד) שאמרנו בפסוקי דזמרה.

יסוד המבנה המשולש הזה הוא דברי הברייתא "המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו קודם תפלתו" (בבלי ברכות לב ע"ב). כסימוכין לכך מובא הפסוק "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ" (תהלים פד, ה). ברור שהפסוק אינו מקור המנהג לשהות לפני התפילה ואחריה, אלא אסמכתא לו בלבד; אך עתה אנו מבינים מדוע דווקא מזמור "אשרי" הוא שנבחר להיאמר גם לפני לב התפילה וגם אחריו.

בצמצמנו את המבט אל לב זה של התפילה, נגלה שגם תפילת העמידה עשויה במבנה המשולש: תחילתה ברכות שבח, סופה ברכות הודיה, ובתווך נמצא גוף התפילה: ברכות בקשה בימי חול, ברכות היום בשבת ובמועד. השֶבח הוא הֲכָנָה. הוא הפרוזדור שלפני הטרקלין. ההודיה היא הפרֵדה והיציאה. ובאמצע, בטרקלין עצמו, אנו עומדים לפני המלך ומְחַלים את פניו בבקשות. הכוריאוגרפיה של התפילה ממחישה זאת: שלוש פסיעות קדימה בתחילת העמידה, שלוש פסיעות לאחור בסופה. מעין עלייה, עמידה וירידה.

כך גם בתפילות הקדושה, העשויות על פי אותם חזיונות נבואיים מן המקרא שיש בהם אזכור מפורש למלאכים. בלב הקדושה נמצאים הפסוקים שהנביאים ישעיהו ויחזקאל שמעו מפי המלאכים שסביב כיסא הכבוד. הקדושה נאמרת שלוש פעמים בתפילת שחרית (בשבת, בשל אריכות התפילה, הפעם השלישית נדחית לתפילת מנחה). הקדושה הראשונה היא קדושת יוצר, הנאמרת בברכת "יוצר אור" שלפני קריאת שמע. השלישית היא "קדושא דסדרא", אותו פרק תפילה הפותח במילים "ובא לציון גואל". ואילו הקדושה האמצעית נאמרת כידוע בחזרת הש"ץ.

הראשונה והשלישית שונות מהאמצעית. אפשר לאומרן גם שלא במניין, ובמיושב. הרמב"ם מסביר שההבדל טמון בכך שבקדושת יוצר ובקדושא דסדרא אנו מתארים את מה שהמלאכים אומרים בהללם את ה' – ואילו בקדושה שבחזרת הש"ץ אנו משחזרים את מעשה האמירה שלהם (מובא בחידושים שבתחילת "מעשה רוקח", וכן בפירוש "יד פשוטה" להלכות תפילה ז, יז וב"רמב"ם לעם" שם). במילים אחרות, הקדושה הראשונה והשלישית הן הכנה לאירוע והתבוננות בו, ואילו הקדושה השנייה היא האירוע עצמו, שאנו חווים שוב.

להוריד שמים לארץ

יש דוגמאות נוספות למבנה המשולש בתפילה, אך נסתפק באלו. הדוגמאות שהבאנו מלמדות שיש לתפילה צורה בסיסית, דקדוק עומק. היא מורכבת מעלייה, עמידה–לנוכח וירידה. ההשראה לכך היא, בלי ספק, חלום יעקב.

התפילה היא סולם הנפרש מן הארץ לשמים. בסולם זה של מילים, מחשבות ורגשות, אנו משתחררים בהדרגה משדה הכבידה של הארץ. אנו נעים מן העולם שסביבנו, העולם הנתפס בחושים, לעבר המודעוּת לבוראו הנשגב. בהגיענו לראש הסולם אנו עומדים לפני השכינה, כפי שהגדיר הרמב"ם בהלכות תפילה (ד, טז) את לב מהותה של הכוונה בתפילה. ואז, אט אט, אנו שבים אל הארץ, אל טרדות היומיום שלנו, אל זירת המעשים והמגעים שאנו חיים בה. אבל אם תפילתנו עשתה את שלה, בסוף התפילה אנו אנשים אחרים משהיינו בתחילתה. שכן כמו יעקב המקיץ מחלומו, ראינו כי "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי".

אם השלב הראשון הוא הטיפוס, והשני הוא העמידה בשמים, הנה השלב השלישי הוא הורדתה של פיסת שמים אל הארץ. שהרי תגליתו של יעקב בהתעוררו הייתה שיש ה' במקום הזה. השמים, אם נרצה, יכולים להיות ממש כאן. אנו יכולים אפילו להיות כמלאכים, סוכניו ושלוחיו של ה', לעלות אליו ולרדת; ואפילו, כיעקב, לִשְׂרות עִם אֱ–לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים – אם, כמוהו, יש לנו היכולת להתפלל, העוז לחלום, והפתיחות להשתנות במרווחים המפחידים שבין ודאות לוודאות.

הרב לורד זקס הוא רבה הראשי לשעבר של בריטניה ומרצה באוניברסיטת ניו יורק. ספריו רואים אור בעברית בהוצאת מגיד

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' כסלו תשע"ז, 9.12.2016

Advertisements

פורסמה ב-11 בדצמבר 2016, ב-גיליון ויצא תשע"ז - 1009 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: