סערות תימן | יוסף יובל טובי

סיפור מינויו של הרב יחיא אביץ' למנהיג קהילת יהודי צנעא חושף את הניסיון להשקטת המחלוקת בין תומכי הקבלה למתנגדיה בקרב יהדות תימן. למרבה האכזבה, גם מנהיג מתון שכמותו לא הצליח לממש את הציפיות

לאחר הדחתו של שלום עראקי מתפקידו כשר בחצר האמאם אלמהדי עבאס בשנת 1862 וכליאתו בבית הסוהר – לא ידעה יהדות תימן הנהגה מדינית המוכרת מטעם השלטון המרכזי בצנעא ואשר רשתה פרושה על כל הקהילות. מצב זה הוחרף עוד יותר במהלך המאה הי"ט, ובעיקר בשנות האנדרלמוסיה המדינית בתימן והתערערות המוסד האִמאמי בין השנים 1834–1872.

לא כן ההנהגה הרוחנית, שבראשה עמד הרב של קהילת צנעא, ואשר בדרך כלל כיהן גם כאב בית הדין בקהילה זו. בניגוד להנהגה המדינית, סמכותה של ההנהגה הרוחנית לא נבעה מן המינוי של השלטון, אלא מכוח הלכידות הלאומית–דתית של הקהילות היהודיות ברחבי תימן, ואפילו אלו שהיו מעבר לגבולות המדיניים של הארץ, כגון קהילות עדן וחצרמָוֶת. מכוח סמכותה הדתית המוכרת כמעט ללא עוררין, יכלה ההנהגה הרוחנית שבצנעא לפקח מיוזמתה על חיי הדת והמוסר בקהילות שמחוצה לה.

שינוי מהפכני, שלא האריך ימים רבים, באופייה של ההנהגה המדינית של יהודי תימן חל עם השתלטות התורכים על צנעא בשנת 1872. הואלי התורכי אחמד מֻכ'תאר הכיר בר' סלימאן קארה, שמאז שנת 1849 שימש כנשיא הקהילה היהודית בצנעא וכאב בית הדין שלה, ואף העניק לו את התואר "חכם באשי" שהיה מקובל בארצות האימפריה העות'מאנית. מן העדויות בנות הזמן עולה כי הערכת השלטון התורכי כלפי ר' סלימאן קארה לא הייתה גבוהה, בלשון המעטה, ויכולתו של האחרון לפעול אצל השלטון למען בני קהילתו הייתה מוגבלת, בעיקר משום שלא ידע תורכית. בהשתדלות מבקרים מחוץ לתימן ששהו בה באותה עת וגורמים אחרים מחוץ לתימן, ולאחר פנייה של ראשי קהילת צנעא, מינה "השער העליון" כחכם באשי ליהודי תימן את ר' יצחק שאול יליד קושטא.

ר' יצחק שאול נהנה מכל הסמכויות ואותות הכבוד שהוענקו לכל חכם באשי באימפריה העות'מאנית ובבואו לצנעא התקבל על ידי השלטון התורכי בטקס רשמי מהודר, כיאה לפקיד ממשלתי רם המעלה, וקשריו עם מערכת השלטון היו קרובים ומועילים מאוד לבני הקהילה היהודית. ואולם, ככל שהיה יכול לפעול אצל השלטון התורכי, לא עלה בידו לממש את סמכותו על הקהילות היהודיות, ובעיקר לא על אלו שמחוץ לצנעא. כוונתו להנהיג חידושים באופן ההנהגה, ובעיקר החובה לשלם מיסים, ואף שימוש בחיילים תורכים לכפות בכוח את תשלום המס, נתקלה בהתנגדות עזה, ולמעשה הוא נכשל כישלון חרוץ. יהודי תימן לא היו נכונים להסתגל לסוג החדש של ארגון קהילתי ארצי שלא הכירוהו מעולם – לא מבחינת תשלום המס הפנימי ולא מבחינת קבלת סמכותה של הנהגה מרכזית היושבת בצנעא.

עם פטירתו של ר' יצחק שאול כשנתיים וארבעה חדשים מאז בואו לתימן, חזרה משרת החכם באשי לר' סלימאן קארה עד מותו בשנת תרמ"ט (1889). אחריו כיהנו בתפקיד זה ארבעה אישים שלא היו אבות בית הדין בצנעא, אך מעתה כבר לא מדובר בתואר המלא של "חכם באשי", אלא "וכיל חכם באשי", כלומר "ממלא מקום חכם באשי". אף אחד מהם לא האריך במשרתו, בעיקר בשל התסכול הכרוך בה – הן מול השלטון התורכי והן מול הקהילה היהודית.

היה‭ ‬מייצר‭ ‬את‭ ‬התכשיטים‭ ‬לנשות‭ ‬המלך‭ ‬וכלותיו‭. ‬ענק‭ "‬ציפורים‭" ‬שעיצב‭ ‬הרב‭ ‬אביץ‭', ‬צנעא‭, ‬שנות‭ ‬השלושים‭, ‬אוסף‭ ‬מוזיאון‭ ‬ישראל‭, ‬ירושלים

היה‭ ‬מייצר‭ ‬את‭ ‬התכשיטים‭ ‬לנשות‭ ‬המלך‭ ‬וכלותיו‭. ‬ענק‭ "‬ציפורים‭" ‬שעיצב‭ ‬הרב‭ ‬אביץ‭', ‬צנעא‭, ‬שנות‭ ‬השלושים‭, ‬אוסף‭ ‬מוזיאון‭ ‬ישראל‭, ‬ירושלים

בין התורכים לאמאם

משכבש האמאם יחיא את צנעא מידי התורכים בשנת 1905, הוא פרסם כתב חסות המבטל את מדיניות השלטון התורכי ביחס ליהודים. במסמך זה פורטו סדרי תשלום מס הג'זיה ותקנות האפליה שעל היהודים לנהוג לפיהן, לאחר שבוטלו לכאורה בימי התורכים, ובסופו שתי פסקות חשובות באשר להנהגת הקהילה היהודית בעיר. בפסקה האחת מצוינים שמות המנהיגים הרוחניים, בלא כל תואר מיוחד, שבני הקהילה בחרו לעצמם, וכולם מגדולי הרבנים – יחיא קאפח, אהרן הכהן, יחיא יצחק ויחיא אַבְּיַץ'. האמאם מאשר את בחירתם וקובע שאחריותם נוגעת לחיי הקהילה הפנימיים, ובעיקר שמירת מצוות הדת היהודית.

בפסקה השנייה צוין שם המנהיג המדיני – יחיא דנוך', שלא היה משכבת הרבנים. התואר התורכי "וכיל חכם באשי" בוטל וכינויו של מנהיג זה הוא הידוע והמקובל בתימן האִמאמית – "עאקל". תפקידו היה לפעול על פי הוראת השלטון, כלומר בכל הנוגע ליחסים שבין השלטון לבין הקהילה, ובעיקר הקפדה על התנהגות על פי תקנות האפליה וגביית הג'זיה.

משחזר השלטון לידי התורכים, חודש התואר "וכיל חכם באשי" לר' יחיא יצחק ויחסיו עם השלטון התורכי היו טובים. אך על פי הסכם דעאן מאוקטובר 1911, הוכר האמאם יחיא כמנהיג הרוחני והחילוני של הזַידים ואף היהודים היו נתונים לשיפוטו, באופן שהתואר "וכיל חכם באשי" נתרוקן למעשה מכל תוכן.

עם צאת התורכים מתימן בסוף מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, עברה הארץ כליל לידי האמאם יחיא. יחסו ליהודים – בהנהגת ר' יחיא יצחק – משתנה לטובה, כשסיבה מרכזית לכך היא שהוא כבר לא עמד בפני האיום של השלטון התורכי. לראשונה מאז ימי שלום עראקי באמצע המאה הי"ח, יכול היה ר' יחיא יצחק לפעול למען הקהילה היהודית במישור הארצי. אין ספק כי יכולתו של ר' יחיא יצחק לפעול ביד רמה בקרב הקהילות היהודיות נבעה גם מכך שנהנה מן הגיבוי של האמאם.

ר' יחיא יצחק נפטר בשנת תרצ"ב והוא בן שישים וחמש שנה בלבד, לאחר שהיה הדמות הדומיננטית ביותר בהנהגת יהודי תימן במשך 27 שנים, אישיות חזקה שלא נרתעה ממימוש סמכותה בתקיפות ובגאון. במשך כמעט כל שנות כהונתו היה מעורב באופן אישי במחלוקת העזה בין חסידי הקבלה לבין שולליה. האמאם יחיא, שביקש לשַׁמֵּר את המוסד של ההנהגה היהודית כחלק מן הסדר החברתי המוקפד שהנהיג בארצו, ציווה על ראשי הקהילה לבחור לה ללא דיחוי מנהיג חדש. באופן מפתיע, נבחר דווקא ר' יחיא אביץ', ממשיכו של הרב יחיא קאפח בהנהגת הפלג של "דור דעה" המתנגד לקבלה, ולא אדם מן הפלג של ה"עקשים" חסידי הקבלה, שבראשם עמד הרב יחיא יצחק.

המינוי האִמאמי היה מכוון ליהודי צנעא בלבד ולא לכל קהילות תימן, והתואר שניתן למנהיג היהודי לא היה "חכם באשי" ולא "וכיל חכם באשי", אלא "כא'כ'אם' בלבד, שבלהג הערבי התימני עניינו רב יהודי רם מעלה. מעניין הוא כי מלבד החובה המוטלת על הרב הנבחר ושני עוזריו לשמור על המתחייב ממעמד בני החסות תחת השלטון האִמאמי, מתייחס כתב המינוי למחלוקת הסוערת בין חסידי הקבלה לבין מתנגדיה, אותה לא ראה האִמאם בעין טובה, שכן היא הפרה את הסדר הציבורי.

כך נאמר בעותק שניתן לר' עמרם קרח, אבל יש להניח שהדברים היו כלולים גם בעותק עיקרי שניתן לר' יחיא אביץ': "ולהשתדל במה שיש בו איחוד עדת היהודים והסרת המחלוקת והפלוגים המביא לידי מה שצריך להזהר ממנו הגורם לעונשים בעקב גלוי המדנים". אכן ר' יחיא אביץ' היה המתאים ביותר למלא ציפייה זו של האִמאם והקהילה היהודית כאחת, אף שעוד מימי המחלוקת בשנת תרע"ד נחשב כמנהיג השני בחשיבותו של פלג המיעוט "דור דעה" המכונה בפסק השופט מטעם האִמאם לא רק על שמו של ר' יחיא קאפח אלא גם על שמו ("אלקאפח ואלאביץ' ואנשיהם"). אף הוא שכתב חודשים ספורים לאחר מתן פסק הדין הנ"ל (כ"ח בתמוז תרע"ד) את מכתב התלונה לחברת כי"ח על שפלג הרוב בהנהגת ר' יחיא יצחק העליל עליהם בפני השלטונות כי הם מבקשים ליצור קשר עם גורמים מדיניים זרים ולהפר את תקנות האפליה המוטלות על בני החסות.

הרב‭ ‬יחיא‭ ‬אביץ, ‭1934

הרב‭ ‬יחיא‭ ‬אביץ, ‭1934

סטירה בסעודת החתונה

ר' יחיא אביץ' ביקש להשקיט את סערת המחלוקת העזה. בשני כרוזים פנה אל קהל עדתו בעניין זה: "בואו ונרחיק ונגרש את המדה המגונה הזאת מבינינו והיא שנאת חנם שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו אל בין אומות העולם, ועדיין מרקדת בינינו"; "ונהיה כאיש אחד חברים. וכל אחד ישמור פיו ולשונו מלדבר רעה תועה עם הראשונים וגם על האחרונים. ובפרט מה שהורגל אצל הפתאים, זה אומר 'דרדעי' וזה אומר 'עקשי'… שאין דרך לבזות את החולק עליו כל זמן שמביא ראיה לדבריו. כי מעתה ענוש יענש בחומר הדין כל המעורר מדנים בין אחים, ומוציא דברי תפלות כאלה המשפילים את כבודנו".

אכן, בסעודת חתונה מסוימת בשנת תרצ"ד, כשפרצו דין ודברים על אמירת ברכת המזון לפני הסרת השולחן או לאחריו, החציף אחד הנוכחים בדבריו כנגד הרב אביץ' שהיה נוכח בסעודה. הרב אביץ' סטר לו על פניו ואף ביקש להעמידו לדין בפני האִמאם על שעורר מחלוקת ועל שפגע בכבוד המנהיג הממונה על ידי השלטון. לאחר תחינות ובקשות הוסר האיום החמור.

יש יסוד להניח שהבחירה ברב אביץ' לתפקיד המנהיג של קהילת צנעא קשורה גם לקרבתו של האמאם, כמי שהיה ממונה על המִטבעה הממשלתית וכמי שהיה מייצר את התכשיטים לנשות המלך וכלותיו.

על יחסיו הטובים עם האִמאם יש ללמוד גם מן הסיפור שהביא הרב יוסף קאפח בשולי מהדורתו לספר דופי הזמן לר' סעיד צעדי (כתבים, ירושלים תשמ"ט, עמ' 766–777). בשנת תרצ"ד, נתפס מוסלמי בצאתו מן הרובע היהודי ובידו בקבוק ערק, דבר שמאז ומתמיד נחשב בתימן עברה חמורה ביותר שגררה עונש כבד על הקהילה היהודית. אכן, האִמאם ציווה לכלוא את ראשי הקהילה ואת מייצרי הערק ולשפוך בחוצות הרובע את כל הערק והיינות שבבתי היהודים. תוך כדי הפעולה, עלה הרב אביץ' אל האִמאם וביקש ממנו להפסיק זאת, לפי שאם יימשך הדבר לא יוכלו היהודים לקדש את השבת על היין. ואמנם האִמאם הורה להפסיק זאת.

אך יש לזכור כי הרב אביץ' התאים לתפקיד המיועד לו באותה עת, משום שעל אף היותו יורשו של הרב יחיא קאפח כמנהיג פלג "דור דעה", לא נהג בקפדנות יתרה בתיקוני התפילה שהנחיל האחרון ונטה לפשרה במקום ובמעמד שהיו בו מתפללים שלא נמנו על פלג מתנגדי הקבלה. אך בשל היותו "ענוג ורך לבב", כדברי ר' עמרם קרח, לא עלה בידו להפחית את עצמת המחלוקת.

לא רק רוחו נחלשה בסיבת מחרחרי הריב והמחלוקת, אלא גם "בריאותו מיום אל יום הולכת ורופפת. מתוך מחלת לב היה נחלש ומתנונה", וכעבור כשנתיים וחצי מאז מינויו לתפקיד הבלתי אפשרי בשל הגישה הקנאית שהפגינו אנשי שני הפלגים מזה ומזה הלך לעולמו בחודש מרחשון תרצ"ה והוא בן שבעים ואחת שנים לערך.

נתקיימה בו ברב יחיא אביץ' האִמרה "הרבנות מכלה את בעליה". התקוות הגדולות שתלו בו, הן ראשי הקהילה והן האִמאם, לכבות את אש המחלוקת האיומה בין מתנגדי הקבלה לבין חסידיה או לפחות להנמיך את להבותיה, ורצונו העז לממש תקוות אלו, נמוגו כליל למול היצרים הבלתי נשלטים של הקנאים שאינם יודעים רוגע ומנוחה.

פרופ' יוסף יובל טובי לימד באוניברסיטת חיפה. זכה בפרס בהט לספרי מחקר, בפרס ירושלים לחקר מורשת קהילות ישראל ובפרס גאון לחקר יהדות צפון אפריקה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' כסלו תשע"ז, 9.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-11 בדצמבר 2016,ב-גיליון ויצא תשע"ז - 1009. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מעניין לקרוא ונהנתי .. מעניין שבעלי הקבלה נקראו "עקשים" .. אצלי במושב יש רחוב הנקרא "עוקש" עם ו' וכששאלתי כילד מה משמעות השם נאמר לי שזה אזור בתימן שהינו הררי שופע מפלים וירוק נחמד למראה ומשובב הלב והנפש.. וכשהיינו מקניטים חברים על שם הרחוב היינו אומרים הד'ה מן 'הל-עקשה' בלי ו'..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: