הדם קורא ללכת מגרמניה | דינה פון–שוורצה (מסתאי)

בעיזבונה של חנה ארנדט, האינטלקטואלית היהודייה שתמיד הייתה שנויה במחלוקת, נמצאו כמה עשרות שירים שכלל לא ברור אם אכן התכוונה לפרסמם. תרגומים ראשונים לעברית

חנה ארנדט, ילידת 1906, הייתה אחת מההוגים הפוליטיים החשובים ביותר במאה ה–20, פרופסורית לתיאוריה פוליטית, פילוסופית ידועה, יהודייה ילידת גרמניה שהיגרה לארצות הברית ערב מלחמת העולם השנייה. ארנדט, תלמידתו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, הייתה אינטלקטואלית–מהגרת שתמיד הייתה שנויה במחלוקת והתבדלה מאסכולות אקדמאיות וממתווים אידאולוגים, אך מתברר היא גם כתבה שירים.

71 משיריה נמצאו בעיזבון שלה. חלקם כרוכים בין דפי היומן שכתבה באדיקות במשך שני עשורים (משנות ה–50 עד תחילת שנות ה–70), וחלקם היו שזורים במכתבים שכתבה לאורך השנים לאנשים היקרים לה ולחבריה. לא ברור עד היום האם ארנדט אכן התכוונה לפרסם את שיריה ולהוציאם לאור או שהם היו קניינה הרוחני הפרטי ביותר, והדעות חלוקות על כך.

חלק גדול מהשירים שנמצאו בין דפי יומנה היו מודפסים מחדש במכונת הכתיבה וערוכים על ידה וייתכן כי חשבה על כך שיגיעו יום אחד גם לקוראים אחרים מלבדה, אך מאידך במהלך חייה היא שמרה על שיריה בפרטיות עד כדי כך שבעלה הראשון כלל לא ידע במשך שנים שהיא כתבה שירים.

התבוננות‭ ‬בשלה‭, ‬עמוקה‭ ‬ומפוכחת‭ ‬כבר‭ ‬בגיל‭ ‬צעיר‭. ‬חנה‭ ‬ארנדט‭, ‬1944 צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

התבוננות‭ ‬בשלה‭, ‬עמוקה‭ ‬ומפוכחת‭ ‬כבר‭ ‬בגיל‭ ‬צעיר‭. ‬חנה‭ ‬ארנדט‭, ‬1944
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

מהמשוררים מצפים לאמת

אחדים משיריה הופיעו בביוגרפיה שלה "בשל האהבה לעולם" ובספר נוסף המתעד חלק מהתכתבויותיה, אך רק ב–2014 יצא לאור ספר הכולל את כל שיריה, "אני עצמי, גם אני רוקדת", שראה אור בגרמנית. ספר זה מתורגם בימים אלה על ידִי לעברית ועתיד לצאת לאור בשנה הבאה בהוצאת קשב לשירה.

"לשירה תמיד הייתה משמעות גדולה בחיי", כך אמרה ארנדט בריאיון טלוויזיוני לגונתר גראס ב–1964, ואכן ארנדט הייתה קוראת שירה נלהבת והשפעתם של היינה וגתה, רילקה וברכט ניכרת הן בכתביה והן בשיריה. הקרבה הגדולה לשירה לא הייתה עבורה עוד אספקט המשתקף בכתיבתה אלא נקודת בסיס משמעותית שעליה נשענה כתיבתה. "רק מהמשוררים אנו מצפים לאמת, לא מהפילוסופים, שמהם אנו מצפים לתובנות".

ארנדט כתבה את שיריה המוקדמים בשנים 1923–1926 בשנות נערותה (גילאי 17–20), במהלך לימודיה במארברג אצל היידגר. אחר כך לא כתבה במשך שנים ורק בשנת 1942, כשכבר הגיעה לארה"ב אחרי מנוסה מגרמניה ושהות בפריז, חזרה לכתוב. עד אמצע שנות השישים כתבה כ–50 שירים נוספים, בתקופתה המאוחרת.

ארנדט כתבה את כל שיריה בשפה הגרמנית, שפת האם שלה. היא דיברה על השפה הגרמנית לא פעם כעל המשכיות, וכפי שאמרה למראיין שקיים עמה ריאיון בשנות ה–60: "ככלות הכול, לא השפה הגרמנית עצמה היא זו שיצאה מדעתה". השפה הייתה לה בית ומולדת עד יומה האחרון.

בשיריה המוקדמים ניכר כי היא מנסה להקפיד על חריזה ועל מבנה קלאסי רומנטי אך לא באופן הרמטי. היא כתבה בין השאר שירי טבע ושירי אהבה אך גם בהם משתקפים האובדן והפרֵדה. כשקוראים את שיריה המוקדמים קשה להאמין שנערה כל כך צעירה כתבה אותם שכן ההתבוננות שלה בעולם היא כה בשלה, עמוקה ומפוכחת עד כאב, באותן שנים שבהן רק מעטים חזו את מה שעתיד להתרחש.

אֵין מִלָּה הַמְּבַקַּעַת עֲלָטָה

אֵין אֵל הַמֵּרִים יָדוֹ

לְהֵיכָן שֶׁלֹּא אַבִּיט,

אֶרֶץ נֶעֱרֶמֶת.

אֵין צוּרָה הַמַּתִּירָה עַצְמָהּ

אֵין צֵל שֶׁמְּרַחֵף.

וְעוֹדֶנִּי שׁוֹמַעַת זֹאת:

מְאֻחָר מִדַּי. מְאֻחָר מִדַּי.

ייתכן כי האובדן המוקדם של אביה וגסיסתו האיטית (ממחלת העגבת) שאותה חוותה באופן אינטנסיבי במהלך הילדות המוקדמת גרמו לה לחוויה עמוקה של העדר מוגנות, ואולי אף לחיפוש מתמיד אחר דמות אב חלופית. ואולי זו לא יד המקרה שאהבתה הראשונה הייתה עם הפילוסוף מרטין היידגר שהיה מבוגר ממנה בשנים לא מעטות.

חרדה ועגמומיות

ארנדט הצעירה הייתה מפוכחת עד כאב. התנסותה המוקדמת באהבה אסורה ובלתי אפשרית גרמה לה לאובדן תמימותה ואף לחוויה מהותית של סבל: "שָׂדוֹת, בְּרַחַשׁ רוֹכְנִים / הַיַּעַר נִשְׁפָּךְ עַל שְׁבִילִים / הַכֹּל מְצַוֶּה דְּמָמָה: שֶׁנֹּאהַב בְּעוֹדֶנּוּ סוֹבְלִים". גם בשיר "עייפות" שכתבה בגיל 17 כבר משתקפת אותה חרדה קיומית המשולבת בעגמומיות: "אֵינִי יְכוֹלָה לֶאֱחֹז עוֹד/ בְּמַה שֶׁאָהַבְתִּי/ וּמִמַּה שֶׁמַּקִּיף אוֹתִי/ אֵינִי יְכוֹלָה לְהַרְפּוֹת./ הַכֹּל שׁוֹקֵעַ./ דִּמְדּוּמִים עוֹלִים./ דָּבָר לֹא נִכְפָּה עָלַי – / כָּךְ הֵם הַחַיִּים".

היא עסקה בשיריה גם בשאלות של זהות ושייכות ובאחדים מהם היא אף משרטטת דיוקן עצמי. לעתים היא מתארת חוויה של דיס–אינטגרציה ופירוק ותחושות כמעט לא טבעיות של זרות, כמו בשיר "שקועה בעצמי":

כְּשֶׁאֲנִי בּוֹחֶנֶת אֶת יָדִי

אֵיבָר זָר הַקָּרוֹב אֵלַי

אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּשׁוּם אֶרֶץ

נִמְצֵאת בְּשׁוּם כָּאן וְעַכְשָׁו

נְטוּעָה בְּשׁוּם דָּבָר.

 

מַרְגִּישָׁה שֶׁאֲמוּרָה לָבוּז לָעוֹלָם,

הַלְוַאי שֶׁהַזְּמַן יַחְלֹף.

רַק שֶׁלֹּא יוֹפִיעוּ עוֹד סִימָנִים וְאוֹתוֹת.

 

בּוֹחֶנֶת אֲנִי אֶת יָדִי

הַקְּרוֹבָה אֵלַי לְהַחְרִיד

וַעֲדַיִן זָרָה.

הַאִם הִיא יְתֵרָה מִמֶּנִּי,

הַיֵּשׁ לָהּ מַשְׁמָעוּת נָעֲלָה?

שאלות הזהות העצמית החצויה כיהודייה–גרמנייה מתכתבת עם ההכרה המפוכחת שלה ברוחות הרעות שנשבו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט כבר באותן שנים, כפי שהיא כותבת: "מֵעָלַי פְּנֵי הַלַּיְלָה / מְטִילוֹת אֵימָה / כְּמוֹ צִפּוֹר חֲדָשָׁה / גְּדוֹלָה וּשְׁחֹרָה".

בצד ההתרחקות מהחוויה היהודית ארנדט תמיד הייתה מוקפת בחברים ממוצא יהודי ולרוב מצאה איתם שפה משותפת. לא אחת התייחסה לנאמנות שלהם כלפיה בתקופות קשות. בכתיבתה היא גם מתארת את המשאלה שלה להיות שייכת לחוג האינטלקטואלים הגרמנים שהקיף אותה, את ההסתרה ואת החיוך המאולץ, את הרצון להיות כמו כולם ואת הדם (כמטפורה למוצא היהודי שלה) הקורא לה ללכת משם: "אַךְ כָּעֵת הַדָּם, שֶׁלֹּא הֻדְחַק מֵעוֹלָם / קוֹרֵא לִי אֶל סְפִינוֹת שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִוַּטְתִּי / אֲנִי יוֹדַעַת, אֲנִי יוֹדַעַת, הַמָּוֶת אוֹחֵז בַּחַיִּים". כבר אז, כל כך מוקדם, כמעט עשר שנים טרם הגירתה הכפויה מגרמניה.

הגילוי של כתיבתה הלירית וההתעמקות במעשה התרגום אפשרו להכיר חלקים אחרים באישיותה המורכבת ואולי לאזן קמעא את הגותה ואת עמדותיה המדיניות הנחרצות, שלא היו קלות לעיכול בעיקר לקהל הקוראים בארץ. ייתכן שבשל כך עברו שנים לא מעטות עד שספריה תורגמו לעברית. ארנדט הייתה הוגת דעות אינטליגנטית ואמיצה שלא היססה ללכת נגד הזרם. לא פעם אחזה בקצוות תוך שהיא נמנעת מלנקוט עמדה חד משמעית (היא סלחה לברכט על הקומוניזם והמשיכה לקיים דיאלוג עם היידגר לאחר המלחמה למרות הצטרפותו למפלגה הנאצית), באופן שהקשה על רבים להבינה ולהזדהות עימה. דרך הקריאה בשיריה ניתן להכיר חלקים רגישים ופגיעים יותר באישיותה ואף לגלות את ההזדהות הרגשית העמוקה שלה עם גורל העם היהודי ואת האמונה הגדולה שלה בקשר בין אנשים: "כדי לאמת את זהותי אני תלויה לחלוטין בזולתי".

דינה פון–שוורצה (מסתאי) היא מתרגמת שירה מגרמנית

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' כסלו תשע"ז, 9.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-11 בדצמבר 2016,ב-גיליון ויצא תשע"ז - 1009. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: