תורה ועבודה בצפון אפריקה | לאה בורנשטיין–מקובצקי

 

אתגר השמירה על הצביון הדתי הוביל את צעירי צפון אפריקה לזרועות התנועה הציונית–דתית. הצלחות התנועה לצד כישלונותיה והמתחים בינה לבין התנועות הציוניות מתועדים במחקר חדש

1ציונות דתית בארץ מבוא השמש

מ"אהבת ציון" בצפון אפריקה לאתוס של "תורה ועבודה" בישראל (1956-1943)

ישי ארנון

הקיבוץ המאוחד, תשע"ו, 376 עמ'

עם סיום מלחמת העולם השנייה נמשכו יהודים רבים בצפון אפריקה אל הציונות המגשימה ונוסדו תנועות נוער חלוציות חילוניות, בעיקר "צעירי ציון" ו"דרור" שהעלו לארץ צעירים שהיו מעוניינים להצטרף לקיבוצים חילוניים. מציאות זו אתגרה את הציבור הדתי הרחב שרובו רצה במודרנה, אך בד בבד חשש מחילון, מהשפעת השמאל הציוני ומהשפעה קומוניסטית על הנוער המקומי.

מתוך חששות אלה התחבר ציבור זה אל התנועה הציונית הדתית, וטיפח תקוות שיממש דרכה את השאיפות החלוציות וימנע נשירה של הנוער הדתי אל התנועות האחרות. התנועה הציונית הדתית קיוותה שציבור זה גם יחזק את הכוח הפוליטי של מפלגות "המזרחי" ו"הפועל המזרחי". ארגון בני עקיבא אכן התחזק מכך ובראשית שנות החמישים מנה יחד עם בח"ד (ברית חלוצים דתיים) כשליש מתוך כלל חניכי תנועת הנוער. אך הציונות הדתית הצליחה בסופו של דבר להבטיח רק באופן חלקי את הצביון הדתי של תפוצה זו.

הציונות הדתית התבססה היטב בקהילות צפון אפריקה החל באמצע שנות הארבעים ואילך. רבים מבין חבריה השתייכו לשכבות העממיות, וקשיים שונים מנעו מהציונות הדתית להתרחב בשכבות הביניים. ערב הקמת המדינה היו לתנועה הדתית שם פחות מעשרה מרכזים, ובעקבות הקמתה והעלייה הגדולה עלה מספרם לחמישים מרכזים ברחבי צפון אפריקה, בעיקר באזורים המודרניים. זאת כאשר התנועה הציונית באזור בכללותה הייתה קטנה, וכללה רק אלפים אחדים מתוך חצי מיליון נפשות שחיו בכל קהילות צפון אפריקה.

החיבור עם יוצאי צפון אפרקיה חיזק את ארגון בני עקיבא. מושב איתן, שנות החמישים צילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

החיבור עם יוצאי צפון אפרקיה חיזק את ארגון בני עקיבא. מושב איתן, שנות החמישים
צילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

השתלבות בבניין הארץ

הספר שלפנינו הוא מחקר ראשוני ומעמיק המסכם את הפעילות הציונית–דתית בצפון אפריקה, ודן בכל הארגונים שלה שפעלו בלוב, בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו בין השנים 1956-1943 ובדרכי פעילותם. הפעילות התבצעה בחלקה הגדול בקרב הנוער היהודי על מנת להגשים את האתוס החלוצי–דתי שעיקרו עלייה לארץ והתיישבות על הקרקע.

החיבור מקיף שלושה שערים: בשער הראשון סוקר המחבר, חוקר הציונות הדתית ד"ר ישי ארנון, את התנועה הציונית בצפון אפריקה בתקופת היישוב (טרום מדינה) בשנים 1948-1943, כשהוא מקדים מידע רב על ראשית הציונות בצפון אפריקה החל בשלהי המאה התשע–עשרה ואילך ועל אודות מצבה הפוליטי, הכלכלי, החברתי והדתי של הקהילה היהודית בכל מדינה, בהדגישו את השפעת הקולוניאליזם והתרבות הצרפתית על האוכלוסייה היהודית. התיעוד הרב המובא כאן חשוב גם להבנת הגישה שרווחה בתקופת השואה ולאחריה מצד המוסדות הציוניים של היישוב בארץ כלפי יהדות צפון אפריקה. בשער השני נסקרת פעילות התנועה הציונית בצפון אפריקה בתקופת המדינה (1956-1948), כשבמרכז הדיון הקמת המדינה, העלייה והשליחות, והשפעתן על הציונות בצפון אפריקה. השער השלישי דן בתנועה הציונית–דתית ובעלייה מצפון אפריקה בתקופה הנ"ל.

לאורך פרקי הספר דן ארנון בשלושה עניינים מרכזיים: הראשון, שלילת הגלות על–ידי הציבור הדתי–ציוני בצפון אפריקה ושאיפותיו לגאולה עצמית ולהשתלבות בבניין הארץ, והגשמתן של אלה באמצעות התחברות אל התנועה הציונית הדתית ובפרט אל האתוס של "תורה ועבודה". השני, המאבק של ציבור רחב זה על זהותו הדתית והציונית בעת העקירה מן הגולה והעלייה לארץ. והשלישי, שותפותה של התנועה הציונית הדתית בארץ עם זו שבצפון אפריקה.

מחסור חמור בשליחים

נושא הפעילות החינוכית שזור היטב בספר. ארנון מראה אילו שיטות נקטו הפעילים והשליחים הציונים–דתיים על מנת להחדיר מודרניזציה יהודית דתית בקרב הנוער המקומי, וכי הם הסתייעו אף בכוחות מקומיים. הוא מלמד על הבעיות שעמן התמודדה התנועה הציונית–דתית בפעילותה בצפון אפריקה, בעיקר מחסור חמור בשליחים לקהילות ובמדריכים לסניפי בני עקיבא, וכן מחסור במשאבים ארגוניים. הוא מוכיח כי התנועה הציונית הדתית בארץ העדיפה את ארגוני התנועה באירופה ובאמריקה. כך נלמד שלמעט שליחות קצרה בתוניסיה, שום גורם ציוני–דתי מארץ ישראל לא פקד מדינה זו עד לאחר הקמת המדינה.

נלמד גם כי מספר שליחי התנועות האחרות בכל מדינה נע תמיד בין אחד לשניים, בעוד בארגון בני עקיבא פעל שליח אחד בכל ארץ ולא ברציפות. עם זאת החל מ–1952 הגיעו חמישה עשר שליחים מורים מטעם המחלקה התורנית. מתברר גם שהפועל המזרחי לא ניצל את מכסת השליחים לנוער שנקבעה לפי מפתח מפלגתי (20%), כיוון שהתקשה לגייס מועמדים, בעוד מפא"י ומפ"ם ניצלו את מכסתן ואף חרגו ממנה. מובהר כי המבנה הארגוני של התנועה המבוגרת, שכללה את "הפועל המזרחי" ו"תורה ועבודה", היה לקוי, וכי הקשר בין מרכז ופריפריה היה רופף או מקוטב, וכן התקיימה שחיקה בפעילותם של חלק מאישי התנועה.

מקום נרחב מוקדש בספר למאבק שלווה בהאשמות והשמצות בין "הפועל המזרחי" ובין ארגוני הנוער החילוניים ושליחיהם. הלחצים שהופעלו מן הארץ על ידי המוסדות הציוניים, באמצעות זלמן שזר, ועל ידי עליית הנוער באמצעות משה קול, על מנת לצמצם את פעולות המחלקה התורנית לא צלחו. בסופו של דבר עוגנה עצמאותה של המחלקה התורנית בהסכם בין נציגי מפא"י והפועל המזרחי. שיתוף הפעולה הפוליטי בין מפלגות אלו הניב הסכמי פשרות מפעם לפעם.

המחבר דן בהרחבה באתוס החלוצי שהתקיים בבני עקיבא על פי עקרון "תורה ועבודה". הקיבוץ הדתי נתפס בצפון אפריקה מ–1944 ואילך כשיאה של המהפכה הציונית–דתית וניתנה הכשרה חקלאית בטריפולי, בג'רבה ובצרפת לצעירים שעמדו לעלות לארץ. ברם, המציאות אכזבה ורק מעטים מבין העולים השתקעו בסופו של דבר בקיבוץ ערב הקמת המדינה ולאחריה. ארנון מציין את התפוררותם של גרעינים דתיים של יוצאי צפון אפריקה ושל גרעין "ביכורים" הטריפוליטני בקיבוץ הדתי לפני קום המדינה. כישלון זה הביא להתחזקות המגמה לפנות לקיבוץ המאוחד.

 הרבנים חתרו לפשרה

האתוס המושבי של "תורה ועבודה" אף הוא ממוקדי הספר. העלייה שלאחר הקמת המדינה נתנה לציונות הדתית את האפשרות להגשימו. 7,000 עולים ייסדו 24 מושבים בהתיישבות של "הפועל המזרחי" באזורי פריפריה מרוחקים ויישבו שטחים שוממים בהתאם למדיניות הממשלתית לפיזור האוכלוסין. המפעל הזה לווה במאבקים של התנועה הדתית עם יריבותיה שלא אפשרו לה להתרחב.

ארנון מתעד את המאבקים הפוליטיים בשנות החמישים בין "הפועל המזרחי", שדרש להעביר את העולים הדתיים רק למושביו, לבין יתר התנועות המיישבות שכיוונו שיעור גבוה של העולים למושבים דתיים שנוסדו בהתיישבות של "תנועת המושבים" של "העובד הציוני". במחלוקת זו עורבו גם רבני צפון אפריקה. יש לציין שבעלייה "מן האונייה אל הכפר" בשנים 1956-1954 בלטה נטייתם של עולים לפנות ל"הפועל המזרחי" לצורך היקלטותם.

מקום חשוב מקדיש ארנון לתחרות על העולים מצד המפלגות הציוניות, שנעשתה לא אחת בדרכי תחבולה. ל"הפועל המזרחי" היה מונופול על העולים בדרום תוניסיה, בעוד מפא"י ניסתה להשתלט על כפרי דרום מרוקו. השליחים התקוטטו ביניהם ואף היה מאמץ לגייס רבנים במרוקו לעימות, שגרם למתיחות במנגנוני העלייה. המחלוקת הסתיימה בהסכם שקיבל "הפועל המזרחי" מחוסר בררה. במציאות נמשכו השיטות הישנות של גיוס העולים בכל מפלגה. העובדה שהתנועה הציונית–דתית ישבה בוועדות החשובות במוסדות הציוניים והשתתפה בפעילות בתחומי הקרנות הלאומיות ובתחומים אחרים גרמה להצלחה חלקית בקליטת העלייה במוסדותיה ובמושביה, ואפשרה את פריסת התנועה הדתית ברחבי צפון אפריקה.

החיבור מוכיח כי בזכות התנועה הציונית–דתית התקבלו בפדרציות הציוניות החלטות השומרות על ענייני דת בתחומי העלייה והחינוך הציוני. הוא גם מלמד על פולמוסים עזים בנושא זה. ארנון דן באריכות במאבק "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" במשה קול על שהוביל את המגמה המסורתית ב"עליית הנוער", שהביאה לכך שנוער דתי ומסורתי עלה למסגרות לא דתיות של "עליית הנוער".

מצב זה עורר סערת רוחות בארץ ובגולה, הן אצל יהודים בצפון אפריקה והן אצל גורמים חרדים שמחו נגד התופעה שהביאה לחילון הנוער שהתיישב בקיבוצים לא דתיים והתחנך במוסדות חילוניים. במאבק עורבו גם פוליטיקאים, הורי הנערים ורבני מרוקו. רבני מרוקו ומנהיגי הציונות הדתית חתרו לפשרה. תיאור הפרשה, שארכה שנים אחדות, מרתק ומבוסס היטב.

דור הנפילים

מסקנה חשובה של ארנון היא שהפער בין חזון התנועה לבין מימושו בארץ, בשנות העלייה לאחר קום המדינה, נותר גדול. הוא גם מדגיש את השפל שבו שקעה התנועה, בעיקר בין השנים 1956-1954, ומראה כי הסיבות לאכזבה בצפון אפריקה מהתנועה בארץ נבעו מבעיית קליטת העולים, ממשבר ההנהגה ומן המחסור בשליחים. ארנון גם מעריך שהתנועה הציונית הדתית לא ביטאה מדיניות חד משמעית ולא לחמה בקנאות למען עלייה בלתי מוגבלת, כפי שעשתה מפ"ם.

בספר הכתוב היטב ניכרת בקיאותו של ארנון בנבכי הארגונים הציונים הדתיים, פועלם והישגיהם. המידע בספר הוא עצום ומבוסס על מקורות ארכיוניים רבים, בעיקר פרוטוקולים, תיעוד רב בעל–פה, דו"חות מוועידות התנועה הציונית הדתית, עיתונות מגוונת ועשירה, אוטוביוגרפיות, ביוגרפיות וביבליוגרפיית מחקר עשירה. הספר משופע בטבלאות מאירות עיניים.

בספר מצוינת הצלחתו של יצחק רפאל, בהיותו ראש מחלקת העלייה בשנים 1953-1948, להציב את אנשי התנועה הדתית במנגנון מחלקת העלייה בירושלים, ולהעביר את ניהול מחנות העולים בצרפת לידי מחלקתו. לאורך החיבור בולטים שמות רבים של שליחי התנועה הדתית, פעילים ועסקנים מקומיים, צעירים ורבנים. בין השליחים יצוינו נפתלי בר גיורא, עקיבא קסטנבאום וברוך דובדבני; בין הפעילים המקומיים והצעירים הדתיים יצוינו דניאל לוי, אלפונסו סבאח ומוריס טמסית; בין הרבנים יצוינו ברוך טולידאנו, משה הכהן, שאול אבן דנון ושמואל קפל.

המידע הרב האצור בספר יהיה לדעתי גם בסיס למחקרים על האישים שנטלו חלק חשוב מאוד בפעילות הציונית דתית בצפון אפריקה. דור נפילים שראוי להקדיש לו מחקר.

פרופ' לאה בורנשטיין–מקובצקי היא ראש המחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' כסלו תשע"ז, 2.12.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 בדצמבר 2016,ב-גיליון תולדות תשע"ז - 1008, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: