הילד שגדל בירושלים דוברת היידיש הפך בצעירותו למומחה בענייני הלכה ומנהג ספרדיים ופסק פסיקות ציוניות רבות. על דרכו ההלכתית של הרב אליעזר וולדינברג, בעל שו"ת "ציץ אליעזר". עשור לפטירתו

עשור חלף מפטירתו של הרב אליעזר יהודה וולדינברג, מגדולי הפוסקים של המאה העשרים, ומי שהתפרסם בעיקר בזכות סדרת ספרי שו"ת "ציץ אליעזר" שחיבר, המונה למעלה מ–1,300 תשובות. חלקן עוסקות בשאלות שהזמן גרמן, כגון הלכות הקשורות במדינה החדשה, בטכנולוגיה המתפתחת, ברפואה והלכה, חברה, תרבות ועוד, וחלקן בשאלות קלאסיות מכל חלקי השולחן ערוך. לרב לא היה "חצר", ומעבר לתפקידו כדיין הוא נמנע באופן עקבי מלקבל עליו משרה רבנית רשמית. בשורות הבאות נציג מספר קווים לדמותו, למוטיבים מרכזיים בשיטת הפסיקה שלו, וליחס בין פסקי ההלכה לבין השקפת עולמו.

הקשר הספרדי

הרב וולדינברג נולד בירושלים ביום ג' בטבת תרע"ו (10 בדצמבר 1915), לאביו רבי יעקב גדליה ולאמו רחל לאה לבית רגוזניצקי. אביו למד בישיבות ליטא, ולאחר עלייתו לארץ למד בישיבת "תורת חיים הכללית" ביישוב הישן בירושלים. הילד אליעזר יהודה למד בתלמוד תורה "עץ חיים", כשאר ילדי היישוב הישן בירושלים, ולאחר מכן בישיבת "כנסת ישראל – חברון". בחודש אלול תרצ"ה נשא הרב לאישה את שושנה ורנר, בתו של הרב הראשי למושבת נתניה.

בראשית שנת תש"א, בהיותו בן 25, החל לשמש כרב הקהילה בכפר ויתקין. רוב תושבי המקום, שהתנגדו לסמכות דתית בכפר, מיררו את חייו (פיזית ונפשית), עד שנאלץ לעזוב טרם מלאה שנה לשהותו בכפר. לאחר ה"גירוש" מכפר ויתקין חזר הרב לירושלים והחל ללמד בישיבת "שערי ציון" שהקים הרב בן ציון חי עוזיאל לתלמידים ספרדים, ועד מהרה קיבל את תפקיד ראש הישיבה. בשנים הללו הוציא הרב לאור את ספרי "משפטי עוזיאל" וספרים נוספים של הרב עוזיאל. העבודה הקרובה בין השניים הובילה לקשר ייחודי ועמוק ביניהם. לאחר כעשר שנים בראשות ישיבת שערי ציון, בשנת תשי"א, מונה לדיין, תחילה בתל אביב, ולאחר מכן בירושלים, שם הגיע למשרת אב בית דין וחבר בבית הדין הגדול. מסכת חייו הסתיימה בגיל תשעים ואחד, ביום ל' בחשון תשס"ז, 21 בנובמבר 2006.

הרב וולדינברג הוציא לאור שלושים ספרים: "דבר אליעזר", "שביתת הים", "רמת רחל", "אבן יעקב", "הלכות מדינה" ג' חלקים, "הסירו מכשול מדרך עמי", ועשרים ושניים כרכי שו"ת "ציץ אליעזר". ספרי "ציץ אליעזר" מכילים תשובות ובירורי הלכות שנכתבו משנת תרצ"ג ועד שנת תשנ"ח ומכנסים שישים וחמש שנות יצירה בכל מקצועות התורה. חלקים רבים מהספרים האחרים חזרו ונדפסו בתוך ספרי "ציץ אליעזר".

הוא חי ופעל בחברת היישוב הישן בירושלים, אך היה מעורה ופעיל גם ביישוב החדש. כאשכנזי יליד ירושלים הכיר הרב את עולם ההלכה האשכנזי, אך שנים רבות במחיצתו של הרב עוזיאל ותפקידו כראש ישיבת שערי ציון העניקו לו מוניטין של מומחה בענייני הלכה ומנהג ספרדיים. הקפדתו של הרב להימנע מחברות בתנועה פוליטית מסוימת אפשרה לו להיות "רב של כולם".

עיון במקורות הספרותיים שבהם השתמש הרב וולדינברג מראה שהוא בדרך כלל לא פסק ישירות מתוך מקורות הגמרא או הראשונים, אלא על בסיס ספרות האחרונים, ובעיקר ספרי שו"ת אשכנזיים וספרדיים. הרב הדגיש את כוחם של אלה להכריע בענייני פסיקה, גם כשפסקו באופן שונה ממקורות ההלכה המקובלים. פעמים שהרב וולדינברג העביר ביקורת על פוסקים בני דורו שפסקו על סמך תימוכין בספרות הראשונים בלבד. כך, לדוגמה, ביקר מספר פעמים את הרב משה פיינשטיין על שאינו מעיין בספרי שו"ת אחרונים. "הנה הגאון המחבר הזה מתוך שאין מדרכו לעיין בספרי שו"ת האחרונים הדנים בנושא שדן עליו… גם בזה לא עיין בספרי שו"ת אחרוני אחרונים…".  ובמקום אחר טען הרב ש"יש להתפלאות על אשר הגה"מ (הרב פיינשטיין) לא מצא לנחוץ לחפש בזה קצת בספרי השו"ת, דגם בזה מצינו לכמה וכמה מגדולי הפוסקים (האחרונים) שהתירו", ועוד הרבה.

טען‭ ‬שמצוות‭ ‬העלייה‭ ‬לארץ‭ ‬ישראל‭ ‬היא‭ ‬מצווה‭ ‬פרטית‭ ‬על‭ ‬כל‭ ‬אדם‭. ‬הרב‭ ‬אליעזר‭ ‬יהודה‭ ‬וולדינברג
צילום‭: ‬בחדרי‭ ‬חרדים

בדרכו של החתם סופר

הרב וולדינברג הדגיש שהוא פוסק כ"גדולי הפוסקים" או כ"פוסקים המפורסמים". אך עיון בתשובותיו מלמד שמונחים אלה אינם אחידים במשמעותם. לעתים הוא משתמש בהם ביחס לפוסקים ידועים כמו החתם סופר והנודע ביהודה, אבל לעתים הוא מתייחס בדברים אלה לפוסקים כדוגמת שו"ת ראש משביר לרבי יוסף בן שמואל מודיאנו, שו"ת עבודת הגרשוני לרבי גרשון אשכנזי או שו"ת בני יהודה לרבי יהודה בן יצחק, שקצת קשה לראותם כגדולי הפוסקים או כפוסקים מפורסמים. השימוש במאות רבות של ספרי שו"ת של האחרונים אפשר לרב וולדינברג טווח אפשרויות רחב מאוד בפסיקת ההלכה.

בין הפוסקים האחרונים היה לחתם סופר מעמד מיוחד בעיני הרב. הדבר בא לידי ביטוי בתשובות רבות שבהן הוא מכנה אותו בכינויי כבוד שונים בתדירות גבוהה, הרבה מעבר למקובל אצלו בקשר לפוסקים אחרים. בנוסף, טבע הרב את הביטוי "ובני ישראל יוצאים ביד ר"מ סופר". ביטוי זה הוא וריאציה לביטוי המקורי "ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א" שטבע החתם סופר עצמו בנוגע להסתמכות על הרמ"א.

הרב וולדינברג פסק כמו החתם סופר בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. כל יצירותיו הספרותיות של החתם סופר – החידושים, השו"ת, הדרושים וכו' – משמשות את הרב וולדינברג לפסיקת ההלכה, ואפילו סיפורים שסיפר החתם סופר על עצמו. בנוסף, אימץ הרב את יחסו המתבדל של החתם סופר מול הרפורמים, כך שבכל מקום שבו חשש שיש ניסיון לפרוץ את חומות היהדות הגיב בתקיפות ובהחמרה תוך כדי הבאת תימוכין מדברי החתם סופר עצמו.

מעמד הלכתי מיוחד נוסף היה למנהג בעולמו. מספר חוקרים עמדו על השינוי שחל בקרב פוסקי המאה העשרים ביחס למנהג. עד המאה העשרים בקהילות רבות מנהג המקום קבע את המעשה שהציבור עשה, גם בשעה שמספרי הפסיקה המקובלים יצא שיש לנהוג באופן אחר. לאחר ההגירה הגדולה מאירופה והתפרקות הקהילות בשואה, הגישה הרווחת אצל פוסקי ההלכה הייתה לבכר את ההלכה הפסוקה על פני המנהג. כך, לדוגמה, החזון איש והרב עובדיה יוסף לא נושאים פנים למנהג בשעה שמספרי ההלכה המקובלים עולה שיש לנהוג באופן אחר.

הרב וולדינברג פוסק באופן עקבי הפוך מכך. הוא מבכר את המנהג הנוהג, גם בשעה שמספרי הפסיקה המקובלים עולה שיש לעשות הפוך ממנו. כך, לדוגמה, הוא פסק שיש להמשיך את מנהג הנשים לטבול בערב שבת במים חמים, למרות שהדבר סותר את ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך שאין לרחוץ בשבת במים חמים (שולחן ערוך או"ח שכו, א), משום ש"אין כל מקום לערער ולהרהר בדבר שכבר נהגו היתר בדורות הקודמים לפני גאוני ארץ ואדירי תבל". במקום אחר טען שגם נשים ספרדיות צריכות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן (כגון נטילת לולב), ו"יש לחזק בידיהם מנהגם בזה וכפי שקיבלו מתורת אמם… ולעודדן על כך…", משום ש"הקבלה והמנהג הם עמודי ההוראה". פסק זה התנגש חזיתית עם פסקו של הרב עובדיה יוסף שפסק לנשים ספרדיות שלא לברך. מחלוקות רבות בין הרב וולדינברג לרב יוסף מוסברות על סמך הבחנה זו.

לרבנות אסור לשתף פעולה

ביחס לשאלה האם היה הרב בפסיקותיו מקל או מחמיר, התשובה מורכבת משום שהדבר תלוי בשני גורמים: תחום השאלה וזהות השואל. הרב וולדינברג החמיר מאוד בנושאים הקשורים ב"פריצת חומות הדת" או במקרים שבהם חשש למדרון חלקלק, אך הקל מאוד בשאלות "רגילות" הקשורות ביום יום של היהודי המאמין.

כך, לדוגמה, פסק שלא לתת תעודת כשרות למסעדה המגישה אוכל בשרי כשר, כשלאחר הארוחה מציעים למעוניינים בלבד גלידה חלבית (לפי חלק מהפוסקים זהו איסור דרבנן), גם כשידוע שללא הכשרות יאכלו שם נבלות וטרפות. הרב טען שעדיף שהרבה יחידים יחטאו באיסורי דאורייתא מאשר שהרבנות תשתף פעולה עם צעד העלול להוביל לעוון. במקרה זה הרב פיינשטיין והרב עובדיה יוסף חלקו וטענו שבוודאי "חובה קדושה מוטלת על הרבנות המקומית לגדור הפרצה שבכחם לגדור ולהכשיר המסעדה כדת, ולמנות משגיח קבוע ירא וחרד לדבר ה' ובן דעת שיוכל לעמוד על המשמר להציל מה שניתן להציל".

מאידך גיסא, בתשובות רבות הנוגעות לפרט ולצרכיו, הרב פסק באופן מתחשב ורגיש. כך, לדוגמה, פסק שאפשר לכפות על בעל לגרש בשעה שאשתו טוענת שהיא מואסת בו בטענות מבוררות, בניגוד לנפסק בשולחן ערוך ובספרי הפסיקה המקובלים. במקרה זה התחשב הרב בדעות של ראשונים ואחרונים שלא התקבלו להלכה, ופסק לאורן. במקרה אחר פסק שאישה שחזרה בתשובה והתחתנה עם כהן לא צריכה לספר לבעלה על מערכת היחסים שהייתה לה עם גוי טרם הנישואים, למרות שבאופן עקרוני אסור לבעלה הכהן לחיות עם אישה זו.

בתשובה אחרת טען הרב שהורים מאמצים לא צריכים לשמור על דיני ייחוד עם הילד או הילדה מהמין השני, אם אימצו את הילד או הילדה בגיל צעיר. ולא עוד, אלא שמותר להם אפילו לנשק ולחבק את הילד המאומץ גם בשעה שהילדים כבר בוגרים, על מנת שיוכלו לגדלם בצורה ראויה מבחינה פיזית ונפשית. פסק זה הותקף על ידי פוסקים רבים, אך הרב נשאר בעמדתו. בדוגמאות רבות נוספות מגלה הרב וולדינברג את רגישותו האנושית ופוסק הלכה המתחשבת בצורכי האדם.

יחסו של הרב לחילונים הוא קיצוני וייחודי, הרבה מעבר למקובל אצל רוב פוסקי ההלכה במאה העשרים. בעוד שפוסקים רבים ראו בחילונים "תינוק שנשבה", הרב וולדינברג ראה בהם "רשעים" ו"פושעים" שלא חל עליהם דין "ערבות" (פוסקים כמו הרב פיינשטיין והרב וואזנר גם הגדירו את החילונים "רשעים", אלא שעדיין טענו שחובת הערבות חלה גם עליהם). כך, לדוגמה, בשאלה האם על אדם דתי לענות לנהג חילוני בשבת ששואלו כיצד להגיע למקום מסוים, כדי שימעט בנהיגה, טען הרב "דבודאי ובודאי שאמרינן בזה הלעיטהו לרשע וימות… כי אין אנו אחראים לעבריינים כאלה המחללים שבת בפרהסיא למעט בחילול שבת". וכשנשאל על עשיית ברית בשבת למרות שיגיעו חילונים ברכבם טען הרב שיש לקיים את הברית בשבת (ולא לדחות את הברית ליום א' כפי שפסקו הרב עובדיה יוסף והרב וואזנר).

באופן מפתיע, התוצאה מדברי הרב וולדינברג היא שדווקא הפקעת הערבות ההדדית מהחילונים היא זו שמאפשרת חיים משותפים בין הדתיים והחילונים. העובדה ש"אין אחריותם עלינו" והם עצמם "ישאו את עוונם" מאפשרת חיים משותפים. כך, למשל, הרב פיינשטיין טען שבגלל הערבות ההדדית עדיף שלא לפתוח בית כנסת בשבת בשעה שיודעים שחלק מהציבור ייסעו לבית הכנסת עם רכבם. הרב וולדינברג חלק ישירות על טענה זו, ולדעתו אין להתחשב בחטאם של הנוסעים בשבת, ולכן יש לפתוח את בית הכנסת ולאפשר לכולם לבוא, בגלל חוסר הערבות. חשוב להדגיש שלמרות יחס זה של הרב לחילונים, הוא הקפיד שלא להחשיב את מחללי השבתות בפרהסיא כגויים אלא ראה בהם חלק מהקולקטיב היהודי, כל עוד שם ישראל עליהם.

עמדות ציוניות

בשנותיה הראשונות של המדינה השקיע הרב מאמץ רב "להראות לעמים ולשרים" שאפשר לבנות מדינה יהודית דמוקרטית הנשענת על אדני ההלכה, ולשם כך הוציא לאור את שלושת כרכי "הלכות מדינה" (תשי"א–תשט"ו). בספרים אלה הראה הרב כיצד מחדשים בהלכה, וכיצד יכולים להתאים בין ההלכה לבין המציאות המדינית החדשה. קריאה רציפה בספרי הלכות מדינה ובציץ אליעזר מראה שהרב וולדינברג לא הצניע את דעותיו הציוניות ואת יחסו המיוחד למדינת ישראל ולתהליכים השמימיים שחוללו את הקמת המדינה.

בעשור הראשון למדינת ישראל טען הרב ששיבת העם לארץ ישראל ותקומת מדינת ישראל הן "אתחלתא דגאולה", ועל תקומת המדינה ציין "שזכינו לנסי ה' גדולים ונפלאים… אשר מעולם לא פיללנו שנזכה לראותם בדורנו זה". בחיילי צה"ל ראה את "שליחי ההשגחה העליונה להוציא לפועל את השליחות ההיסטורית הזאת". הרב פסק שמאז הקמת המדינה "בעזרת צור ישראל וגואלו" יש "משנה חובה… במצוות העלייה לארץ וההתנחלות בה" בכל גבול ארץ ישראל המקראית. עוד טען שהאזהרה שלא לעלות בחומה אינה תקפה עוד מאז "פקד אותנו ה' לטובה". אחרי מלחמת ששת הימים טען הרב ש"זכינו לחזות לאחרונה עין בעין בשוב ד' ציון… ממש כחולמים היינו על הגאולה ועל התמורה", ו"ברור כי תקופה גדולה ורבת ממדים וגוונים היא… עין של מעלה צופיה עלינו לטובה וקורצת לנו לשוב בתשובה שלמה ולהתכונן לקראת הבאות".

ראוי לציין שהשקפתו הציונית באה לידי ביטוי גם בפסקי ההלכה. כך, לדוגמה, בספרו "שביתת הים" פסק הרב שמותר להמשיך ולהפליג באונייה שאנשי הצוות בה יהודים גם בשבת. ההיתר הגורף התבסס  על הטענה ש"זכינו בחסדי ה' להקמת המדינה היהודית בארצנו עם ממשל עצמי" ולכן "שמתי עוז בנפשי להציע את דברי דלמעלה בזמן שיש הכרחיות מיוחדת להפליג בשבת לשם צרכי המדינה וקימומה".

חשוב לציין שהרב התבטא גם בנוגע למצוות עלייה לארץ ישראל ועבודת האדמה, מבלי קשר להקמת המדינה. כך, לדוגמה, טען שמצוות העלייה לארץ ישראל היא מצווה פרטית על כל אדם. הרב אף הפנה לספרי שו"ת ופוסקים שפסקו על חובת העלייה, ואף טען שהרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל משום שזו מצווה כללית הכוללת בתוכה מצוות הרבה, והרמב"ם לא מנה מצוות כלליות. ראוי לציין שבכל כתביו הרב וולדינברג מעולם לא חזר בו מדבריו אלו, ולא סייג אותם.

סוף דבר, הרב וולדינברג הוא פוסק שארגז הכלים ההלכתיים שלו מלא וגדוש. מחד, רגליו נטועות בשמרנות של היישוב הישן, והוא לוחם בקנאות נגד כל פרצה בחומות הדת ונגד שינויים. מאידך, הוא רגיש למצוקותיו וקשייו של הפרט, ופעמים שהוא מתגלה כגדול המחדשים. הרב בעצם חי בשלום בתוך עולמות הנראים הפוכים. התמהיל שבין הקנאות ההונגרית מבית מדרשו של החתם סופר והרגישות הירושלמית מבית מדרשם של הרב עוזיאל והרב צבי פסח פרנק נותן פשר לדמותו המורכבת של הרב. הוא מרבה להשתמש בדברי קודמיו, אך איננו כבול להם. פעמים הרבה הרב וולדינברג פוסק בהתאם לשיקולי מדיניות עקרונית או לפי ערכים, אך תמיד מוצא מקור ספרותי שכבר עשה זאת לפניו. פוסק רגיש בשאלות "רגילות", אך שמרן בנושאים "רועשים". משמר את "מסורת החיים" בשעה שרבים מפוסקי דורו פסקו לפי מסורת הספרים בלבד, ופורץ דרך בשאלות חדשות.

ד"ר יהושע זקבך כתב עבודת דוקטורט על משנתו ההלכתית של בעל ה"ציץ אליעזר" ומלמד בישיבת מקור חיים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' כסלו תשע"ז, 2.12.2016