בקשתו של אברהם לצמצם את הדמיון החזותי בינו ובין יצחק יכולה להוות רמז להתנגדות המוסרית לשיבוט הגנטי. האדם לא ניתן לשכפול

הכפילות בפסוק הפותח את פרשתנו, "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק", הפליאה את חז"ל. הם תירצו שהמחצית השנייה, המיותרת לכאורה מבחינה הגיונית, נדרשה כמענה לרכילות של ליצני הדור. הרי שנים רבות שהתה שרה עם אברהם ולא הרתה, והנה נתעברה סמוך לאחר שנלקחה להרמונו של אבימלך מלך גרר. "מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכול: אברהם הוליד את יצחק".

מתברר שזהו רק חלק מהסיפור. חז"ל הבחינו בכפילות נוספת, אף היא מיותרת למראית עין, בפרשת השבוע שעבר: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א). למה גם זקן וגם בא בימים? יתרה מכך: אברהם ושרה הם הראשונים המתוארים בתורה כ"זקנים", אף כי רוב האישים שהוזכרו קודם לכן האריכו ימים הרבה יותר מהם. מצירוף שני העניינים – הדמיון החיצוני הרב עד כדי בלבול בין יצחק לאברהם, וציון זקנתו של אברהם – התרקם מדרש נאה:

אמר רב יהודה בר סימון: אברהם תבע זִקנה. אמר לפניו: "ריבון העולמים, אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד. מתוך שאתה מעטרו בזקנה, אדם יודע למי מכבד". אמר לו הקב"ה: "חייךָ, דבר טוב תבעת – וממך הוא מתחיל". מתחילת הספר ועד כאן אין כתיב זקנה. מכיון שעמד אברהם, נתן לו זקנה: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים". (בראשית רבה סה, ט)

הזקנה, כשינוי המראה החיצוני, נוצרה לבקשתו של אברהם, שכן זהות המראֶה בינו לבין בנו הֵעִיבה על האינדיבידואליות שלהם. מבט רחב יותר ילמדנו שאין זה רק מדרש המתרץ קושיה, אלא גם תובנת–עומק על סיפורו של יצחק. כמו אברהם, גם יצחק נדחק ברעב לארץ פלשתים (אך לא למצרים, שמחוץ לגבולות ארץ ישראל). כמוהו, נתקל באבימלך. כאבִיו גם הוא חש אילוץ לומר שאשתו היא אחותו. הוא חפר את בארות אביו שנסתמו. דומה שיצחק מיעט לעשות דברים שיְיַחדו אותו. מכאן שאבו חכמינו ברגישותם את הרעיון בדבר תפילתו של אברהם לסימני זיהוי שיבחינו בין האב לבן.

איור: מנחם הלברשטט

בעד הרבגוניות

דומני שטכנולוגיה רפואית בת–זמננו, השיבוט, המאפשרת יצירת ברייה הזהה לחלוטין בגנום שלה להורתה האחת, מעוררת את בעייתו זו של אברהם לחיים חדשים. השיבוט מעלה שאלות אתיות שחידושים קודמים, כגון הפריית המבחנה, לא העלו.

השיבוט המלאכותי, העברה של גרעין תא, הוא צורה של רבייה א–מינית: רבייה שבה כל החומר הגנטי מגיע מפרט אחד. איננו יודעים אל–נכון מדוע כל היצורים הגדולים ומאריכי–הימים מתרבים באופן מיני, זוגי. מנקודת מבט אבולוציונית, רבייה א–מינית פשוטה הרבה יותר. לדעת כמה מן הביולוגים, הטעם הוא שרק צירוף בלתי–ניתן–לחיזוי של חומר גנטי משני הורים שונים (כלומר של ארבעה הורי–הורים וכן הלאה) מספק למין ביולוגי את המגוון הדרוש להישרדותו. המין האנושי כבר פגע קשות ברבגוניות הביולוגית של מינים שונים בכדור הארץ; אם יסתכן עתה בפגיעה ברבגוניות הגנטית שלו עצמו, יהיה זה חוסר אחריות משווע.

התנגדות נוספת לשיבוט מנומקת בחשש לגורלם של הילדים שייוולדו בדרך זו. נכון, זהות גנטית כבר קיימת בעולמנו, אצל תאומים זהים. אך אין דומה המִקְרִי לַמתוכנן. בשיבוט גלומה סכנה מוסרית שאין בתופעה המתרחשת באופן טבעי. אי אפשר להוליד בכוונה תאומים זהים כדי שאחד ישמש תחליף לשני. השיבוט, לעומת זאת, עלול להובילנו לראות בבני אדם אמצעים ולא מטרות. האדם עלול להיעשות לסחורה. כמה ממאפייני היסוד של האנושיות עצמה עלולים להיעלם.

כל ילד שנוצר מתערובת גנטית שבאה משני הורים הוא בלתי–ניתן–לחיזוי; דומה לאלה שהביאוהו לעולם, אך גם שונה מהם. תמהיל זה של קרבה והבדל הוא מגדיר–יסוד של היחסים בין בני אדם. הוא הבסיס להכרה הנמצאת במרכזה של אמונת ישראל, שכל יחיד הוא יחידי וייחודי ואינו בר–החלפה. כמאמר המשנה במסכת סנהדרין (ד, ה): "שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכלן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו".

זוהי תהילתו של בורא עולם: שהאחדות שבשמים יצרה רבגוניות על הארץ. כדברי הפילוסוף הילרי פאטנם במאמרו "שיבוט אנשים", "לכל ילד נתונה הזכות להיות הפתעה גמורה להוריו" – כלומר הזכות לא להיות שיבוט של שום אדם. מה יהיה על האהבה אם נדע שבאַבְּדֵנו את אהובנו נוכל ליצור לו רפליקה? מה יקרה לתחושת העצמי שלנו אם נגלה שיוצַרנו בהזמנה?

תעלומת האחרות

המדרש על אברהם ויצחק אינו נוגע ישירות לשיבוט. גם אילו היה כך, אגדה אינה הלכה. אבל יש בסיפור הזה תשתית עומק מוסרית. יצחק נראה בתחילה כשיבוט של אביו, כדי להודיע לכל באי עולם שהוא בנו; אך הדמיון הציק כל כך, שאברהם התפלל שיבוטל.

בלב הקיום האנושי שוכנת תעלומת האחרוּת: אחרותם של איש ואישה, אחרותם של הורה וילד. המקום שאנחנו מפַנים לאחרוּת הוא הגורם לָאַהבה להיות שונָה מנרקיסיזם, ולַהוֹרוּת להיות גדולה מן השכפול העצמי. האחרוּת היא הנותנת לכל ילד אנושי את הזכות להיות הוא–עצמו, לדעת שאינו שכפול ואינו מוצר מתוכנן. בלי האחרות הזו, האם הייתה היַלדות נסבלת? האם הייתה האהבה שורדת? האם עולם של שיבוטים עדיין יהיה עולם אנושי? כל אדם עשוי בצלם א–לוהים – ולא בצלמה של שום ישות אחרת.

הלורד הרב יונתן זקס הוא רבה הראשי לשעבר של בריטניה, מרצה באוניברסיטת ניו יורק וזוכה פרס טמפלטון לשנת 2016

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' כסלו תשע"ז, 2.12.2016