מלכות ויוקרה בבעלז | אביבה וינטר  

תלמידות סמינר המרכיבות נברשת קריסטל ולקסיקון עיצובי הכולל כתרים ועמודי שיש. רעיה ברוקנטל חוקרת את האסתטיקה של חסידות בעלז בתערוכה חדשה, ונעה בין התפעלות מהפאר לרתיעה מהחומרנות

רעיה ברוקנטל, אמנית דתית–לאומית מוכשרת ומוערכת, החליטה לפני כמה שנים לצאת ולחקור את החברה החרדית באופן ישיר ואמיץ, ללא גורמי תיווך. מעצם היותה אמנית, בחרה ברוקנטל לחקור את התרבות החסידית בצורה חדשה ומקורית, דרך חקירת הדימויים החזותיים המלווים אותה הן בקודש והן בחיי החול. הדימויים הללו מופיעים בעיקר באדריכלות ובדברי דפוס שונים הכוללים פרסומים, כרזות, סמלי מוסדות, הזמנות ואפילו חותמות כשרות. את התוצאה אפשר לראות בתערוכה "שלום המלכות", המוצגת בימים אלו בגלריה ת(א)עשייה בשכונת תלפיות בירושלים.

געגוע לעולם ישן

ברוקנטל בחרה להתמקד בחסידות בעלז, אשר לה באופן בולט מבנים וסמלים עשירים ודקורטיביים. מטרת האמנית הייתה לחקור את האסתטיקה של חסידות בעלז ולהבין כיצד היא משתלבת בתפיסת העולם של החסידות. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא "היכל בעלז" המונומנטלי בצפון ירושלים, שבולט למרחקים בגודלו ובפארו החיצוני וניתן לצפייה ממקומות רבים בעיר. האדמו"ר הנוכחי, רבי יששכר דב רוקח (השני), היה מעורב בתכנון ובעיצוב של ההיכל, המבוסס בחזותו ובעיצובו על מבנה בית המדרש המקורי של החסידות בעיירה בעלז ומאזכר גם את בית המקדש. אבנים מבית המדרש החרב הובאו ארצה ושולבו במבנה החדש.

הסמלים הגרפיים של החסידות מאופיינים במוטיבים כגון כתר משובץ אבנים יקרות, נברשות מפוארות, פרחים, סרטים, וילונות וגדילים. גולת הכותרת של העיצוב החסידי היא "סמל השמחות" המופיע על גבי הזמנות וכרוזים רשמיים של החסידות. הסמל מורכב מעיטורים מסולסלים וחגיגיים בצורת תכשיט מתקופת הרנסנס, ובראשו מוטיבים קלאסיים של עמוד וקרניז שמתחתיהם מופיעות המילים "בית צדיקים יעמוד". ברוקנטל נפגשה עם גרפיקאים מובילים בחסידות וכן עם אדריכל היכל בעלז, בניסיון להבין מה עומד מאחורי הבחירה בסמלים הללו, הן מבחינה סגנונית והן מבחינה נושאית. האמנית נדהמה לגלות שלמלאכת העיצוב אין אחידות או קו עיצובי והיא אינה מושתתת על מסורת אמנותית או עיצובית כלשהי, כפי שמקובל במקומות אחרים. הדבר היחיד המשותף לכל הדימויים הוא הניחוח היוקרתי והמלכותי העולה מתוכם.

הדימויים אינם תמימים כלל ועיקר, ולהם תפקיד מרכזי בהנחלת המורשת החסידית ובחיזוק המבנה הקהילתי שלה. סאלי הפטל נוה, אוצרת התערוכה, מסבירה זאת באופן הבא: "על אף הנראות החמורה והאנכרוניסטית של סמלי הקהילה, זוהי שפת ייצוג עכשווית המקנה לחסידות סממנים של כוח פוליטי וממסדי בהווה. השפה העיצובית הבעלזית, שהחלה להתגבש באופן בלתי רשמי במשרדי גרפיקה לפני 25 שנה ויותר, היא דוגמה מובהקת לגישה עיצובית אקלקטית הממזגת שלל סגנונות ותקופות; המוטיבים שהיא מלקטת לעצמה – מתוקף החגיגיות והסמכות שהם משדרים – מוצאים מהקשרם ומשולבים במערך חזותי כולל, הממשיך להתהוות".

המוטיבים הללו, המוכרים לנו מחצרות אצילים ומארמונות מלכים אירופים, משתלבים באופן טבעי בתפיסת ה"מלכות" של החסידות. מושג המלכות ביהדות הוא יסוד באמונה ומשמש כמטפורה חוזרת בתפילות ובמקורות. בתנועת החסידות ה"מלכות" מקבלת ביטוי גם בחיי החולין של החסידים, עקב מבנה קהילתי היררכי המושתת על אדמו"ר וחצר חסידים, כהקבלה למלך ולנתיניו. מושג המלכות היווה השראה לשם שהעניקה ברוקנטל לתערוכה, "שלום המלכות". התפילה לשלום המלכות היא תפילה שנאמרה במשך דורות על ידי יהודי התפוצות, ובקהילות מסוימות היא עדיין נאמרת. בכך מדגישה האמנית את הזיקה החזקה ואת הגעגועים שיש לחסידות בעלז לעולם ישן ואחר, כפי שניכר מהדימויים הגרפיים שבהם החסידות בוחרת לייצג את עצמה.

דימויים‭ ‬מתוך‭ ‬אתר‭ ‬חסידיש‭ ‬פלוס‭; "‬כל‭ ‬כבודה‭", ‬פריים‭ ‬מתוך‭ ‬עבודת‭ ‬וידאו

דימויים‭ ‬מתוך‭ ‬אתר‭ ‬חסידיש‭ ‬פלוס‭; "‬כל‭ ‬כבודה‭", ‬פריים‭ ‬מתוך‭ ‬עבודת‭ ‬וידאו צילום: סטניסלב‭ ‬לבאור‭

אמירה פמיניסטית

לברוקנטל קשר רב שנים עם התרבות החסידית. בימי ילדותה, בתל אביב של שנות ה–70 ותחילת שנות ה–80, היא נחשפה לקהילות החסידיות בעיר, שבלטו על רקע הנוף התל אביבי. ברוקנטל למדה באולפנית תל אביב, לאחר מכן במחלקה לאמנות בבצלאל וזכתה בפרס עידוד היצירה לשנת 2014 של משרד התרבות והספורט. בתחילת דרכה האמנותית בחרה להמשיך להתגורר וליצור בתל אביב ובשנים האחרונות עברה עם משפחתה לירושלים. ברוקנטל יוצרת עבודות במדיומים שונים בזיקה לקולנוע, לתרבות פופולרית ולשיח היהודי העכשווי. בתערוכתה הנוכחית היא מחברת בחכמה ובשנינות רבה בין מסורת עתיקת יומין לבין שפת האמנות העכשווית תוך התייחסות לשאלות חברתיות אקטואליות.

התערוכה מחולקת בין שני חללים הממוקמים ב"סדנאות האמנים" באזור התעשייה תלפיות בירושלים. בחלל האחד, המשמש כסטודיו של האמנית, מוצג מיצב המורכב משורות של מוטיבים הלקוחים מתוך הלקסיקון העיצובי של החסידות, ביניהם כתרים וגביעים מעוטרים, עמודי שיש, נברשות קריסטל ועוד. כולם מתבלטים במוחצנות המפוארת והמיופייפת שלהם. ברוקנטל בודדה את המוטיבים השונים מתוך דברי הדפוס שאספה ויצרה מעין לקסיקון או מפת התמצאות המשמשת את המעצבים הגרפיים של הקהילה החסידית. בסמוך לכל מוטיב היא הוסיפה מספר קטלוגי. למתבוננים בפליאה בקיר הדימויים מחולק דף ובו אינדקס של כל הלוחות בליווי ניתוח ויזואלי. ד"ר דליה מנור, שנרתמה למשימה, ניתחה כל לוח ולוח מבחינת הנושא המתואר, השיוך ההיסטורי ומקורות ההשראה האמנותיים. באופן זה מציגה האמנית בפנינו באופן אירוני את בליל הדימויים שמשמשים את החסידות. לאחר עבודת מחקר מדוקדקת כל כך שעשתה האמנית היינו מצפים לקבל תמונה מובנת ואחידה של השפה החזותית המשמשת את הקהילה, אך התוצאה היא מיש–מש של צורות ודימויים, כפי שכינה זאת אחד מהאדריכלים של החסידות שעִמם נפגשה ברוקנטל.

סמל‭ ‬השמחות‭ ‬של‭ ‬בעלז‭, ‬רישום צילום: יובל חי

סמל‭ ‬השמחות‭ ‬של‭ ‬בעלז‭, ‬רישום
צילום: יובל חי

על שולחן העבודה במרכז הסטודיו, המאזכר את טקס ה"טיש" (ביידיש: שולחן), מוצג "סמל השמחות" של החסידות בטכניקות מגוונות. הסמל הבולט ביותר לעין הוא סמל מתכתי ומוצק עשוי יציקת אלומיניום, הנראה כאילו נלקח היישר מימי הביניים. הבחירה באלומיניום ובטכניקת היציקה, מסבירה האמנית, מדגישה את המסר החומרני שהסמל משדר.

אחד הגילויים שריתקו את ברוקנטל הוא היחס יוצא הדופן באסתטיקה החסידית אל שאלות העוסקות ביחס בין חומר לבין רוח ובין אמנות ליהדות – שאלות המעסיקות אמנים יהודים וחוקרים מאז המאה ה–19. חלק מאמני זרם האקספרסיוניזם המופשט בארצות הברית, כמו למשל מארק רותקו וברנט ניומן, ראו בהפשטה אמצעי אידיאלי לתיאור מושגים רוחניים ומיסטיים. ובארץ, העבודות הרזות והעניות של אמני "דלות החומר" בשנות ה–70 של המאה הקודמת ששילבו בתוכן כתב התפרשו על ידי שרה ברייטברג סמל (אשר טבעה את הכינוי) כבעלות סממנים המושפעים מהמסורת היהודית. כך מסבירה זאת ברוקנטל: "שאלות על אמנות מאוד מעסיקות אותי, הניתוק של אמנות מאובייקט כביכול. ואילו כאן (באסתטיקה החסידית, א"ו) ראיתי נהייה אחרי אסתטיקה סכרינית שהיא ההיפוך הגמור של ההפשטה. יש כאן אנטי לקריאה הרגילה של הפשטה". ההפשטה, אם כן, ניצבת בניגוד גמור לדימויים החומריים והמסוגננים שבאסתטיקה החסידית.

בחלל השני של התערוכה, המשמש כגלריה, מוצגות עבודות נוספות של האמנית, ביניהן רישום מפורט של נער המיועד להיות יורשו של האדמו"ר ו"קיר תורמים" העשוי מלוחות פליז דמויי זהב, החתוכים בפרופורציות של שטרות דולר ועליהם צרובים דימויים. עבודת הווידאו "כל כבודה" היא גולת הכותרת של התערוכה והיא מותירה בצופים רושם חזק ביותר. ברוקנטל הזמינה תלמידות ממדרשת לינדנבאום להשתתף בטקס הרכבת נברשת קריסטל גדולת ממדים. הנברשת, אחד הסמלים הנפוצים באסתטיקה החסידית, היא סמל סטטוס המשדר מאז ומתמיד יוקרה ואצילות. נברשות ענק מפוארות שהובאו במיוחד מאירופה מאירות את פנים בית המדרש של חסידות בעלז. בעבודת הווידאו הנערות, הלבושות בבגדי סמינר חרדי, עסוקות בפעולה עמלנית ומדוקדקת של הרכבת הנברשת. כשהנערות מסיימות את מלאכתן המסורה הן מתחילות לשיר ולרקוד בדבקות, בהובלת "הרעבצן", דמות המגולמת על ידי אחותה של האמנית.

גדולתה ועוצמתה של תערוכת אמנות נמדדת לא רק בתכנים שהיא מציגה ובמיומנות הגבוהה שמדגים בפנינו האמן, אלא גם באסוציאציות המגוונות שעבודות האמנות מצליחות להעלות בדמיונו של הצופה וביכולת שלהן להוביל אותו לתובנות החורגות מארבע אמות התערוכה. עבודת הווידאו "כל כבודה" מעוררת בצופה שאלות בנוגע למעמדה של האישה בחברה הכללית ובנוגע למקומה ולתרומתה של האישה בטקסים הדתיים ביהדות. כך מצליחה האמנית לייצר ולבטא אמירה פמיניסטית.

התערוכה עוסקת בעקיפין גם בשואה ובסוגיה של הבניית זיכרון. חסידות בעלז מסמלת קימה מתוך האפר ובנייה מתוך חורבן. החסידות, שנחרבה כמעט לחלוטין בשואה, בנתה את עצמה מחדש בארץ ישראל. אולם היא עדיין לא השילה מעצמה את המחויבות להתפלל לשלום המלכות. גם השימוש החוזר במוטיבים המבוססים על המסורת האירופית, כמו סמלי המלוכה ומוטיבים מהתרבות הקלאסית, מבטא ניגוד חד לזהות היהודית–ישראלית–ציונית שהתגבשה בציונות הדתית בארץ ישראל.

אינדקס‭ ‬הצורות (פרט) צילום: אלעד שריג

אינדקס‭ ‬הצורות (פרט)
צילום: אלעד שריג

בין אהדה לציניות

המבקרים בתערוכה חווים קונפליקט רגשי בין הזדהות לבין זלזול, בין אהדה לבין ציניות. מחד גיסא הצופה חש התפעלות מהפאר, ההדר והמלכותיות הנשקפים מתוך העבודות בתערוכה, ומאידך גיסא הוא חש זלזול בחומרניות שהם מייצגים ובפעולות הסגידה המרומזות בהם. ביציאתי מהתערוכה הגישה לי ברוקנטל קטלוג המורכב משני חלקים – חוברת הסברים על אודות התערוכה, המעוטרת בכתר משובץ באבנים יקרות, ודף מוגדל ומקופל שעליו מודפסים מוטיבים חזותיים מוזהבים המאפיינים את החסידות.

כשהגעתי הביתה פתחתי את הדף וגיליתי כי בצדו השני מוקפים הדימויים בקו מקווקוו עם סימון מספריים לגזירה, כמו בדפי צביעה וגזירה שבלוניים לילדים. אל מול היוקרה, הפאר והחשיבות, התגלה שערך הדימויים נמוך ממה שהם משדרים, ובעצם מדובר כאן במעין משחק ילדים.

שלום המלכות

אוצרת: סאלי הפטל נוה | גלריה ת(א)עשייה, ירושלים | נעילת התערוכה: 30.12

אביבה וינטר היא דוקטורנטית במחלקה לאמנות יהודית באוניברסיטת בר אילן ומרצה לאמנות במכללת אמונה ובמכללת תלפיות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' כסלו תשע"ז, 2.12.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בדצמבר 2016, ב-גיליון תולדות תשע"ז - 1008 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: