הראי“ה קוק והרי“ד סולובייצ‘יק נלחמו ביהדות הלא–אורתודוקסית, אך בה בעת הכירו בה כחלק מעם ישראל. האם אנחנו מתבוננים בצורה מורכבת ונכונה על היהדות הליברלית שבתפוצות?

הוויכוח הציבורי בעניין שטחי ארץ ישראל נדון בדרך כלל בין שתי עמדות. בהכללה גסה, בצד הפוליטי השמאלי ישנם אנשים שמאמינים כי האתגרים, הקשיים והבעיות שמערימה שליטתנו בשטחי יהודה ושומרון מורכבים מדי, ואי אפשר לפתור אותם בעצמנו. לכן, למרות שארץ ישראל חשובה לנו, הרי שאנחנו צריכים להיפרד מערביי יהודה ושומרון בהסכם הדדי או חד–צדדי ולחלק את הארץ. בצד ימין של המפה הפוליטית – שוב בהכללה גסה – מאמינים שהאתגר איננו “גדול עלינו“ ושיש פתרון שיוכל לאפשר את המשך השליטה ביהודה ושומרון למרות הבעיות שמשתקפות כרגע.

בה בעת, בשנים האחרונות הולך וגובר ויכוח ציבורי בישראל בנוגע להתמודדות עם היהודים הרפורמים, הקונסרבטיבים ושלל ה“אחרים“ שאינם אורתודוקסים. גם הוויכוח הזה, בהכללה גסה, נראה שמתחלק לשתי עמדות. ישנם אנשים שמאמינים שהאתגרים, הקשיים והבעיות שמערים החלק הזה בעם ישראל כה גדולים, עד שאי אפשר לפתור אותם. משום כך, למרות שערכו של עם ישראל חשוב לנו, הרי שצריך להיפרד מהם. אחרים מאמינים שהאתגר איננו “גדול עלינו“ ושיש פתרונות שיאפשרו לחבוק בצורה רגישה את הזרמים השונים, ובכך להשאיר את העם יחידה אחת על אף הבעיות שמשתקפות כרגע.

בתקופה האחרונה נדמה לא פעם כי השסע בין הציונות הדתית לבין היהדות הליברלית בתפוצות הולך ומתרחב. מאבקים סביב מקוואות, גיור, הכותל או הכרה בקהילות אלו עולים לכותרות בשני העולמות. אך לעתים נדמה כי מרוב מאבקים שכחנו את המאבק העיקרי – המאבק על שלמותו של העם היהודי.

כיצד‭ ‬יכול‭ ‬יהודי‭ ‬להגיב‭ ‬בשוויון‭ ‬נפש‭ ‬ל‭"‬היעלמות‭" ‬של‭ ‬מיליונים‭ ‬מעם‭ ‬ישראל‭? ‬בית‭ ‬כנסת‭ ‬רפורמי‭ ‬בהמלין‭ ‬גרמניה‭, ‬2011
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

הגיעה העת להתמודד

אמת, הויכוח סביב היחס לזרמים האלה עדיין לא הגיע לממדים של הוויכוח על אודות ארץ ישראל. משך שנות קיומם של מדינת ישראל ושל היישוב היהודי שקדם לה, לא הייתה היהדות הליברלית גורם מאתגר בחברה, בהגות או בפוליטיקה הדתית. הקהילות הליברליות היו קטנות וספורות וגם כשהיו אנשי רוח שפקדו בתי כנסת ליברליים (יהודה מאגנס, מרטין בובר, אמיל פקנהיים, הנרייטה סאלד ואחרים) והשפיעו על העולם הדתי, ברור היה כי השפעתם לא איימה על המרכזיות של היהדות האורתודוקסית בישראל. ואולם, בשנים האחרונות המצב משתנה. היהדות הליברלית מנסה יותר ויותר לקבל לגיטימציה בישראל, כמעט תמיד באמצעות ייבוא של סולם הערכים הליברלי, הווה אומר באמצעות דרישה ל“פלורליזם“. הפלורליזם, לפחות בגרסה שמצגים מגוון ארגוני הידברות בישראל, דורש מכל צד לקבל את הלגיטימיות של הצד האחר ואת האמת הטמונה בו.

ברור מאליו שלרבים בעולם הדתי–לאומי קשה מאוד עד בלתי אפשרי לקבל שיח פלורליסטי שכזה. קבלה כזו תיצור סתירה יסודית לערכים הלכתיים שונים ותבטל, דה–פקטו, את הוויכוח ההלכתי והרעיוני ארוך השנים בין הזרם האורתודוקסי לבין הזרמים הליברליים. כמו כן, היא תשקף ניצחון של הליברלים ותיתן לגיטימציה דתית לזרמים הללו. חוסר הצורך של הזרם הדתי–לאומי בשיח מול הליברלים, פשוט כי הם לא היו כאן, לא הציב מודל שיחה חלופי למודל הפלורליסטי, ולמעשה השאיר אותו מודל יחידי בשיח ההידברות הישראלי.

ואולם, יש לתהות עד כמה גישה זו מתאימה לימינו אלה. קל לראות את ההצלחות (ואף את הכישלונות) של הציונות הדתית במאבק על ארץ ישראל, מאבק שהגדיר במידה רבה את מאפייני זרם זה בעשורים האחרונים. אנו יכולים גם לחזות בהצלחת הציבור הדתי לאומי לבנות עולם תורני עצום ומגוון, שבו אלפי תלמידים ב–75 ישיבות ציוניות ואלפי תלמידות ב–25 מדרשות. גם את סוגיית “עם ישראל“ לא זנחה הציונות הדתית וגרעיני משימה חברתיים או תוכניות הידברות עם חילונים הם דבר שכיח בעולם הדתי. יחד עם זאת, העובדה שחלק הארי של עם ישראל (בין 54% ל–70%, תלוי במחקר ובהגדרת היהודי) לא חי בארץ ישראל ורובם המכריע של יהודים אלו אינם אורתודוקסים לא הפכה למרכיב שעמו הציונות הדתית נדרשה להתמודד.

דומה שגישה זו צריכה להשתנות. בתקופתנו, שבה התקשורת האלקטרונית מאפשרת לנו להיות מודעים כל הזמן למתרחש מעבר לים, דמוגרפים וחוקרים שונים מנבאים שהסכנה לנתק אמיתי בין הציונות הדתית ליהדות הליברלית קיימת כיום יותר מבעבר, אם הדבר איננו קיים כבר כעת בקרב הדור הצעיר בקהילות. משום כך, יכול להיות שדווקא כעת, למרות ואולי בגלל האתגרים העצומים המונחים בין הצדדים, נדרשת הציונות הדתית להתמודד ולפעול אל מול הזרמים הליברליים.

התנגדות לצד הכרה

לא פעם, ההתנגדות ההלכתית לזרמים הליברליים בצירוף הזיהוי של כל דיון כפלורליזם הובילו לשיח השולל לא רק את הלגיטימיות ההלכתית של הרעיונות והפרקטיקה של הזרמים הללו, אלא גם את עצם ההכרה בשייכותם של זרמים אלו לעם ישראל. לא אחת נשמעת האמירה “ממילא בעוד דור או שניים הם יתבוללו לחלוטין“.

נניח לרגע לדיון הדמוגרפי על המהימנות של טענה זו, ונתבונן בה מנקודת מבט דתית: כיצד יכול יהודי להגיב בשוויון נפש או בשלווה ל“היעלמות“ של מיליונים מעם ישראל? האם יש להעדיף שחלק מעם ישראל ייכרת ממנו? בנקודה זו עלינו ללמוד מההיסטוריה שלנו. בחינת עולמם של רבנים גדולים המזוהים עם דרכה של הציונות הדתית מלמדת שההתמודדות הציבורית שלהם עם היהדות הליברלית הייתה דווקא בגישה רגישה בבחינת “שמאל דוחה וימין מקרבת“.

נפתח בראי“ה קוק. התנגדותו לתנועות הליברליות ידועה ומפורסמת. בכמה מקומות בכתיבתו ההלכתית וההגותית יצא הראי“ה נגד הרפורמים והרפורמה והביע את התנגדותו הן להלכה והן למעשה. בהקבלה לימינו היינו מצפים שהראי“ה יחזיק בגישה של התנתקות מוחלטת מהתנועות הליברליות, אך המציאות מוכיחה שמעשיו היו אחרים. בזמן העלייה החמישית עלו לארץ גם יהודים ליברלים שהקימו בארץ ישראל שלוש קהילות – בירושלים, בחיפה ובתל אביב. הרבנים–הליברלים פנו לרבנות הראשית ולראי“ה קוק בבקשה להכיר ברבנותם ולקבל הסכמה לעריכת קידושין. הרבנות לא דחתה על הסף את בקשת הרבנים–הליברלים, אלא העמידה שלושה תנאים לאישור זמני ומקומי, ואלו היו ככל הנראה: ישיבה נפרדת בבית הכנסת, שמירה על מטבע התפילה המסורתי והימנעות משימוש בעוגב.

אגב, רק הרב–הליברלי דוד וילהלם מירושלים הצליח בסופו של דבר לזכות באישור זמני ומקומי לאחר ששכנע בשיחתו עם הראי“ה קוק שיעמוד בתנאים אלה. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה מה היו בדיוק התנאים ומה היה אופי האישור הזמני, ובכלל מדוע בחרה הרבנות להעמיד רק שלושה תנאים ולא להתעלם לחלוטין מהיהדות הליברלית בארץ ישראל, לתקוף אותה חזיתית או פשוט לדרוש ממנהיגיה לחזור בתשובה. אך נדמה שהיה ברור שאי אפשר להתעלם מקיומם של העולים הליברלים, ואף שלא הייתה אפשרות להעניק להם הכרה דתית מסיבות הלכתיות, הרי שהיה גם ברור הצורך של קהילתם במנהיג.

תפיסה מפתיעה אף יותר ניתן למצוא במעשיו של הרב יוסף צבי הרץ (הרב הראשי של בריטניה), שהעניק תמיכה כספית וארגונית לרבנים–ליברלים שהגיעו כפליטים לאנגליה בזמן מלחמת העולם השנייה, ללא שום תנאי הלכתי. בעוד הרב לחם ברפורמה במרץ ויצא נגדם בחריפות – “הדחתם את הקב“ה ושמתם את הגיונכם שלכם במקומו, ליקטתם ממצוותיו ושמרתם רק את אלו שנטו ללבכם ונוחותכם“ – הרי שהוא תמך במתן מעמד רבני לרבנים–ליברלים שהיו פליטים באנגליה, פרס עליהם את חסותו ואף העביר משכורות לרבנים–ליברלים שמצאו עבודה באנגליה. אפשר לשייך זאת לתקופת השואה ולהניח שבעת צרה מותר לנהוג אחרת, אך ישנן דוגמאות גם ממקומות אחרים.

בתחילת המאה ה–20 החליטה ג‘רושה ג‘יראד, אישה מעדת “בני ישראל“ בבומבי שבהודו, למרוד בממסד השמרני ו“לתקן“ את יהדות הודו. באמצעות היכרות עם רעיונות התנועה הרפורמית היא החליטה להקים קהילה בבומבי. אמנם הקהילה הרפורמית שהקימה הייתה שונה מכל קהילה רפורמית אחרת  בעולם בשל ייחודיותה של יהדות הודו, אך היא הייתה מקושרת לאיגוד העולמי ליהדות מתקדמת ושמרה על דגם א–הלכתי. המנהיגות של יהדות הודו בחרה שלא להחרים את בית הכנסת. הרבנים והמנהיגים שם אמנם יצאו נגד הרעיונות הרפורמיים, אך באמצעות שמירה על קשרים קהילתיים הדוקים וקשרים חברתיים הדוקים עם חברי הקהילה ועם רבניה הרפורמים הסכימו הרפורמים שלא לקיים טקסי נישואין עצמאיים כדי לשמר את קהילת “בני ישראל“ מאוחדת.

לשמור על המשפחה

כמובן שבימינו המצב מורכב יותר ואין לצפות שמערכת יחסים תביא ל“חזרה בתשובה“ של חברי הזרמים הליברליים או להסכמתם להיות הלכתיים יותר. הגרי“ד סולובייצ‘יק התנגד לכל ניסיון לפשרנות דתית בציפייה שהיהודים–הליברלים יהפכו להלכתיים, אך ביקש לשתף פעולה בהיבטים ציבוריים עם מגוון מנהיגי ציבור ורבנים–ליברלים. מחד גיסא ידועה פסיקתו שעדיף שלא לשמוע שופר כלל בראש השנה מאשר לשמוע שופר בבית כנסת המנהיג ישיבה מעורבת, אך מאידך גיסא ידוע ניסיונו להקים בית–דין כלל אמריקני המשותף גם לקונסרבטיבים שיפסוק בנושאי גיטין וגיור. הגרי“ד גם שמר על קשר עם יהודים רפורמים ונימק את השימוש שלו באנגלית בהתכתבות עם רבנים–רפורמים בכך שבאנגלית הוא יכול לקרוא להם Rabbi מבלי לפגוע בהם. עצם השמירה על הקשר ורצונו להמשיך בהתכתבות מבלי לפגוע במנהיגים שהנהיגו תנועה שהתנגד אליה כל כך מעידים היטב על רצונו בשמירה על שלמותו של עם ישראל.

בשנה האחרונה זכיתי לעמוד בראש מיזם המנסה לשנות את שדה המפגש של היהדות הדתית–לאומית בישראל עם היהדות–הליברלית הצפון–אמריקנית. סטודנטים אמריקנים השוהים במגוון תוכניות מנהיגות בישראל (לימודי רבנות–ליברלית, חינוך או חזנות) הצטרפו לימי סיור, לשיעורים ולמפגשי שיח ברחבי העולם הדתי–לאומי. לשמחתי הרבה כמעט לא היו מקומות שסירבו להשתתף בפרויקט החשוב. כשם שרבני הציבור בעבר הפרידו בין ההתנגדות לליברליזם הדתי כרעיון ובין החברים בתנועות הליברליות, גם היום ישנה הפרדה בין ההתנגדות לרעיונות היהדות הליברלית לבין הנכונות לשוחח ולפגוש את היהודים החברים בקהילות ליברליות.

 נראה כי המודל המורכב שהחזיקו בו הראי“ה, הגרי“ד, הרב הרץ ואחרים נאמן גם על רבים מאיתנו, כולל כאלו שנתפסים בתקשורת לעתים כמחזיקים בגישת ההתנתקות המוחלטת. מובן שבכל ישיבה, מדרשה וקהילה הגבולות ההלכתיים אחרים והפסיקה שונה, ולכן אופי המפגש השתנה בכל מקום. ברור שמפגש בקהילה חרד“לית איננו דומה למפגש בקיבוץ דתי, אך אלו ואלו ביקשו וניסו ליצור עם יהודים ליברלים מערכת יחסים שאינה נשענת על לגיטימציה ועל הכרה באמת הניטרלית של כל צד, אלא ניסו לשוחח מתוך הסכמה על ערכו ועל שלמותו של עם ישראל ומתוך חוסר הסכמה על כמעט כל נושא אחר.

לא תמיד השיחות פשוטות משום שהאתגרים אינם פשוטים. הציבור לא יכול לשנות את השיח ההלכתי, והכרעות בעניינים אלו צריכות להישמר בידי רבני הציבור. בו בזמן יש להבין כי על הציבור הדתי כולו מוטלת אחריות לשמור על כלל ישראל כיחידה אחת. הרמ“ק לימד אותנו כי “כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק זה ובזה חלק זה“. כשם שכל אחד מתייחס לפרטים השונים במשפחתו כאל בני משפחה אחת אף שיש ביניהם דתיים ודתל“שים, חרדים וחילונים, שמאלנים וימנים, כך יש לראות את עם ישראל כמשפחה אחת למרות הוויכוח ההלכתי ולמרות חילוקי הדעות.

יהודה (אודי) דבורקין הוא דוקטורנט ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. שימש בתפקידי שליחות וחינוך בקהילות יהודיות באירופה, ארה"ב ואוקיאניה ומנהל מיזם "מחדשי קדם"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' כסלו תשע"ז, 2.12.2016