דיאלוג עם הנשגב | הרב יונתן זקס  

חז"ל מזהים את המפגש של יצחק עם רבקה כרגע הולדתה של תפילת מנחה. על הקשר שבין ההיפתחות לזולת לבין הפנייה כלפי מעלה

רגע המפגש של יצחק עם אשתו לעתיד רבקה, עת יצא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (בראשית כד, סג), הוא על פי מדרש חז"ל רגע הולדתה של תפילת מנחה. זיהוי זה הוא חלק ממחלוקת תַנאים המופיעה במסכת ברכות (כו ע"ב) בשאלה אם תפילות החול תוקנו כנגד שלושת האבות או כנגד קרבנות התמיד. המחלוקת אינה רק היסטורית, אלא נוגעת למהות התפילה.

שתי מסורות רוחניות נבדלות מתהלכות במקרא. האחת היא זו של האבות והנביאים. הם היו, אפשר לומר, אנשים רגילים עם כישורים חריגים, ובראשם היכולת לדבר אל א–לוהים ולשמוע אותו. שלושת האבות, כמוהם כמשה רבנו, חיו הרחק מן ההמון המתהולל, ולא עטו מַדֵּי שְׂרד. הם שמעו את דבר הא–ל לבדם. הם התפללו על פי הצורך. תפילה אחת שלהם לא דמתה לחברתה.

המסורת השנייה היא זו של הכהן. הוא נחשב לאדם קדוש, כלומר נבדל. הוא לבש בגדי כהונה. עבודת ה' שלו הייתה, בראש ובראשונה, הקרבת קרבנות. עבודה זו התנהלה על פי כללים מדוקדקים וקבועים. קרבנות התמיד, כשמם כן הם, הועלו כסדרם וכהלכתם. הספונטניות, תכונתו של הנביא, הרסנית לכהן. נדב ואביהוא שילמו עליה בחייהם.

הנביא הוא נציג הדינמיות המשתנה של החיים הדתיים, ואילו הכהן מייצג את הנצח. הם מדברים אל צדדים שונים בנפש וממלאים צרכים שונים של החברה. בלי ספונטניות הנפש מתייבשת, אך בלי מבנה היא גולשת לכאוס. בלי נביאים אמונת ישראל הייתה מתנוונת; בלי כהנים היא הייתה מתקשה להיעשות לחוקה לאומית.

זהו אפוא עומק מחלוקת התנאים על מקור התפילה: לאיזו משתי המסורות היא שייכת? לאבות או לכהנים? האם התפילה היא שיח לב היחיד, או פולחן לאומי קולקטיבי?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

סוגים של רוחניות

למעשה, שתי התשובות נתקבלו. זהו, למשל, ההסבר לכפילות של תפילת הלחש וחזרת הש"ץ: הראשונה היא תפילת היחיד והשנייה תפילת הקהילה. תפילת הלחש באה מעולמם של אברהם, יצחק, יעקב, רחל וחנה – היא פרטית, ואפשר להוסיף לה בקשות אישיות. לא כן חזרת הש"ץ הפומבית, המשותפת והקשיחה. ראיה לכך היא היעדר חזרת הש"ץ מתפילת ערבית, שאינה באה כנגד קרבן תמיד.

הרב עמנואל יעקובוביץ' ז"ל, קודמי בתפקיד הרב הראשי לבריטניה, קישר בין מקומה של השמש בשמים לאורך היום לבין שלושת האבות. בבוקר השמש במזרח – כאברהם שהתחיל את חייו במזרח, באור כשדים. לעת מנחה השמש ברום השמים – כיצחק, שלא יצא מימיו מארץ ישראל. בערוב היום השמש במערב, כיעקב, מתקנה של תפילת ערבית, שסיים את חייו בגלות מצרים שממערב לנו.

בהמשך לכך, מעניין לבחון את הפעלים השונים המופיעים בפסוקים שהסוגיה במסכת ברכות פירשה כמציינים את תפילת האבות. על אברהם נאמר שהשכים בבוקר אל המקום "אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'" (בראשית יט, כז). אברהם נעמד. הוא היוזם של תפילותיו. הוא זה שעם כל ענוותנותו עמד לפני ה' בנועזת שבכל התפילות, תפילתו על אנשי סדום שבה שאל "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (יח, כה).

תפילת ערבית של יעקב, לעומת זאת, נלמדת בסוגיה מהפועל "פגע", הנאמר עליו בהגיעו לבית–אל לעת ערב (כח, יא). הוא לא תכנן את המפגש עם ה'. ה' הוא שחיפש אותו. כאלה הן חוויותיו הרוחניות של יעקב גם בהמשך, כגון במפגשו עם המלאך בנחל יבוק: הן באות אליו במפתיע, בשעה שהוא שרוי במצוקה ובאפלה. זוהי תפיסת התפילה של יעקב. חיי הרוח שלנו אינם תמיד בשליטתנו. החוויות המפעימות ביותר – התאהבות, הצפה בתחושת יופי, פרץ אושר – באות בלי תכנון.

ויש סוג שלישי של תפילה. יצחק יצא "לָשׂוּחַ". "אין שיחה אלא תפילה", אומרת על כך הסוגיה במסכת ברכות. כל שיחה, שיחת אמת, היא כעין תפילה. תפילה היא שיחה בין שמים וארץ; אבל גם שיחה בין בני אדם דומה לתפילה, כי אדם נפתח בה אל ממשותו של אדם אחר. הוא נכנס בה לעולמו של זולת. הוא מתחיל לראות דברים מנקודת מבט שאינה שלו. כששתי נפשות באות במגע, שתיהן משתנות. וזה הרי מה שקורה בתפילה: המתפלל נפתח בפני ממשות שאיננה הוא עצמו, למציאות א–לוהית אינסופית. הוא מכוון את הקשב שלו לתדר א–לוהי. הוא משתנה. התפילה אינה מונולוג, אלא דיאלוג.

מבוא לנישואין

כמה יפה, אם כן, שתפילת–השיח של יצחק מתקיימת רגע לפני שהוא מתוודע לאישה שתהיה אשתו. אברהם ויעקב נמצאו לבדם כשהתפללו. יצחק, לעומת זאת, עומד לפגוש את מי שתחלוק איתו את חייו. תפילתו היא מבוא למערכת–יחסים אנושית. הפתיחות שלנו לא–לוהים מעצבת את פתיחותנו לזולת, ומתעצבת על ידיה. אהבתנו לה' שזורה באהבתנו לבני אדם – או כך לפחות היא צריכה להיות.

"ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", אנו מבקשים בתחילת תפילת הלחש. אכן: בתפילה איננו רק מדברים, אלא גם מִדַּבְּרים. אנו משתמשים לא במילים שלנו, אלא במילים שהתגבשו באלפי שנות היסטוריה לאומית, פרי אינספור מפגשים עם א–לוהים. על גבי המילים הללו נישאות מאיתנו ואלינו אנרגיות קוסמיות והיסטוריות, כוחות של בריאה ודחפים של גאולה.

וכך, מדי יום ביומו אנו חווים שלושה סוגים של רוחניות. היוזמה האנושית בבוקר, עם אברהם; המפגש הא–לוהי בערב, עם יעקב; ולעת המנחה, עם יצחק – הדיאלוג. אירועי שיא בחייהם של אבותינו הופכים מאפיזודות נקודתיות בעבר הרחוק להזדמנות יומיומית מתמדת הניתנת לנו, השואפים ללכת בעקבותיהם.

הלורד הרב יונתן זקס הוא רבה הראשי לשעבר של בריטניה, מרצה באוניברסיטת ניו יורק וזוכה פרס טמפלטון לשנת 2016

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד מרחשוון תשע"ז, 25.11.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בנובמבר 2016, ב-גיליון חיי שרה תשע"ז - 1007 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: