בשפה אחרת 1007 | זאב שביידל

סקירת כתבי עת מן העולם – נובמבר 2016 

1 ׀ משרד הגברים

בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב מעוררת את הדיון סביב תפיסת הגבריות. האם יש בכלל דבר כזה?

דונלד טראמפ נבחר לנשיא הבא של ארה"ב, ונראה שלעולם יידרש זמן לא מועט כדי לעכל ולנתח את מה שקרה. היבט אחד שכדאי לבחון לעת עתה לאור המאורעות הוא האלמנט המגדרי. כידוע, מעמדן של הנשים איננו הצד החזק של טראמפ. מה בחירתו מלמדת אם כן על הגברים והגבריות?

רשימתו של סטיבן פול ב–New Staresman הבריטי מוקדשת לדיון במאפייני הגבריות ומעלה את השאלה – האם הגבריות במשבר ומה עלינו לעשות בקשר לזה? כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, הדעות על כך חלוקות. נפתח במאפייני הגבריות. נניח שאחד הכותבים בנושא מונה את הגבורה, התוקפנות והאינדיבידואליות כ"ערכים המרכזיים לגברים מאז תקופת האבן". אך ברור שהאינדיבידואליות התחילה להיות בעלת ערך בתחילת העידן המודרני ולא קודם לכן. גם אם נישאר עם גבורה ותוקפנות, לא ברור עד כמה מדובר בתכונות מולדות או שמא הן נרכשות בהליך הסוציאליזציה.

בין כך ובין כך, נשארת השאלה כיצד ניתן לרסן את התוקפנות הגברית. כאן נראה כי קיימת הסכמה די רחבה שעיסוק קבוצתי בספורט כוחני כלשהו, אגרוף או אימון בחדר כושר, למשל, יכול מאוד להועיל (וכפי שמישהו ניסח זאת, עדיף שגברים ירימו ברזלים כבדים במקום לייצר אותם). ואולם, לא נראה שיש כאן עניין המיוחד לגברים. בסופו של דבר מדובר בעיסוק שעוזר לגברים לכלות אנרגיה מיותרת ולהיפגש, ולדבר הזה גם נשים זקוקות.

ממחקרים רבים עולה כי הגברים מרגישים בודדים. אבל, שוב, גם לגבי נשים הדבר נכון. תחושת הבדידות שלהן עולה ככל שהן מבלות זמן רב יותר ברשתות החברתיות. השלכות דומות קיימות גם ביחס לצפייה בטלוויזיה או בתכנים פורנוגרפיים, שגם מנתקים את האנשים מהעולם המציאותי וגם מטפחים אצלם את דימוי הגוף השלילי ביחס למודלים המושלמים שמוקרנים עם המסך.

בכלל, אם יש משהו שנראה כמכנה משותף אצל רוב הגברים, זו המודעות לתפיסה מסוימת ומוגדרת של "גבריות" וניסיונם הנואש להיות חלק ממנה או לפחות למדוד את עצמם מולה. כפי שהתבטא כותב אחר בנושא: "אנו הגברים כאילו עסוקים כל הזמן בשיפור ביצועים עבור משרד הגבריות הבלתי נראה. לעולם איננו יודעים מתי האח הגדול צופה בנו ומתי לא, ולכן אנו ממשיכים ללא הרף להסתכל על עצמנו ועל כל הגברים האחרים. אנו שומרים היטב על מגבלות התפקיד. אנו גם הסוהרים וגם האסירים". תפיסה זו גורמת לגברים רבים תסכולים וקשיים בדימוי העצמי. עם זאת, ייתכן שגם ניסיונות כפויים מעט "לרכך" את הגבריות נידונו לכישלון ואנו צופים במרד נגדם, שבא לידי ביטוי בין היתר בהצבעה ההמונית לדונלד טראמפ. נראה אפוא כי המשימה במאה ה–21 היא לגבש זהות גברית שיכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים מגוונות יותר.

—————-

2 ׀ טרור נגד טרור

סקירת תולדות ארגוני הטרור חושפת מחלוקות קשות ביניהם, ומגלה שמי שסייעו להם לצמוח הן דווקא מדינות המערב

הקרבות במעוז דאעש, העיר מוסוּל, נמשכים ולא ברור מה צופן העתיד לארגון הטרור. סקירה של אוון בנט– ג'ונס בLondon Review of Books־ סוקרת מספר ספרים חדשים על תולדות הארגון, כמו את ההתפתחויות הצפויות לו.

אחת ההלצות שכבר קנתה לה אחיזה במרחבי הרשת מדברת על כך שאל–קאעידה מגנה את דאעש בשל היותו ארגון קיצוני מדי. אך מסתבר שלהלצה בסיס מציאותי איתן – דאעש התפצל מאל–קאעידה, בין היתר על רקע חילוקי דעות רעיוניים ומעשיים. כך, בספטמבר השנה נערך דיון האם מותר לנשים להשתתף במתקפות טרור עם סכין. ביטאון אל–קאעידה התנגד לכך, בעוד ביטאון דאעש התיר זאת ואף שיבח שתי נשים שעשו זאת בספטמבר השנה ונורו לאחר שגרמו למותם של קציני משטרה במומבסה.

התפצלו‭ ‬מאל–קאעידה‭. ‬העיר‭ ‬מוסוּל‭, ‬מעוז‭ ‬דאעש‭, ‬השבוע צילום‭: ‬אי‭.‬פי

התפצלו‭ ‬מאל–קאעידה‭. ‬העיר‭ ‬מוסוּל‭, ‬מעוז‭ ‬דאעש‭, ‬השבוע
צילום‭: ‬אי‭.‬פי

הפיצול הרשמי בין שני הארגונים חל ב–2013. מנהיג אל–קאעידה, אל זוואהירי, אמר שאינו מכיר יותר במדינה האסלאמית. מצד שני, דובר דאעש דאז, אבו מוחמד אל אדנני, אמר שאל–קאעידה הנו "ארגון פייסני".

מעבר לחילוקי הדעות הנמרצים בין הארגונים, מעניין לצפות בתולדות הקמתם. כאן נחשפת עובדה בלתי נעימה, המלמדת על כך שמדינות רבות בעולם היו עסוקות בטיפוח של ארגוני טרור או לפחות בהתעלמות מהם, מתוך ציפייה שהדבר יתרחש מחוץ למדינתם. הדבר התחיל בסיוע של ארה"ב לאוסמה בן–לאדן ואל–קאעידה בתחילת דרכם, מתוך הנחה שהם יסייעו להם בלוחמה באפגניסטן. האיראנים התעלמו מהטבח של אל–קאעידה בשיעים (הממסד האיראני הוא שיעי, כזכור), מתוך אמונה שזה מה שישמור עליהם מפלישת ארה"ב מתוך עיראק הסמוכה. עוד נראה כי ב–2014 קטאר וסעודיה עסקו במימון סודי של דאעש, כפי שעולה מאחד המיילים של הילרי קלינטון שנחשפו. התורכים עזרו לדאעש בתקווה שהארגון ידיח את אסד. מסמכים אחרים שנחשפים היום מראים נטייה של ממשלות בריטניה ופקיסטן להציע מקלט לטרוריסטים, בתמורה להבטחתם שלא יוציאו פיגועים בשטח המדינה.

ובחזרה למוסול. גם אם דאעש יספוג תבוסה במערכה כעת, כארגון הוא מונע בפרספקטיבה היסטורית רחבה שרוצה להשיב על כנה את החליפות העולמית שפסה מן העולם בהתפרק האימפריה העות'מאנית. היכולת להוציא לפועל פיגועים נקודתיים בעולם המערבי הוכחה, ונראה כי דאעש ישוב לפרקטיקה הזו בכל פעם שהדבר יתאפשר. נראה שעל המערב להתכונן לעימות ארוך טווח מול ארגונים אלו, ביחד ולחוד.

——————

3 ׀ ילדוּת של תום סויר

ילדים בימינו נמצאים תחת מכבש לחצים בלימודים ובחוגים, עד שאין להם פנאי להיות מי שהם. הגיע הזמן להוריד את  מפלס הלחץ

סקירתה של מרסיה אנג'ל ב–New York Review of Books מוקדשת לספר חדש על התפתחות ילדים מאת החוקרת אליסון גופניק, או בלשונה של הביקורת: "עוד אחד מרבבות הספרים שנועדו להסביר להורים ממעמד בינוני–גבוה כיצד לגדל ילדים". הספר מבוסס על הבחנה בין שתי תפיסות חינוכיות: חינוך כנגרות או כגננות. בנגרות, אומרת המחברת, מבצעים סט מסוים של הוראות ופעולות ואז מקבלים תוצר מוגמר. לעומת זאת בגינון מאפשרים תנאי גדילה כדי לקבל כל מיני צמחים, חלקם לא כאלה שצפינו שיגדלו.

מובן שמדובר בדיכוטומיה פשטנית למדי (הרי גנן שמגדל ורדים לא ירצה שיגדלו גלדיולות במקומם), שכן היא מחמיצה את העובדה שרוב ההורים אינם "נגרים" או "גננים" טהורים, אלא נמצאים בתווך באופן כלשהו. אמנם, בחינוך הליברלי של היום פחות מקובל להגיד "המטרה שלי היא לגדל מהנדס מנומס ואיש משפחה למופת" ויותר מקובל לומר "חשוב לגדל ילד בטוח בעצמו, סקרן ויצירתי", אבל גם המשפט השני הוא הוראת פעולה "נגרית" לכל דבר ועניין.

כותבת הביקורת מתייחסת גם לשאלה המעניינת יותר – למה בכלל אנשים מביאים ילדים לעולם. לדעתה, התשובה משתנה בין דור אחד למשנהו. בדור הסבים שלה, ילדים עזרו בכלכלת הבית מגיל מאוד קטן והיו לגורם משמעותי במשפחה. דור הוריה כבר לא היה צריך בבית ידיים עובדות, כשאבא היה רוב היום במשרד ואמא הייתה עקרת בית. אם כזו גידלה ילדים כי לא היו לה עיסוקים רבים אחרים.

לעומת זאת, כותבת הביקורת היא אשת קריירה שמודעת לכך שכדור הארץ מאוים בפיצוץ אוכלוסין. היא גם אם וסבתא המחוברת מאוד לצאצאיה. מדוע? תשובתה היא שקיים צורך לחלוק עולם של חיבה הדדית עם אנשים שהיית שותפה במידה רבה להיווצרות של עולמם הרגשי והתרבותי. עם זאת היא מציינת ששיעור הפריון בארה"ב של היום הוא הנמוך בתולדותיה, ושכ–25% מהנשים בעלות ההשכלה הגבוהה אינן מעוניינות להביא ילדים לעולם. נראה כי הן מוצאות בחברותא של בנות גילן ומעמדן סיפוק חברתי ורגשי גדול דיו, שאינו מצריך הבאת צאצאים לעולם.

המצב אינו קל יותר לאור הצורה שבה נראים חייו של הורה בשנת 2016, ובמיוחד הורה אמריקאי. בתי הספר מעמיסים על הילדים תוכנית לימודים עמוסה יותר ויותר, וכתוצאה מכך הילד עסוק במשך היום בלימודים, בשיעורי בית ובכל מיני חוגים "מחייבים" עד כדי כך שהוא נופל שדוד בערב ומרגיש שהוא נמצא תחת מכבש לחצים בלתי נגמר – הוא והוריו יחד איתו. ילדות בנוסח תום סויר, שמאפשרת לילד לקרוא את מה שהוא אוהב, לבלות בחוץ עם חברים או סתם לרבוץ בדשא ולחלום בהקיץ, הולכת ונכחדת מהעולם.

אולי מעולם בהיסטוריה לא עמדו לרשותו של הורה כל כך הרבה אפשרויות (תמורת תשלום לא סמלי), אך מאידך, מעולם הוא לא חש שהציפייה ממנו היא כה גדולה. הורי מעמד הביניים מכירים את הקשר שבין ההשכלה להצלחה, רוצים מאוד שילדיהם יצליחו, כלומר ילמדו, ומשקיעים בכך את כל המאמצים, אך הדבר משאיר להם פחות זמן פשוט להיות עם הילדים. לכן, חשוב ששילוב של אחריות אישית ומדיניות מכוונת יסייע להורים לגדל את ילדיהם באהבה אך בלי לחצים מיותרים ובצורה שמתאימה לכל אחד – נגרות, גינון או שניהם יחד.

———

4 ׀ החלום הרע של האמא היהודייה

בימינו כמעט לא ניתן למצוא יהודים העוסקים באִגרוף מקצועי, אך מתברר שבעבר היה זה מקצוע שיהודים הצטיינו בו

ג'וזף אפשטיין כותב ב–Jewish Review of Books על ימים עברו, שבהם אִגרוף מקצועי היה ענף ספורט שיהודים הצטיינו בו. וכאן צריך להבהיר: אגרוף תמיד היה נחשב "בעייתי" מבחינת "ילדים יהודים ממשפחות טובות", שהתאמצו מאוד שילדיהם יוציאו תארים יוקרתיים ולא ייתנו מכות. אך בתקופה שבה חייהם של המהגרים היהודים היו קשים ועם הרבה פחות שוויון הזדמנויות מהיום, מסתבר שהיו כמה בחורים שהאמינו שהצטיינות במכות תחלץ אותם משכונות העוני של ניו יורק אל פסגת ההצלחה.

מעורבות יהודית בארגון אירועי ספורט תמיד הייתה גדולה, אבל מסתבר שגם בזירה הזו, בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ומעט אחריה, ניתן היה למצוא יהודים שהגיעו להישגים לא מבוטלים. הם היו מקור לגאווה יהודית עבור צעירים רבים שראו בהם סמל ואות הזדהות. כדוגמה ניתן להביא את דברי האנתרופולוג מלוין קונר אשר כותב בספרו שיצא לו בתור ילד לדמיין את היטלר סגור בחדר מול מתאגרף יהודי קשוח.

\בגיל‭ ‬מבוגר‭ ‬התחיל‭ ‬לשמור‭ ‬מצוות‭. ‬המתאגרף‭ ‬היהודי‭ ‬ברני‭ ‬רוס‭ ‬

\בגיל‭ ‬מבוגר‭ ‬התחיל‭ ‬לשמור‭ ‬מצוות‭. ‬המתאגרף‭ ‬היהודי‭ ‬ברני‭ ‬רוס‭ ‬

בכל מקרה, רבים מהמתאגרפים היהודים התקשו להזדהות בעצמם עם יהדותם ולכן החליפו את שמות המשפחה למשהו בעל צליל "גויי" יותר – משמואל הולצמן לפרנקי קלהאן ומהמרי זיגשטיין להארי סטון. כשנשאלו על מוצאם, הם לפעמים הגדירו את עצמם "ממוצא יהודי" (Jew־ish) ולא יהודים (Jews). יוצא דופן בולט ביניהם היה ברני רוס – איש עם גורל מעניין וטראגי. אביו נרצח במהלך שוד במכולת שבה עבד, אמו עברה התמוטטות עצבים והילדים פוזרו בין מוסדות. רוס שירת בצבא ארה"ב במארינס ולאחר מכן הפך לאלוף ארה"ב שלוש פעמים. לצד זאת, הוא סבל מהתמכרויות קשות לסיגריות, סמים, אלכוהול והימורים. בגיל מבוגר התחיל רוס לשמור מצוות ואף לבש ציצית. הוא נפטר בגיל 57 עקב סרטן ריאות.

כאמור, מאז שנות ה–70 קשה למצוא שמות בולטים של יהודים בתחום האגרוף המקצועי, וזאת מכיוון שנפתחות היום הרבה אפשרויות אחרות להצליח, ועולם האגרוף מתמלא בנציגים אחרים של הקבוצות החלשות, בעיקר שחורים והיספאנים. מעניין לציין ששניים שכן הגיעו לרמה גבוהה בשנים האחרונות, יורי פורמן ודמיטרי סליטה, הם יהודים ממוצא רוסי ושומרי מצוות, המקורבים לחב"ד.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד מרחשוון תשע"ז, 25.11.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בנובמבר 2016,ב-בשפה אחרת / זאב שביידל, גיליון חיי שרה תשע"ז - 1007. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: