מדברים על הכול | רחלי ריף

"אנשים פונים לטיפול כי הם מרגישים שכדי לשרוד את התובענות של העולם העכשווי צריך נמען שהוא גם בפנים וגם בחוץ, דמות שיש לה מבט על". דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית עטורת פרסים, מסבירה למה כולם הולכים היום לפסיכולוגים, חוקרת את הזיכרון ואת הטראומה ומזהה בהבנתם גם נגזרות משפטיות. שיחה על הנפש בעקבות ספר שיריה החדש

דנה אמיר – משוררת, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית וחוקרת עטורת פרסים בתחום השירה והמחקר – ידעה כבר מגיל צעיר מה היא הולכת להיות כשתהיה גדולה. "יש לי זיכרון מגיל שש", היא אומרת בפגישתנו. "סבתא שלי הייתה רופאת נשים, והייתה לה קליניקה שבה ביליתי לא מעט בתור ילדה. לא ידעתי אז מה זה טיפול פסיכולוגי, אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי – כשאהיה גדולה תהיה לי קליניקה, ויבואו לדבר איתי. לא רציתי להיות רופאה, רציתי להיות רופאה של הנפש. הבנתי שיש הרבה כוח במילים, והבנתי שזה כוח שיש לי".

הכוח של המילים התבטא אצלה גם בכתיבת שירים, שבכתיבתם החלה בערך בתקופה שבה למדה לכתוב. "תמיד כתבתי. אני חושבת שזו הייתה שירה, גם אם אז לא ידעתי להגדיר את זה כך. אצלי השירה היא לא שפת אם, אלא שפת אב. מגיל קטן אבא שלי קרא וכתב לי שירים. עם האחים שלי הוא לא דיבר כך. כנראה שהוא הרגיש שאפשר לדבר איתי בשפה הזו. נשביתי בה. במובנים רבים אפשר לומר שהפנמתי את שפת השירה לפני כל שפה אחרת. קראתי שירה לפני שקראתי פרוזה, הכרתי שורות משירים בעל–פה, שורות מתוך שירים הלכו איתי לכל מקום, התייצבו לצידי ברגעים קשים. גם היום, הרבה יותר קל לי לקרוא שירה מאשר פרוזה. הפרוזה תובעת ממני מאמץ, ואילו השירה חיה מתחת לעור שלי. ככה זה גם במוזיקה. אני מנגנת על פסנתר מגיל שש. השירה והמוזיקה הן שתי השפות היפות ביותר בעולם בעיניי, והן ללא ספק שתי השפות הטבעיות ביותר עבורי".

צילום: מורן מעיין

צילום: מורן מעיין

ג'גלינג בין הפרטי והציבורי

היא נולדה בחיפה לפני חמישים שנה לאם מנהלת בית ספר לחינוך מיוחד ולאב מורה למוזיקה, ומתגוררת בה עד היום. כשהייתה בת 25 שלחה קובץ משיריה לנתן יונתן, אז עורך ספריית פועלים. "ספר השירים הראשון שאבא שלי קנה לי היה ספר שירים של נתן יונתן, עם הקדשה ממנו בכתב ידו, ואולי זו הסיבה שהוא היה הנמען הראשון אצלי לקובץ השירים הזה. כעבור כמה שבועות הגיע מיונתן מכתב מאוד יפה – אז עוד כתבו בכתב יד ושלחו בדואר – שבו הוא שואל 'מתי אנחנו מוציאים את הספר הזה?'. את הקובץ שלח מטעמו לפרס הארצי לשירה על שם רון אדלר, כשבצוות השופטים היו המשוררים יהודה עמיחי, נתן זך וארז ביטון, והמרצים חיה שחם ויוסף מילמן. הספר אכן זכה בפרס, והקובץ ההוא הפך לספר השירה הראשון שלי, 'עכשיו במתיקות הזאת', בהוצאת ספריית פועלים".

זה קרה מהר מאוד מבחינתך.

"מאוד. לא התחבטתי בייסורים של אדם שרוצה לפרסם ושואל את עצמו שאלות לגבי זה. בלי שתכננתי, ספר שלי, מאוד חשוף, היה בעולם. אבל זה שם אותי בעולם, זה עשה קפיצת דרך בשבילי ואני שמחה על כך. יכול להיות שאם הייתי מתחילה לחשוב מחשבות ולהתלבט לא הייתי מוציאה את הספר ההוא. אבל נתן יונתן זרק אותי לתוך המים ואמר לי תשחי, את יכולה. זה מעשה מאוד יקר שיש בו מחווה מאוד גדולה של אמון".

מאז, אומרת אמיר, היא מתנהלת ונעה בין המרחב הציבורי לפרטי בחייה. "מי שבא אליי לטיפול יכול לדעת עליי דברים רבים, סתם מלקרוא את הספרים שלי. זה ג'גלינג מעניין בין הפרטי והציבורי, בין החוץ לפנים. אני נמצאת היום כל כך הרבה על במות, כחוקרת וכמשוררת, עד שהבמה כמעט נהייתה בית בשבילי. זה תמיד מפתיע אותי. אם היית מכירה את הילדה שהייתי לא היית יכולה להאמין שאצליח לעלות על במה בלי לרעוד ובלי ליפול. אבא שלי תמיד היה אומר לי לשים לב איפה החוטים של הרמקולים, כי בטוח אפול עליהם, ובאמת תמיד נפלתי. הייתי ילדה נורא ביישנית ומופנמת. והנה, היום הבמה עבורי היא אחד המקומות הפחות מאיימים".

מיד אחרי השירות הצבאי, שבו הדריכה אמיר חבורות רחוב בבית שאן, התחילה בלימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה. אחרי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ובמקביל להתמחות בת שבע שנים במכון הפסיכואנליטי בירושלים, כתבה את הדוקטורט על הממד הלירי של הנפש. על העבודה זכתה בפרס בהט לכתיבה עיונית. אז הגיעה הצעת המשרה מהאוניברסיטה.

"אף פעם לא חשבתי שאהיה חלק מן האקדמיה", היא אומרת. "אבל קצת כמו שקרה עם ספר השירה הראשון שלי, מישהו חשב על זה בשבילי. הסכמתי להצעת המשרה, ומאז האקדמיה היא חלק חשוב בחיים שלי, ואני נורא אוהבת אותה. אני מרצה בכירה בחוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטה ומשמשת בו כראש מסלול הדוקטורט הבין–תחומי בפסיכואנליזה. האקדמיה יכולה להיות מקום נורא יבש ודכאני, אבל בשבילי זה מקום שאני עושה בו מה שאני אוהבת. גם הצבא היה כך, למרות שלכאורה הוא מקום שמאוד לא מתאים לי. בכל מקום שאליו הגעתי קיבלתי מתנות נורא יקרות. בסופו של דבר אני חיה חיים שאני מאוד אוהבת, לא הייתי מוותרת על אף הכרעה בתוכם. גם הכרעות שחזרתי בי מהן לא היו טעות, הן היו נכונות לזמן ההוא. זה מתקשר לנושא הדוקטורט שלי – הליריות של הנפש".

בלי "אכלו לי, שתו לי"

תסבירי. מהי הליריות של הנפש?

"הליריות של הנפש קשורה ביכולת להפוך מקומות לשלנו, לקבל מהחיים מה שהם יכולים לתת. זו היכולת לחלץ מדבר יותר ממה שנראה שיש בו. זו בעצם היכולת שלנו לחרוג מהביוגרפיה שלנו. אם היינו רק תוצאה של נסיבות החיים שלנו, אמא כזו ואבא כזה ואירועים כאלה ואחרים, היינו נראים כמו משוואה שהסכום שלה הוא תמיד סכום קבוע, צפוי מראש, כזה שאיננו ניתן להתמרה. הליריות של הנפש היא מה שחותר תחת הדבר הזה. היא מאפשרת לנו לקרוא תיגר על הצפוי, לחלץ מדברים יותר ממה שנראה שיש בהם, לחלץ מעצמנו יותר ממה שנראה שיש בנו. לחלום, לברוא את העולם כשלנו, להכיר בגבולות אבל גם לתת פייט מול הגבולות האלה. לרצות יותר, לא בהכרח במובן של שאפתנות ואמביציה, אלא במובן של לראות את הרבדים הכי עשירים וסמויים ולא מובנים מאליהם בתוך כל דבר.

"אני חושבת שזה מה שמכריע בין בריאות וחולי, בין מלנכוליה לבין חיוּת. להרגיש שהעולם לא נכפה עלינו מבחוץ, שאנחנו לא קרבנות שלו, שאנחנו היוצרים של עצמנו בתוך העולם. זה מה שהופך את הקיום שלנו לקיום עשיר, לקיום שמבטא את הגרעין העמוק של כל אחד מאיתנו. בעיניי חלק מהעבודה הטיפולית הוא ללמד את זה, לעזור לאנשים לחלץ מתוך עצמם יותר ממה שיש בהם, יותר ממה שיש בביוגרפיה שלהם. אם יש דבר שאני לא יכולה לשאת, זו עמדה קרבנית, שאומרת 'אכלו לי, שתו לי, עשו לי', ונותרת בזה. להאשים את כל העולם במה שלא הצלחנו בו, להיות בעמדה שמבקשת כל הזמן רק רחמים על מה שלא היה לנו, זו עמדה איומה בעיניי.

"טיפול שנגמר בלהאשים את ההורים הוא טיפול שלא מבין מה זה טיפול. המטרה של עבודה טיפולית, וגם של עבודת החיים, היא לחלץ מתוכנו את החלק שיכול לבחור, שיכול להכריע ושלוקח אחריות על ההכרעות שלו. כשכתבתי את הדוקטורט חיפשתי להבין את הממד הזה גם מתוך עניין אינטלקטואלי, אבל גם מפני שהרגשתי שהוא מה שהציל אותי. שזה מה שנתן לי מאז ומעולם את החופש לחיות".

נדמה שבניגוד לפעם, כולם נמצאים היום בטיפול פסיכולוגי כזה או אחר. מה השתנה?

"השפה הפסיכולוגית נכנסה לתוך השפה שלנו. פעם רק מי שהיה במצוקה מאוד גדולה הלך לטיפול, וזה היה נורא סודי, זו הייתה בושה. היום כמעט אין מי שלא היה בטיפול. כמעט כל הסטודנטים שלי עברו דרך טיפול, ואם לא עברו, השאלה הראשונה שהם נשאלים בריאיון הקבלה היא למה. זו שפה שנטמעה, לא זר לאנשים היום להסתכל לתוך הנפש. אתמול הייתי בלוויה של אבא של חברה טובה, ודיברו שם כמה דוברים על האיש שנפטר. הקשבתי לנאום של החבר הכי טוב שלו, הקשבתי לנאום של הנכד, וראיתי את ההבדלים בין הדורות. החבר דיבר על הנפטר בצורה שכלית. הוא סיפר את הסיפור שלו, ולא דיבר מתוכו. הנכד עלה ובכה, ודיבר ממקום כל כך רגשי, עמוק, אינטימי. חשבתי על הדור שלו, שיכול לדבר ככה, שהשפה הזו לא זרה לו. זו שפה הרבה יותר רגשית, אינטימית, שפה שאיננה עסוקה בלהסתיר ולהסוות. בדורות קודמים היו דברים שלא היו מדברים עליהם בחוץ. היום מדברים בחוץ על הכול. יש לבחירה הזו חולשות, אבל גם הרבה כוח.

"היום אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי לא כי הם במצוקה נקודתית או כי צריך לפתור משהו, אלא כי הם מרגישים שכדי לשרוד את המורכבות והתובענות של העולם העכשווי צריך נמען שהוא גם בפנים וגם בחוץ. לכולנו יש נמענים מאוד אינטימיים בתוך החיים, אבל מה שמייחד את הפסיכולוג או המטפל הוא היותו דמות שאפשר לחלוק איתה דברים מתוך החיים, אבל שיש לה גם מבט על. כשנמצאים בתוך האינטנסיביות של החיים נדרשים להמון הכרעות חשובות שאין לנו זמן לחשוב עליהן. כאן יש מישהו שעושה איתנו עבודת עיכול. טיפול הוא דרך ליצור מרחב מחוץ לזמן, של מחשבה והתבוננות. פעם המכתבים היו נשלחים בדואר והיה לוקח להם זמן להגיע ולקח זמן לענות עליהם, היום יורים מהמותן בוואטסאפ. הממד של הזמן נורא חשוב, ומשהו בו הלך לאיבוד. אין מחשבה בלי זמן, אז יש לנו דרכים אחרות ליצור את הזמן שאיבדנו. אחת מהדרכים היא טיפול פסיכולוגי".

%d7%93%d7%a0%d7%94סותמים לו את הפה

מחקריה של אמיר עוסקים בשפה ובשסעים שלה. בימים אלו, ולקראת ספר עיון חדש שעתיד לראות אור בשנה הקרובה באנגלית ובעברית, היא חוקרת את השפה הטראומטית, כשהיא מתמקדת בעדויות טראומטיות – של ניצולי שואה, נפגעי פגיעה מינית ועוד. "כדי לחקור את השפה הטראומטית בחנתי שלושה סוגים של עדויות טראומטיות והשוויתי ביניהם", היא מסבירה. "הסוג הראשון הוא עדויות של ניצולי שואה מתוך ארכיונים, העדויות הכי גולמיות ולא מעובדות. הסוג השני אלו עדויות ספרותיות, כמו אצל ק. צטניק, ז'ורז' פרק, אידה פינק ואהרון אפלפלד. הסוג השלישי הוא ממואר, ז'אנר שנע בין עדות גולמית ליצירה ספרותית, שבו ניתחתי יומנים של אתי הילסום והלן בר, ואת ספרו של רובר אנטלם 'המין האנושי'. זיהיתי ארבעה מודוסים, שיטות פעולה. המודוס המטפורי, המודוס המטונימי, המודוס האקססיבי והמודוס של המוזלמן. בכל טקסט של עדות קיימים כל המודוסים. החכמה היא להבין מתי אנחנו במודוס הזה ומתי באחר.

"המודוס המטפורי הוא המודוס שיש בו המרחק הכי גדול מהחוויה. זה הרגע שבו אדם יכול גם לדבר על החוויה וגם להתבונן בה. במודוס המטונימי אנחנו רק בתוך החוויה ואין לנו יכולת להתבונן בה. אנחנו בתוך הדבר, בלי מרחק. מדברים על החוויה הטראומטית באותן מילים, חוזרים על אותו דבר ומספרים את אותו סיפור, כי אנחנו לא ממש יכולים להתבונן בו.

"המודוס האקססיבי הוא בשבילי התגלית הגדולה של המחקר והספר. ק. צטניק לדוגמה נמצא בתוכו. במודוס הזה העד כל כך רוצה להעביר את הטראומה, שהוא יוצר סיפור עם המון עודפות רגשית, אבל בעצם מאבד את הקשר לסיפור. אני לא מדברת על העצמה של האירועים, אלא על העצמה של האינטנסיביות הרגשית. זהו ניסיון להחיות את העוצמה הרגשית של האירוע באופן שבעצם חוסם את האירוע.

"העדים משתמשים כאן בהמון אמצעי הגברה מלודרמטיים, מספרים למאזין מה הוא צריך להרגיש, אבל בעצם לא נותנים לו חופש להרגיש, ובסופו של דבר סותמים לו את הפה. את המודוס הזה אפשר לראות אצל העדים 'המקצועיים', אנשים שמגויסים להעיד כל הזמן וחוזרים על אותו סיפור כל הזמן. אפשר לשמוע למשל את סיפורי העדות שלהם בכמה ארכיונים שונים, ולגלות שהם בוכים באותו מקום, נעצרים באותו מקום ומהססים באותו מקום. הסיפור הופך להיות נרטיב חסום: יציקה בלתי משתנה שהאדם משתמש בה בשביל להתנתק מהחוויה, ולא כדי ליצור איתה קשר או לאפשר קשר כזה למאזינים".

נאחז בסיפור הילדות

קשה לשמוע את זה. אנחנו תופסים את עדויות הניצולים כדוברות אמת אבסולוטית כמעט.

"זה נכון. גם עבורי זו הייתה תגלית מורכבת מבחינת המשמעות שלה. לכן חקרתי בהקשר הזה עדויות מכל מיני סוגים, גם עדויות על השואה וגם של טראומות מיניות. זו לא אמירה כללית על מעשה העדות, אלא הצבעה על סוג מסוים של עדויות שאפשר לזהות בתוך מאגר העדויות הכללי. אני חושבת שדווקא כדי לחזק את האמינות של עדויות חשוב להבחין באזורים שבהם כל אחד מאיתנו יכול להיות בן ערובה של הסיפור, ולהשתמש בסיפור לא כדי להתחבר אליו, אלא דווקא כדי להימנע מן המגע איתו".

איך זה מתבטא בחיים שלנו?

"כל אחד מאיתנו נאחז לפעמים בסיפור ילדות טראומטי. אנחנו חוזרים עליו שוב ושוב, עם דמעות בעיניים, בשיא המעורבות הרגשית. אבל אם נהיה מספיק אמיצים כדי להתבונן בעצמנו, נוכל לראות שאנחנו כבר לא מרגישים אותו דבר. אנחנו חוזרים על הסיפור, והופכים להיות קהל שבוי של הסיפור של עצמנו. אנחנו נמנעים מלערער על הסיפור או לחשוב עליו מחדש או מזווית שונה, ולמעשה נאחזים בו. הוא מסביר את הכול ונורא חשוב שהוא יישאר כמו שהוא ושאף אחד לא ייגע בו, אבל בעצם אנחנו לא מוכנים לעשות שום טרנספורמציה ביחס אליו, לא מוכנים להתפתח, אנחנו מקובעים ובעצם מאבדים את החופש שלנו. כל אחד מאיתנו יכול להיות שם".

תני דוגמה.

"בבית המשפט אנשים נקראים להעיד כמה פעמים על אירוע קשה שהיה להם. כשאדם מעיד עדות מהססת, שבורה ולא עקבית, המערכת המשפטית אומרת שהוא משקר. אני רוצה לקרוא תיגר על האמירה הזו ולהגיד הפוך: כשאדם מעיד עדות נורא קוהרנטית, שלא משתנה אפילו במילימטר מאירוע מתן עדות אחד לאחר, זה לא אינדיקציה לשקר במובן המודע, אבל כן לניתוק רגשי. כי כשאנחנו באמת מחוברים למשהו שיש לו משמעות, ואנחנו מספרים אותו שוב ושוב, נספר אותו בכל פעם אחרת.

"אם אספר לך על לידת הבן הגדול שלי, הסיפור יהיה שונה בכל פעם. לא כי הסיפור השתנה, ולא כי אני רוצה לשקר לגביו, אלא כי בכל רגע שבו אני משתנה גם הסיפור הזה משתנה בתוכי, אני אזכור אותו אחרת ואבין אחרת. וזו עדות חיה; דווקא העדות הלא עקבית, המהוססת, זו שחושבת כל פעם מחדש ומבינה הפוך לפעמים ממה שהבינה קודם. במובן הזה האג'נדה הפסיכולוגית הפוכה מהאג'נדה המשפטית. בתוך האג'נדה הפסיכולוגית שאני מגיעה ממנה, כדי שעדות תהיה חיה היא חייבת להיות לא עקבית. כי הזיכרון לא עקבי. ברגע שיש זיכרון דיגיטלי הוא לא באמת זיכרון, הוא סוג של דקלום.

"אחת הדוגמאות היפות לתעתוע הזה של הזיכרון היא הסדרה 'הרומן' של חגי לוי. זו כאילו סדרה על רומן, אבל בעצם היא סדרה על זיכרון. הסיפור בה מסופר פעם מהעיניים של האיש ופעם מהעיניים של האישה, ומה שאנחנו מבינים מתוך הזויות השונות האלה הוא שזה בכלל לא אותו אירוע. מבחינתם הם לא לבשו אותו דבר, לא אמרו אותו דבר, וסדר הדברים היה סדר אחר עבור כל אחד מהם. ככה נראה הזיכרון האנושי. אנחנו אף פעם לא זוכרים במדויק. המודוס האקססיבי הופך את הזיכרון מזיכרון חי לזיכרון דיגיטלי שדווקא בגלל שהוא זוכר הכול כביכול – הוא בעצם לא זוכר כלום. זו גם הסכנה במודוס כזה. זה מעין פסידו–זיכרון שלמעשה מסרב לעבודת זיכרון אמיתית, חיה".

זעקה של אבל

ספר השירה השישי של אמיר, "קריעה", שראה אור לאחרונה בהוצאת אבן חושן, הוא ספר קינה ואבל. לא על מי שנפטרה מן העולם, אלא דווקא על אחות אהובה שהקשר עִמה אבד. "שמך קורע בי קריעה", היא כותבת בשיר השני בספר, "מי יכירך כמוני, אפורה/ משמים./ בת אלמוות מחמת מיתות שמַת או חיים/ שמיאנת לחיות". "זו קינה על אחות מתה–חיה", היא מסבירה. "קינה על מישהו שלא באמת מת היא קינה מסוג אחר, שונה מאוד מאבל על מי שבאמת עבר מן העולם. מעניין שמה שקדם לספר הזה הוא קינה על אמא שלי שנפטרה לפני כחמש שנים. המחזור האחרון של ספרי הקודם 'כל שמותַי', מחזור שנקרא 'מותרת לכל רוח', הוא קינה על אם. כשאני מסתכלת על שתי הקינות האלה, אני רואה כמה זו מלאכת אבל אחרת, על המת ועל החי".

במה זה שונה?

"מלאכת האבל על המת היא ניסיון לאחוז וגם לשחרר בו–זמנית, או אולי לאחוז את המת בתוכנו ולשחרר אותו מן העולם הגשמי. קינה על מי שלא מת היא תנועה הפוכה: היא ניסיון להשיב יותר מאשר ניסיון לשחרר, היא ניסיון לאחוז יותר מאשר ניסיון להרפות. הספר קרוי 'קריעה' כי המילה 'קריעה' מחזיקה בתוכה את הפתאומיות, את הכאב, את החריכה של הפצע החי. זה לא אֵבל שיש בו השלמה ופיוס. זו זעקה“.

את הזעקה הזו משלימים ציוריה של סמדר אליאסף, שמלווים את השירים בספר. רשתות של קווים במרקמים שונים בצבעי השחור והאפור יוצרות מסגרת לשירים, מכריחות את הקורא להתבונן גם ברווחים ובקרעים ביניהן, מנכיחות ביתר שאת את הקרע והשבר שבשירים. "בדרך כלל אני חושבת ששירה עומדת בפני עצמה", אומרת אמיר. "אבל השירה בספר הזה הייתה מאוד חשופה בשבילי, ממקום מאוד קרוע, והיא הייתה זקוקה למעטפת הזו. אפשר לומר אולי שהקריעה שלי הייתה צריכה להיעטף בקריעה אחרת".

ערב רב של משוררים

מצב השירה בארץ, לדעת אמיר, לא מעודד במיוחד. "יש היום בשירה הישראלית המון חופש, אבל חופש שמביא איתו גם זילות גדולה", היא טוענת. "המון ספרי שירה יוצאים לאור, וחלקם לא צריכים לצאת לאור. בשל המצב העגום של שוק הספרים, להוציא ספר שירה היום זה לא עניין גדול כמו שהיה פעם. אנשים מוכנים לשלם כדי להוציא ספרי שירה, והמערכת מוכנה שישלמו לה כדי להוציא אותם. ספרי שירה בינוניים 'תומכים' כלכלית בהוצאות הספרים, כלומר שומרים על קיומו הקונקרטי של מדף ספרי השירה בחנויות הספרים, אך למעשה מדלדלים את מצב השירה. יוצא שיש ערב רב, והקלות שבה אנשים מכנים את עצמם 'משורר' או 'משוררת' לפעמים מעוררת השתאות".

יש משוררים שהם מקור השראה בשבילך?

"כן. קודם כול יאיר הורוביץ. למשל בספר האחרון שכתב, 'ציפור כלואה'. שירי הציפור שלו הם בשבילי שירה מאוד מטפיזית, שירת אֵבל במובן הכי גבוה. לא אבל על עצמו או על אחר, אלא על יסוד חי שהוא כל הזמן מדבר איתו ונפרד ממנו.

"עוד משוררת אהובה היא חדוה הרכבי. לא בהכרח תוכן השירים שלה הוא שמדבר אליי, אלא המוזיקליות הייחודית שלה. החזרתיות הזאת שהיא בעת ובעונה אחת כמו מלמול פסיכוטי וכמו תפילה, כמו עדות שלא מצליחה לחרוג מעצמה אבל דווקא מתוך כך יוצרת את הצירוף הכי צרוף. אני זוכרת שקראתי לפני שלושים שנה את ספרה 'אני רוצה רק להגיד לך', שכולו פרגמנטים, היו לה שם שירים בני שורה אחת. זה שבה אותי לגמרי, החופש הזה לחרוג מהצורה של השיר, להגיד רק את הלב שלו, ללא שום דין וחשבון צורני.

"גם לאה גולדברג יקרה לי מאוד. אני אפילו לא יכולה לומר למה אני אוהבת אותה, אבל אני אוהבת אותה מגיל מאוד צעיר. אולי משום שהיא נוגעת בנטייה שלי להרמוניה. יש משהו מאוד הרמוני בצורה של השירים שלה. אפשר להגיד אולי שאלה שני קולות שלי: הקול המפרק של חדוה הרכבי והקול המאחה של לאה גולדברג".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז מרחשוון תשע"ז, 18.11.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-20 בנובמבר 2016,ב-גיליון וירא תשע"ז - 1006. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. פשוט אישה מבריקה. שופעת באוצרות אינסופיים…

  2. מאוד נהנתי לקרוא את המאמר רצתי לדעת עם תוכלי לדבר אתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: