כיכר פנחס | יצחק מאיר

 

הוא הפך חורבות בצרפת למחנות של תורה וציונות וחינך את הנוער להעביר את לפיד השליחות הלאה. תשע שנים לאחר פטירת הרב פול פנחס רויטמן זכתה ירושלים בכיכר המנציחה את זכרו

סבך הרחובות הצרים שברובע העשירי בפריז, אשר השיק לבולווארדים הנהנתניים והמאירים של העיר האלגנטית תמיד, היה שתי וערב אפל כלשהו. שרוי היה בעצבת, שהחנויות הקטנות הפעורות בכניסות לבתים שנגעו אלה באלה לא ידעו להפיג. במעלה הרחוב לפולי ברג'ר, ששמה כהיכל הנוצץ של השיק הפריזאי הלך לפניה אבל היא עצמה כבר הייתה תפארת בלה ונתמזגה באפרוריות של הרובע כולו, היו כמה וכמה בתי קפה או ביסטרו. יצאו ובאו בהם שחקנים ורקדניות מאופרים וסחוטים. הולכי בטל ישבו בחוץ סביב שולחנות ריקים ודיכאוניים ולגמו משהו מכוסות שלעולם לא נתרוקנו.

הייתי איש צעיר שלא מלאו לו עוד תשע עשרה שנה, ובבני ברק שלי בישראל הייתי חולם על פריז המעתירה כעל כרך נפלאות ושכיות וחמדה ששאבה את הסיין שלה מאחד מארבעת הנהרות שהקיפו את גן העדן הנעול, ובנתה לעצמה מגדל כדי להביט מלמעלה אל לב הגן האסור ולהתענג על עציו המסתוריים, ועל הנחשים שזחלו בו מאז ומכבר ולשונותיהם הקלשוניים שלופים תמיד להדיח ולפתות.

 רכבת לילה הביאה אותי ממרסיי, שם נחַתּי אחר מסע של שבעה ימים מחיפה לשליחותי הראשונה בגולה שהמתינה לבשורתי, והלכתי על פי פתק שנתנו בידי עוד בארץ, אל ביתו של פול, לא רב אם כי היה רב, לא רויטמן אם כי הכול ידעו שהוא רויטמן. פול, פשוט פול. פול של צרפת, פול של מיטב הנוער היהודי, פול ה"רובין הוד" החלוצי המיתולוגי המנהל את שיבת ציון לבדו. איש אחד ופול שמו, והעולם מונח לרגליו. עד היום אינני יודע לפענח את סוד הקסם של הפול הזה שהיה בפי שולחיי, הישירים, הפרוזאיים, הדוגרים, שונאי האנשים שהיו למליצות, לאגדה.

‭"‬רובין‭ ‬הוד‭" ‬חלוצי‭ ‬המנהל‭ ‬את‭ ‬שיבת‭ ‬ציון‭ ‬לבדו‭. ‬הרב‭ ‬פול‭ ‬פנחס‭ ‬רויטמן‭ (‬במרכז‭ ‬התמונה‭) ‬כמדריך‭ ‬בסמינר‭ ‬בני‭ ‬עקיבא‭, ‬אלג‭'‬יריה‭ ‬1951‭. ‬לידו‭ ‬הרב‭ ‬רחמים‭ ‬נהוראי‭, ‬מרבני‭ ‬יהדות‭ ‬צפון‭ ‬אפריקה צילום‭: ‬מהאלבום‭ ‬המשפחתי

‭"‬רובין‭ ‬הוד‭" ‬חלוצי‭ ‬המנהל‭ ‬את‭ ‬שיבת‭ ‬ציון‭ ‬לבדו‭. ‬הרב‭ ‬פול‭ ‬פנחס‭ ‬רויטמן‭ (‬במרכז‭ ‬התמונה‭) ‬כמדריך‭ ‬בסמינר‭ ‬בני‭ ‬עקיבא‭, ‬אלג‭'‬יריה‭ ‬1951‭. ‬לידו‭ ‬הרב‭ ‬רחמים‭ ‬נהוראי‭, ‬מרבני‭ ‬יהדות‭ ‬צפון‭ ‬אפריקה
צילום‭: ‬מהאלבום‭ ‬המשפחתי

כי לכך נוצרת

תשוש אבל דרוך–ציפייה לחסד הפגישה עם הפול הנערץ הזה, הלכתי רגלי מתחנת הרכבת, מוקסם מחן הבולווארד, פריז, ומובס הפתעה על מופע הרחובות של הרובע העשירי. אכן יש פריז בעולם, אך היכן היא פריז. אנשים לבדם ונשים לבדנה עלו במעלה הרחוב למונטמרטר וירדו בואכה הבולווארד ורו ריוולי, כולם בודדים, על המדרכות הצרות לרגלי חומות הבתים. שפופים מעט. גברים באפור. נשים בשחור. אף לא עגלת תינוקות אחת. אף לא שמלה פרחונית שובבה. אף לא חליפה הדורה. מעילים בקיץ. אולי לא מעילים. אולי נדמו עלי כנעים במעילים. היה קיץ אך לא היה קיץ ברחוב. השמש הצעירה הייתה בלה קונקורד, בשאנז–אליזה. הבוקר האיטי היה צונן עוד. ואנשים הלכו כמו בצינה.

ופתע היה לי ברור. יהודים ברחוב. לא כולם יהודים. איך אפשר. גם יהודים. יהודים שלא היו כמותם בתל אביב ולא בבני ברק ולא בירושלים, יהודים שניכרו כיהודים שנותרו יהודים ממן היהודים ששרדו כיהודים אחרי המלחמה ובאו לרובע העשירי של פריז כי אפשר היה. ואני, חולצה כחולה פתוחת צווארון מתחת לבטל–דרס מפני שאמרו שצריך, מכנסי חאקי, בלורית מציצה מתחת למצחיית הקסקט האפור והמשועשע גנדרנות קמעה, הולך ברחובות הצרים של עיר האורות האפורה בין יהודים אפורים שנותרו לאחר המלחמה ומחפש את כתובתו של הפול הגדול בפריז שעל גדות הסיין.

מצאתי את פול. בבית נושן. רחוב דה הוטוויל. חזיתות של בתי עניים בני טובים. דירה צנועה. שעון בכורסה. רגלו מגובסת. נחה מוגבהת על שרפרף מרופד כרים לבנים. "כדורגל", הוא אומר במאור פנים שובב ומלטף באהבה ובגאווה את הגבס המלבין על ירכו. מובן מאליו שבאתי. לא זר לרגע. כמו קרוב מימים. לא יודע את שמי. מדבר אלי ב"שמע, שמע". רעייתו, אצילת המראה ויפת הסבר, מביטה בי בחמלה. כך נראה גבר צעיר לימינו בפריז? מרופט. לא מגולח. לא לבוש כדבעי. עייפות כבושה מתחת לעיניו. אולי רעב. "אלא מה", הוא מרעים בקולו המצווה, ועיניו רכות מלוות אותה בצאתה למטבח והוא חיוך, בוחן הכול מן הספה.

קולח דיבורו כאילו מכיר אותי מימים, כאילו אני פקודו מאז, "יורה" כבר הוראות, עצות, דברים על המחנה שייפתח בעוד שבוע בטירה נטושה בלב צרפת הישנה ליד העיר פריגו. מה זה אני עושה בפריז בכלל? מי האידיוט בארץ שאמר לך לבוא לפריז. צריך להיות שם. יש פריז בלעדיך. אין שטו דו רוק בלעדיך. אין רהיטים. אין שירותים. אין מטבח. אין שולחנות. אין מיטות. חורבה. הייתה טירה שרכש נפוליאון לאחת מפילגשיו, אולי פולנייה, אלא מה, ועכשיו אחרי שהזמן נבר בה ונקם ללא רחם, היא סוף כל סוף ממלאת שליחותה בעולם ותהיה למחנה הקיץ של נוער יהודי הבא ללמוד שם "להביא את המחר לאירופה של אתמול".

האיש היה מודע מודעות מלאה לכוחו ולא התיירא מתערובות של סיסמאות ושל הוראות ציוני דרך. "לו לא היה הגבס הזה קושר אותי לכורסת הסבים והסבתות הזאת, הייתי שם, אבל אינני שם, אבוא בעוד שבועיים, שבוע לפני שהרופאים ישחררו אותי, ואציל את הכול. אל דאגה. אתה נוסע מכאן. היום. לשם. לכך נוצרת. לכך שלחו אותך מן הארץ. בשורה? איפה בשורה. השאר את הבשורה לי. לך תהפוך את החורבה למחנה. אתה יודע מה זה מחנה? מחנה זה ציון בצרפת. מחנה זה הגרילה לפני הארמיה!

"אתה עייף? שן ברכבת. היא יוצאת בשמונה. תגיע בחמש בבוקר. עד שמונה? מה תעשה עד שמונה? אין לך זמן לנוח כאן אצלי. ברצון. אבל אין לך זמן. לך לרו מרטל. דבר עם האנשים שם. עם אריה. עם פלק. עם טרז. עם אני. עם עמנואל זומר. איזי כבר בשטו דו רוק. לבד. ענק בגברים. לך לרו מרטל. זה ה'אטה מג'ור' שלי. קטר רו מרטל. זכור. זה לא רחוב מרטל מספר ארבע. זה 'קטר רו מרטל'. זה שם בטריית הכוח הזאת בישראל שבפריז. תאכל לפני כן. הנה הכינו לך. לא מחכים כאן שתבקש. ועד שתלך אספר לך מה אני רוצה במחנה. אין לך מושג. אתם בארץ אין לכם מושג. אתם מדקלמים ציונות. ראשונים עשו. אתם מפטפטים. יש ציוניות. ציונות חביבי זה כאן. אכול ותן לי לדבר….".

והוא דיבר. והרעיון היה אחד. פנים ואחור אחד. תורה ומשנה של תמצית שבתמצית מושרה ביטחון עצמי מתועל לאפיקי עשייה פשוטים של האידיאולוג הזה, שהיה רב, אבל לא דיבר כרב, שהיה ממונה על מערכת ולא דיבר אלא כמי שהוא המערכת כולה. נזכרתי שאמרו בצרפתית Elan vital ותרגמתי "פול". פריז, רו דה הוטוויל, 1953.

חינוך לתורה וציון

כל זה עבר לנגד עיניי, ירושלים 2016, כשחניתי מול "אוהל נחמה", רחוב שופן, מתבונן ממושב הגה מכוניתי באנשים שהחלו עולים במדרגות להיכל בית הכנסת בו עמדו להתכנס לכבד פועלו של הרב פול רויטמן. שישים ושלוש שנה אחרי רו דהוטויל ברובע העשירי של פריז לצנועי–עם, עשו לפול כיכר בירושלים המעטירה, סמוך למשכן נשיאי ישראל, בואכה התיאטרון האדנותי, קרוב לגן הוורדים בו מתכנסים שועי עם להתכבד בכבודה של הבירה, באחד מן הרמים בשיאי ירושלים של מטה. האיש מת בשיבה טובה. אבל הנה חונכים כיכר על שמו. משמע הוא ממשיך ללכת. הוא בצומת. עולה. יורד. מימין. הולך מזרחה. אחרי דרך ארוכה.

הקדמתי. איני יוצא מן הרכב וממשיך להתבונן. מרחוק אינני מבחין בפרצופיהם של הבאים. מרביתם הולכים שפוף. השנים הלא נראות מעולם שוקלות על כתפיהם. מן הסתם היו מנערי ונערות צבא קטר רו מרטל לפני יובל ויותר, ועכשיו, הם באים לכבד את הרב פול רויטמן ולהסתופף בחבורה של הרעים מאז. אני רוצה לצאת מן הרכב. לעמוד על דוכן. לקרוא לעוברים על פניי לעצור. לשמוע את הסיפור. לספר את הדרך שעבר האיש עד בואו לכיכר שלו בירושלים. אבל אני ברכב. ומספר, ממש מספר מה שאני מספר שוב לעצמי. לא נותרו בעולם אנשים הרבה שיודעים לשמוע מה שאני עדיין יודע לספר.

הוא היה בן חמש כשהוריו עוקרים מטרלוב בה נולד למץ בלורן, שם למד והיה לאיש. הוא מביא לפלא, כתינוק, את הדבקות היהודית, אל הניגון, את הגעגועים, וסופג את התרבות של צרפת המעטירה, את השפה, את הערצת רעיון החירות והאחווה והשוויון. הוא לומד רפואה. המלחמה משליכה את הרצון הזה לאחד מפחיה והוא הולך לרבנות לחבוק עם קהילה בצרפת את היידישקייט של בית אבא עם צרפת שהייתה למולדת. אבל המלחמה אורבת לכול. גם לבית אבא. גם למולדת. היהודים המתים הופכים את בית אבא למולדת. הוא הולך לדרום. מחתרת יהודית. הצלת ילדים במחיר של סיכון חיים יומיומי.

ביער הוא פוגש בפרטיזנית לאה, אשר לא תיפרד ממנו עד מותו. הוא משלים את הכשרתו הרבנית. אבל מה לו ולבית כנסת קהילתי אי שם בעיירה באלזס או בפרובנס. אירופה היא הקהילה. צפון אפריקה. הילדים. הנוער. הוא הולך יחידי מעיר לעיר, מכפר לכפר, בונה רשת, ממציא פטנטים של הוראה באמצעות עמי ארצות הלומדים ביום ראשון אחד בינה ופורקים אותה ביום ראשון שני כבקיאים בפני תינוקות שנשבו והם שובים אותם וחזור חלילה. תקוותנו. בני עקיבא. תורה וציון.

פול ולאה והילדים נוסעים ברכבות הלילה לטירות עזובות ובהן הוא מקים מחנה. הם חולקים עמו את מגורי הצופים, את בקתות תיירי הנוער, את השבתות המושרות מיסטיקה וריאליה חלוצית. הם פול. הוא הם. הוא מרצה, עובר לפני התיבה, מעמיד סולמות בסעודה שלישית. עולה בהם בשנת שבעים לירושלים אחרי שדומה בעיניו כי הגיעה העת לחיות הלכה למעשה את התורות שלימד בסדנאות הגלות המתעוררת על ידו לתחייה. והוא לא נח. מה שהיה תורה וציון נהיה תורה בציון. מה שהיה בפרברי ערי צרפת הוא עתה בפרברי ירושלים ובאר שבע וחיפה. הוא יודע כי אין מי שימתין לרומם אותו מעם בארץ אותה העלה על ראש שמחותיו. הוא עולה לבדו. פול של אז – כאן. פול האחד ההוא – של פה. עד מותו לפני תשע שנים באלול. אנשים יוצאי ירכו המטפורית של פול באים עכשיו באלול ל"אוהל נחמה" בירושלים ועושים קהל גדול המרומם את פול. מי זכה עוד כמוהו לחיות כל כך הרבה במשך מעגל חיים אחד.

כולם היו בניו

אני נכנס ל"אוהל נחמה". ההיכל מלא. אין מקום ישיבה. מנחה הערב קורא לציבור למלא גם את מקומות הישיבה שביציע. אבל הצפיפות אינה מעלימה את פניהם של צעירי שטו דו רוק של 1953. באה אליי אישה שעונה על מקלה וקורנת "אתה זוכר אותי", ואני, כן, זוכר את מאור פניה, לא נשתנו. יש שהשנים חוסכות מן הזקנה את אובדן מאור הפנים. מישהו מזכיר לי שיר שלימדתי. אחרי הנצח בא השיר. אחר בא ואומר אם אתה לא יצחק מאיר אני מתעלף, ואני מחזיק בו צוחק לבל ימעד לרגליי ואומר "אמת, ומי אתה", והוא אומר: "אינך מכיר, אני מכיר אותך מתמונות".

וילדי פול כולם כאן. היו ילדים קטנים כשנלוויתי לפול ברכבות הלילה למחנות בשווייץ, בהולנד. עכשיו כבר פרשו ממשרותיהם הרמות. גמלאים. שמחים במצוות כיבוד אב ואם שאין לה שיעור בעולם הזה. בני ביתם, משפחה פרטית הומה של האיש שמשפחתו הגדולה הייתה בפריז ובשטרסבורג, ובתוניס, ובאנטוורפן, ובאוראן, ולימים גם בפרנקפורט ובלונדון, ובסתיו ימיו גם בירושלים. כולם כאן.

אני מוצא לי מקום. המברכים אינם רבים. הדיבורים צנועים. נציג שגרירות צרפת. נציג עיריית ירושלים. רבה הראשי של צרפת שהיה זה מכבר לרב גמלאי. והבן בשם המשפחה. אבל המסולא בפז מכל הדוברים כולם היה פול עצמו. הס בהיכל. ניגון. בלא ליווי כלי נגן. קול אדם בלבד. שר את עצמו בינו לבין קונו. "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו". פול כאן. קולו רווי געגועי טרנוב. הנוסח משם. הפסוקים בהברה העברית של כאן ועכשיו, מדויקת. עולם בעולם נגע, והעולם אחד. השתפכות הנפש של בעל תפילה חי, השר במותו "נקי כפיים ובר לבב". ואני מביט סביב. ומביט אל תוכי. "שאו שערים".

בדרך הביתה, ברכבי לבדי, נוסע אני עם העלם שהלך לחפש את פול ברובע העשירי ועם פול שמצאתי בזקנתי באוהל נחמה בירושלים. אשריי שזיכני בוראי.

יצחק מאיר כיהן כשגריר ישראל בבלגיה, בלוקסמבורג ובשווייץ

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז מרחשוון תשע"ז, 18.11.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-20 בנובמבר 2016,ב-גיליון וירא תשע"ז - 1006. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: