יהודי גאה במנזר הזן | בכל סרלואי

התלמיד הביישן בן למשפחת הרבנים נודד בלילות בין ברים, משתמש בסמי הזיה וחולם להיות נזיר. הקריירה שהחלה בשלושה ספרי שירה ואף ברומאן קיבלה קפיצה אדירה כשהחל לפעול כזמר

כאשר הוכרזה זכייתו של בוב דילן בפרס נובל לספרות בחודש שעבר חולקו מברכיו לשניים: אלה שסברו כי הפרס ראוי מאוד לזמר–היוצר החשוב, ואלה שסברו כי על אף גדולתו של דילן ראוי הפרס לזמר–משורר יהודי אחר שמעולם לא הוצג כמועמד לנובל, אך זכה בכל פרס ספרותי במולדתו ואין ספק שהוא ראוי לו לא פחות: לאונרד כהן.

כהן, כפי שהעיד על עצמו, "נולד בחליפה". הוא נולד בספטמבר 1934 במונטריאול להורים אמידים שמשפחותיהם היגרו ממזרח אירופה; אביו היה סוחר של אופנה עילית לגברים ומצד אמו הוא בן למשפחת רבנים – סבו, הרב שלמה זלמן קלוניצקי, היה בלשן וראש ישיבה בקובנה. הוא גדל במשפחה אורתודוקסית בסביבה יהודית וחמה. אחד מקרובי משפחתו כיהן כרב הראשי של מונטריאול ולאונרד, בשמו היהודי אליעזר, נקרא על שמו.

הייתה זו ילדות טובה ומוגנת, למרות הסערות שבעולם הגדול. הוא התייתם בגיל תשע ומשא המשפחה הונח על כתפיו, אלא שמשא כבד לא פחות היה בלִבו: מגיל צעיר מאד חיבר כהן שירים. חבריו לבית הספר מספרים כי היה הולך עם מחברת ובה רישומים וקטעי שורות; כשהיה בן חמש עשרה נחשף לשירתו של המשורר הספרדי לורקה ומאז השתנו חייו. "היקום שחשף נראה לי מוכר מאוד", אמר שנים לאחר מכן, זה היה "חבל ארץ שחשבתי שאני לבדי צועד בו".

אבל השירה לא הייתה חבל ארץ הולם לנער יהודי טוב ממשפחה מכובדת. כבר אז היה בו קו אישי שאפיין אותו עם השנים: כלפי חוץ היה תלמיד האוניברסיטה (שמעולם לא הצטיין או השלים את לימודיו) הביישן והמנומס, הלבוש היטב, התגלמות חלומה של האם היהודייה, אלא שבלילות היה נודד בין בארים ואמנים ומחפש אחר הדופק בוורידיה האפלים של העיר. הוא חי בתפר שבין הצד האפל למואר שבירח, והיצירה שלו נולדה מהתווך שביניהם: גם בהיותו באפלה שמר אמונים לאור, וגם בהיותו באור לא שכח את החשכה.

השירים העזים שכתב בשנים האלה, בחניכתו של המשורר היהודי קנדי אירווינג לייטון, מקדימים בבשלותם את משוררי דור הביט שיבואו אחריו. כהן היה משורר פורה: ספרו הראשון, "הבה נשווה מיתולוגיות", יצא ב–1956 ובעשור שלאחר מכן באו עוד שלושה ספרי שירה ורומאן. שירתו מחזיקה בשני קצות הקיום, אחיזה שתאפיין גם את יצירתו המאוחרת והמוכרת יותר: זה הרומנטי וזה שאינו עוצם עיניים לנוכח זוועות האנושיות והאדם, ותמיד מבקש אחר הפשר כיוון ש"היופי הוא רישיון המעבר של כל הרעיונות". המשורר הצעיר זכה להערכה גדולה בקרב הממסד הספרותי הקנדי, והקדיש את חייו לכתיבה.

מת‭ ‬וחזר‭ ‬לחיים‭ ‬אינספור‭ ‬פעמים‭ ‬בחייו‭, ‬כל‭ ‬פעם‭ ‬בידי‭ ‬כוח‭ ‬אחר‭. ‬לאונרד‭ ‬כהן‭ ‬בהופעה‭ ‬בשוויץ‭, ‬2013 צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬איי

מת‭ ‬וחזר‭ ‬לחיים‭ ‬אינספור‭ ‬פעמים‭ ‬בחייו‭, ‬כל‭ ‬פעם‭ ‬בידי‭ ‬כוח‭ ‬אחר‭. ‬לאונרד‭ ‬כהן‭ ‬בהופעה‭ ‬בשוויץ‭, ‬2013
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬איי

"חיכיתי לפגוש את אלוהים"

אלא שאמנים גדולים באמת לעולם אינם מוצאים מנוח. כהן מצא כי ההערכה אינה מספקת את הצורך שלו בנדודים, ואחרי ביקור קצר בישראל נסע לאי הידרה שביוון, מושבת יוצרים ואמנים, שעתיד להיות ביתו בשנים הקרובות. השנים הבאות התאפיינו במסעות בין יוון לארצות הברית וקנדה, בכתיבה אינטנסיבית ובחיי אהבה סוערים: שתיים מהנשים שאהב, מריאן וסוזן (שתיהן לא יהודיות ונשואות לחבריו הקרובים), ייזכרו לנצח בשירים המפורסמים שנכתבו עליהן. עבור האמן שחש בטוח בחברת נשים, האינטימיות הייתה השפה שביקש והכתיבה עליהן מילאה דחף עמוק לא פחות מהצורך הרגשי והגופני של קרבתן: הנשים בחייו היו מאז ומתמיד למוזות והמחוללות היצירתיות הגדולות ביותר שלו.

עבור כהן, הכתיבה והאהבה הן מעשה של דחיפות קיומית, שלמרות הצלחתו הספרותית מעולם לא סיפקו אותו באמת. רדוף בטיוטות ובאהבת הקהל לא חדל מלבקש אחר השורה הבאה, ובשנים האלה התנסה בתקופות של שתייה ושימוש בסמי הזיה יחד עם צומות ממושכים ושאיפה לחיי נזירות והיטהרות: "חיכיתי לפגוש את א–לוהים".

ואז, ב–1965, החליט המשורר להפוך לזמר. למניע לכך כמה גרסאות: הרצון שלו להפוך ל"בוב דילן הקנדי", הרצון להרחיב את ההבעה של השירה הכתובה והצורך הכלכלי שנעשה דוחק יותר ויותר. מאז ומעולם אהב כהן לנגן; הוא למד בנערותו לנגן בגיטרה ממהגר ספרדי שפגש במקרה משום שהמוזיקה, לדבריו, "מושכת בחורות". אלא שבאהבה הבוגרת שלו למוזיקה היה משהו אינטימי וסוער יותר: הוא חיפש כל הזמן אחר הדרך להביע ביטוי כולל, שהלחן עבורו הוא חלק מהשלמות של השירה.

סצנת הפולק–רוק המאפשרת שילוב בין מבע פילוסופי ומוזיקה החלה להתפוצץ אז, וכהן היה האדם הנכון במקום הנכון. את הלהיט הראשון שלו "סוזן" העניק לזמרת ג'ודי קולינס שהייתה הראשונה שהבחינה בכישרונו המוזיקלי של היהודי הרזה; יעבור עוד זמן עד שהוא יקליט ויבצע אותו בעצמו. האלבום הראשון שלו, "שירי לאונרד כהן", יצא בשנת 1967 וזכה להצלחה צנועה באמריקה ולהצלחה גדולה באירופה, שהעריכה מאז ומעולם את המלנכוליה הפילוסופית שבשירה שלו. מאז, במקביל לכתיבה בלתי פוסקת של שירה, המשיך לאונרד כהן לפעול כזמר יוצר.

מיוון למלחמת יום הכיפורים

ההצלחה שלה זכה לא שינתה אותו. הוא נותר מחפש, בודד ומלנכולי, חרוך וחרוץ, יהודי בכל הווייתו. עם הידיעות הראשונות על מלחמת יום הכיפורים מיהר לעזוב את יוון ונסע לישראל כדי להושיט יד. ללחום לא הניחו לו, אבל כן לנגן בפני החיילים: הוא חשש לעשות זאת כיוון שלטעמו המוזיקה שלו מדכאת מדי. בעידודם של אושיק לוי ומתי כספי יצא לסיבוב הופעות דחוס בסיני מתוך הזדהות עמוקה עם מצוקתם של אחיו בישראל.

הביקור הזה היה רב משמעות; בהפסקה שבין שתי הופעות כתב את Lover lover lover“"– "אהוב, חזור אליי", הפונה ישירות לא–ל הנוכח והנעדר, ולאחר ימים אחדים את "Who by fire" המתכתב עם תפילת "ונתנה תוקף". משהו בשיר הזה מקפל בתוכו את תמצית חייו שלו עצמו. כהן הוא אדם שמת וחזר לחיים אינספור פעמים בחייו, כל פעם בידי כוח אחר.

ומי באש, מי במים / מי לאור יום, מי לעת ליל / מי בחריצת משפט, מי בייסורים מרים / מי ביום אביב זוהר–זוהר / מי לאט מאוד יתפורר / ומי, מי הוא זה שקורא לי? // ומי במעידה קטנה, מי בכדורי שינה / מי בעול האהבה, מי בחבטת אלה / מי ברעש, מי באבקה / מי בגלל החמדנות, מי בגלל רעב פשוט / ומי, מי הוא שקורא לי? // ומי בהשלמה שלווה, מי בתאונה קרובה / מי יחיד בבדידותו, מי אל מול בבואתו / מי במצוות גבירתו, מי במו ידיו / מי אסור בכבליו, מי בכוח רב / ומי הוא מי הוא שקורא לי?

(תרגום: יהונתן נדב)

האדם שומע את הקריאה המופנית אליו גם בתוך התוהו ובוהו של חייו; הקול הזה חיצוני לאדם אך אינו מוותר עליו. לא בפעם הראשונה ישמע כהן בלב האפלה את קולו המתוק של א–לוהים.

אליעזר בן נתן ג'יקאן

המאזינים לשירתו של כהן מתחילתה יבחינו בשינוי העמוק שעבר קולו בשנים אלה. בין שנות השבעים לשמונים עבר כהן בגיא הצלמוות של ההרס העצמי, שנראה היה כי אף זמר יוצר בן אותה התקופה לא יכול היה להגיע אל גן העדן של האמנות בלי להלך בו, שכלל עישון כבד וסמים; הוא עזב את האישה שאהב ואם ילדיו היהודייה, סוזן אלרוד. קולו, כמו שירתו ועולמו הפנימי, נעשה נמוך ואפל וסמיך. ודווקא מתוכו הוא לא חדל לבקש את האור.

שירו הנודע ביותר "הללויה", שהוא אחת המתנות הגדולות שהעניק לאנושות וזכה למאות ביצועים, יצא ב–1984. הוא נכתב ונמחק במשך חמש שנים מייסרות, ובתקופה מסוימת כלל כשמונים בתי שיר. לבית החותם את השיר היו שתי גרסאות שכהן התלבט ביניהן, ובעצת בוב דילן בחר בזו האופטימית יותר: "אף שהכול השתבש / אעמוד בפני אדון השיר / ועל דל שפתי אך הללויה".

את הביוגרפיה של כהן ניתן לתאר מצידה הספרותי והמוזיקלי, אך היא מעניינת יותר מכול במהלכה הרוחני. כששמע על התנצרותו המתוקשרת של בוב דילן ב–1979 לא ידע את נפשו. "אני לא מבין איך הוא יכול לעשות את זה", אמר, כשהוא צועד מזועזע בחדרו. כהן מעולם לא התבייש ביהדות שלו או ניסה להמיר אותה: "יש לי דת טובה מאוד", אמר לא פעם, ויחד עם זאת הוא מצא עצמו בדתות אחרות כמשמש של מורה הזן רושי.

הוא החל להתקרב אליו עוד בשנות השבעים, אך דווקא ב–1994, כשהוא בשיא הצלחתו הספרותית והמוזיקלית, בחר לנתק עצמו מכל חייו ולחיות במנזר בודהיסטי. בחיים סגפניים של משמעת עצמית חי כהן כנזיר על פסגת הר בולדי שבקליפורניה, חיים שכללו השכמה בשלוש בבוקר לעבודה מפרכת, תרגול אינטנסיבי של מדיטציה ובעיקר שתיקה. הוא הוסיף לעצמו את השם "ג'יקאן" שמשמעותו "דממה בין שתי מחשבות", אך לא שכח לרגע, כפי שכתב באחד משיריו באותה התקופה, שהוא "אליעזר בן נתן / כהן ישראל, הידוע בכינוי / הזמיר של סיני. / יום כיפור 1973; הידוע בשם/ ג'יקאן הלא משכנע / נזיר זן / הידוע בשם / לאונרד כהן".

לאחר חמש שנים במנזר נסע להודו ושהה שם לסירוגין במשך שנה. כשחזר מהודו, השאיר מאחוריו את הדיכאון שלו, שלא פקד אותו יותר; הוא חזר לביתו בלוס אנג'לס, שם המשיך כמנהגו מזה שנים למדוט, להדליק נרות שבת ולהקליט מוזיקה. בגיל 66 חזר ליצור ולעבוד, אם כי האלף החדש לא היטיב איתו. נתחוור לו שהוא אינו יכול להתמסר רק למוזיקה כיוון שהתרגש עליו אסון כלכלי: המנהלת האישית שלו מעלה באמונו ובכספיו.

לאחר חמש עשרה שנה שבהן לא הופיע נאלץ לחזור לבמה כדי לשקם את עצמו כלכלית; סיבוב ההופעות הזה, שנמשך חמש שנים וכלל גם הופעה בלתי נשכחת במהלך הימים הנוראים בישראל, הציג יהודי זקן במגבעת פדורה, שקול הבריטון המהדהד שלו שר על אהבה ועל האור המבקיע מתוך החושך, והעניק לו לא רק ביטחון כלכלי אלא גם תהילת עולם.

ירושה של שליח ציבור

הוא ידע בשנת חייו האחרונה כי סופו קרב ולא חשש ממנו שכן כל חייו התכונן אליו. "אני יודע שזו אמירה רוחנית הנוגעת לחיי כולם, אם הם רוצים בכך או לא", אמר בריאיון האחרון שהעניק:

זה שם, אתה יכול לחוש את זה באנשים יש הכרה שיש מציאות שאינם יכולים לחדור אליה אך היא משפיעה על התודעה שלהם. אני מתכוון לכך שזהו סוג של בתקול. אתה שומע את ההוויה העמוקה האחרת שרה בתוכך כל הזמן, ורוב הזמן אינך יכול לפענח אותה. גם כשהייתי בריא הייתי רגיש לתהליך הזה; בשלב הזה של חיי אני שומע אותה אומרת, 'לאונרד, פשוט תמשיך בדברים שעליך לעשות'. הקול הזה חנון ורחום עכשיו, יותר מבכל תקופה אחרת. יותר מפעם אחת בחיי שמעתי אותו אומר 'אתה מקלקל את הכול', וזו נחמה אדירה עכשיו.

בשנותיו האחרונות יצר את הרושם שמהלכיו באור ובצל עשו אותו צלול כאור שכה ביקש: האלבום האחרון והמופתי שלו "you want it darker" נכתב בביתו והופק בעזרת בנו אדם, זמר גם הוא. זה יצא כחודש לפני מותו והשיר הנושא את שמו פונה במישרים אל הא–ל ואומר לו בעברית: "הנני, I am ready my lord". הוא היה נכון למות כיוון שמת כה הרבה פעמים בימי חייו, הוא היה נכון לפגוש את הא–ל כיוון שכל חייו לא חדל לבקש אותו. והוא השאיר אחריו ירושה של שליחי ציבור: מאות שירים של תפילות יחיד מיוסרות, המהדהדים את קולם של כופרים ומתפללים רבים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז מרחשוון תשע"ז, 18.11.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בנובמבר 2016, ב-גיליון וירא תשע"ז - 1006 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. "אלא שאמנים גדולים באמת לעולם אינם מוצאים מנוח"

    אין גבול לקלישאות.
    אני הייתי רוצה לעדן את עוצמת הבנאליות של הכתבה בסיפור אמיתי שקרה לי לפני כמעט עשרים שנה.
    אז הייתי בהודו ורציתי להרשם לסדנה זן בודהיסטית מאוד יוקרתית ורצינית והם לא קיבלו כל אחד, הייתי צריך לעבור ראיון התאמה ואחריו גם להפרד מכמה מאות דולארים.

    אבל סבבה , זו באמת נחשבה לסדנה מצויינת, גם יחסית לסדנאות שנחשבו לבעלות רמה מעל ומעבר לויפאסנות למינהן.

    אני לא יודע עד כמה ליאונרד כהן היה "יהודי גאה" כשעמד מול הזן בודהיסטים. למיטב ידיעתי המוגבלת , ההפך הוא נכון. הוא הגיע למנזר עם הראש באדמה , אבל אני הייתי גאה לגמרי , עם שתן בלחץ עד לאוזניים והודעתי למנהלת הבכירה של הסדנה שיש לי מספר דרישות דתיות שהן "יהרג ובל יעבור" ובתוכן ארבעים וחמש דקות כל בוקר לתפילת שחרית ועשרים למנחה וחצי שעה לערבית וקידוש בשבת ולחם משנה וכו' וכו' כמעט כאילו שהייתי איזה חרדלון בקורס צבאי ולא נווד בטיול פוסט צבא בהודו.

    הגברת מיצמצה פעם או פעמיים, אבל היא הייתה זן בודהיסטית , לה הייתה מדרגה רוחנית אמיתית והיא ענתה לי תשובה מדהימה.

    "אנחנו יכולים להענות לכל הדרישות שלך" היא אמרה "אבל הגעת לכאן ממקום כל כך רחוק, למה שלא תנצל את ההזדמנות לנסות משהו חדש?"

    והמסר הזה הוא באמת מסר מדהים , ואני שמח להציע אותו לכל היהודים הגאים לדורותיהם "אתם הרי כל כך רחוקים , לא הגיע הזמן למשהו חדש?"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: