חותמו של א–לוהים | הרב יונתן זקס  

התנהגותו התמוהה של אברהם בפתיחת הפרשה מלמדת את תמצית המונותיאיזם המוסרי: השכינה מתגלית בכל אדם, ואפילו אצל שלושה עוברי–אורח אלמונים

שלושה חלקים יש בפרק יח, הפותח את פרשתנו, וטיב היחסים ביניהם אינו ברור. ישנו הפסוק הפותח, "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"; אחריו בא האירוח של ה"אנשים", המתגלים כמלאכי ה', באוהל אברהם, וקבלת הבשורה מפיהם על הריונה הניסי של שרה; ולבסוף, הדו–שיח בין א–לוהים לאברהם על גורלה של סדום.

שלושה חלקים הנשזרים לסיפור אחד: האם לפנינו סצנה אחת, שתיים או שלוש?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

לשון קודש וחול

התשובה הפשוטה היא שלוש. תחילה נראה ה' לאברהם אחרי ברית המילה – ביקור חולים, כדברי רש"י. אחר כך באו האורחים. וההתמקחות הנועזת על סדום – גם היא אירוע לעצמו. הרמב"ם במורה הנבוכים (ב, מב) עונה: שתי סצנות. לדעתו התגלות ה' לאברהם בפסוק הפותח אינה אירוע לעצמו, אלא כותרת לשני החלקים הבאים בפרק, המפרטים את תכניה של ההתגלות. ואפשר גם לומר שלפנינו אירוע אחד מתגלגל. ה' מתגלה לאברהם, אך בטרם יתחיל לדבר רואה אברהם את עוברי האורח ורץ לארחם. משעזבו הוא חוזר לה', ושומע ממנו על הצפוי לסדום.

בתשובה שנבחר גלומה הכרעה פרשנית: אל מי פונה אברהם באומרו עם הגעת האורחים "אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ; יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם…" (יח, ג–ד). האם "אדוני" הוא לשון קודש, או לשון חול של פנייה לאדונים האורחים? אם האורחים הגיעו לאברהם בשעה שה' נגלה אליו, ייתכן ש"אדוני" הוא פנייה של אברהם לקב"ה.

עמימות דומה באשר לפנייה "אדוני" מופיעה בתחילת הפרק הבא, כאשר שני המלאכים, מאורחיו של אברהם, באים לבקר את לוט בסדום. לוט משתחווה לקראתם אפיים ארצה ואומר, "הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם" (יט, ב). שוב קבלת אורחים, פנייה אל "אדונַי" והצעה לרחוץ רגליים. במקרה הזה, ההקשר אינו מספק סיבה לחשוב שלוט מדבר אל א–לוהים, ונראה ברור ש"אדונַי" הם המלאכים. בדרך זו הולכים תרגומים רבים של התורה ללעז, כאן וגם בפרק יח.

לעמימות הפרשנית הזו יש השלכה הלכתית. אם "אדונַי" הוא לשון קודש, חלה קדושה על כתיבת הפסוק הזה, על הקלף שהוא כתוב עליו ועל קריאתו, קדושה שעמה דינים מיוחדים. ההלכה נדרשה אפוא לסוגיה הפרשנית שלנו. היא קבעה שבפסוק של לוט "אדוני" לשון חולין, ואילו בפסוק שבפי אברהם – קודש.

מכאן ששיעור הדברים בפתיחת פרשתנו הוא כזה: ה' נראה אל אברהם; אברהם רואה שלושה אנשים ניצבים עליו, רץ לקראתם, משתחווה, פונה לה' ואומר לו: ברשותך, א–לוהַי, "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ", כלומר חכה עד שאכניס את האורחים. ואז, כמעט בנשימה אחת, פונה אברהם לאורחים ומציע להם לרחוץ רגליהם, לנוח ולאכול. כך מבינה הגמרא (שבת קכז, א), ומכוננת עיקרון יסוד: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה". אברהם היה צריך לבחור בין התגלות א–לוהית לבין הכנסת אורחים שהוא סבר שהם "אנשים", ובחר באפשרות השנייה. א–לוהים נענה לבקשתו, וחיכה עד שאברהם יגמור לטפל באורחיו.

מפגש עם האתה

הייתכן? האין זו חוצפה, שלא לומר כפירה, להעדיף טיפול בצורכי שעה של בני אדם משמיעת דבר השכינה? בחירתו זו של אברהם מלמדת אותנו עיקרון חשוב. עובדי האלילים בזמנו סגדו לשמש ולירח ולכוחות הטבע כלאלוהות. הם העריצו את הכוח ואת בעליו. אברהם, לעומתם, ידע שא–לוהים נמצא לא בטבע אלא מעבר לו. יש בכל היקום רק דבר אחד שא–לוהים נתן בו את צלם דמות תבניתו: האדם. כל אדם, רב–אונים וחסר–אונים כאחד.

כוחות הטבע הם אימפרסונליים, כלומר לא–אישיים, חסרי פנים וזהות. הם "משהו", לא "מישהו". ולכן מי שעובד אותם סופו שיאבד את אנושיותו שלו. כמאמר משורר התהילים: "עֲ‍צַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ … כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם". מי שסוגד לכוחות אימפרסונליים לא יכול להישאר פרסונלי, להישאר אנושי וחומל, נדיב וסולח. אמונתנו בא–ל פרסונלי, כזה שאפשר לומר לו "אתה", היא–היא הגורמת לנו לקדש את כבוד האדם.

אברהם, אבי המונותיאיזם המוסרי, ידע אמת פרדוקסלית: לחיות חיי אמונה פירושו לראות את חותמו של א–לוהים בפניו של האדם הזר. קל לקבל את פני השכינה כשהיא מתראה בפנינו כא–לוהים; אך קשה להבחין בה, בשכינה, כשהיא מסתתרת מאחורי פניהם של שלושה עוברי–אורח אלמונים. זוהי גדלותו של אברהם. הוא ידע שעבודת א–לוהים והכנסת אורחים דבר אחד הן ולא שניים.

רבי שלום רוקח מבעלז, העיר בספרו הערה יפהפייה על פרקנו. בפסוק ב מתוארים שלושת האנשים "נִצָּבִים עָלָיו", על אברהם – והנה בפסוק ח, כשאברהם משרת אותם ומאכילם, הוא מתואר כ"עֹמֵד עֲלֵיהֶם". היחס התהפך. תחילה האנשים היו גבוהים מאברהם, שהרי הם מלאכים והוא רק אדם. אך כשהאכילם והציע להם קורת גג – נעשה גבוה אפילו ממלאכים.

חז"ל בחרו באפשרות הרדיקלית ביותר בין שלוש האפשרויות להבין את מבנה פרק יח: האפשרות שמדובר בסיפור אחד רצוף, שבו מעשה של הכנסת אורחים קוטע לשניים התגלות א–לוהית ומשעה אותה לזמן מה. בעשותם זאת הם עוררו אותנו להבין עיקרון העומד ביסוד חיי האמונה: אנו מכבדים את א–לוהים דרך כיבוד צלמו, האדם.

הלורד הרב יונתן זקס הוא רבה הראשי לשעבר של בריטניה, מרצה באוניברסיטת ניו יורק וזוכה פרס טמפלטון לשנת 2016

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז מרחשוון תשע"ז, 18.11.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בנובמבר 2016, ב-גיליון וירא תשע"ז - 1006 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: